Nazir 15b · Talmud

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לֹא סִיפֵּר קוֹדֶם הָרֶגֶל — מוּתָּר לְסַפֵּר אַחַר הָרֶגֶל, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמִּצְוַת שְׁלֹשָׁה מְבַטֶּלֶת גְּזֵירַת שִׁבְעָה — כָּךְ מִצְוַת שִׁבְעָה מְבַטֶּלֶת גְּזֵירַת שְׁלֹשִׁים. מַאי טַעְמָא דְּאַבָּא שָׁאוּל? לָאו מִשּׁוּם דְּקָסָבַר שְׁבִיעִי עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר אַבָּא שָׁאוּל אֶלָּא בַּאֲבֵילוּת שִׁבְעָה דְּרַבָּנַן, אֲבָל בְּנָזִיר דְּאוֹרָיְיתָא — לָא! אֶלָּא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ, וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה — הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, וּפְטוּרָה מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי, לָאו מִשּׁוּם דְּקָסָבַר מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ? מִמַּאי? וְדִלְמָא מִשּׁוּם דְּקָסָבַר מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא מְטַמֵּא. וּמִי סָבַר רַבִּי יוֹסֵי הָכִי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי, וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ רָאוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לְמַפְרֵעַ — פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. מַאי לְמַפְרֵעַ — מִדְּרַבָּנַן. הָכִי נָמֵי מִיסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִדְּאוֹרָיְיתָא, אַמַּאי פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי? לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ טוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא, תְּהוֹם דְּזִיבָה הִתִּירוּ. וְאַף רַבִּי אוֹשַׁעְיָא סָבַר לְמַפְרֵעַ מִדְּרַבָּנַן, דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר: (אֲבָל) הָרוֹאֶה זָב בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ — סוֹתֵר אֶת שֶׁלְּפָנָיו. וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לָא נִסְתּוֹר אֶלָּא יוֹמוֹ. מָה נַפְשָׁךְ? אִי סָתַר, כּוּלְּהוּ סָתַר. אִי לָא סָתַר — לָא נִסְתּוֹר וְלֹא יוֹמוֹ! אֶלָּא אֵימָא: לָא נִסְתּוֹר וְלָא יוֹמוֹ.

אבא שאול אומר כו' מצות אבילות הנוהגת שלשה ימים הראשונים - כיון שעשאם קודם הרגל בטל הימנו גזירת ז' לגמרי כך מצות ז' כיון שנעשו קודם הרגל שוב הרגל מבטל גזירת ל' לגמרי גזירת ל' גלוח וכיבוס: מ"ט דאבא שאול - דאמר דיום ז' מבטלת גזירת ז' ול' והא לא שימר עדיין מיום ל' כלום קודם הרגל אפי' יום אחד דבשלמא לת"ק דאמר שמנה היינו משום דיום שמיני עולה למנין ל' אלא לאבא שאול מ"ט לאו משום דקסבר דיום שביעי עולה לכאן ולכאן למנין ז' ולמנין ל' וכמאן דעבר עליו יום אחד מגזירת ל' דמי ומש"ה מתבטלת: אלא באבילות דרבנן - דעיקר אבילות אינו אלא יום אחד דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר אלא רבנן תקנו ז' דסמכו אקרא כדכתיב (בראשית נ) ויעש לאביו אבל שבעת ימים אבל נזירות דאורייתא בחושבנא דיומי דל' יום בעינן כדכתיב (במדבר ו) יהיה לא אמר דיום אחד עולה לכאן ולכאן: ששחטו וזרקו עליה בשני שלה - שכבר ראתה ביום שמיני עד שלא ראתה ביום תשיעי שהיא שומרת כנגדו לידע אם תראה בג' ימים ג' ראיות ותהא זבה: ואח"כ ראתה הרי זו אינה אוכלת - בפסח דטמאה היא ואע"ג דאינה אוכלת פטורה מלעשות פסח שני דאכילת פסחים לא מיעכבא: מ"ט דר' יוסי - דפטורה מלעשות פסח שני לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו דיום שני שהוא תשיעי ככולו דמי והויא לה טהורה בשעה ששחטו וזרקו עליה והכא נמי לימא דעולה לו לכאן ולכאן משום דמקצת היום ככולו: דילמא - האי דקאמר ר' יוסי דפטורה לאו משום דקסבר דמקצת היום ככולו אלא משום דקסבר דכשהיא רואה מכאן ולהבא היא מטמאה אבל למפרע לא ומשום הכי פטורה דבההיא שעתא דשחטו וזרקו עליה טהורה הואי ולהך דבתר נטמאת לא חיישינן: ומי סבר ר' יוסי - דמכאן ולהבא היא מטמאה אבל למפרע לא: זב בעל שתי ראיות - בין ביום אחד בין בשני ימים כדאמרי' התם (ב"ק דף כד.) תלה הכתוב את הזב בראיות דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו ואת הזבה בימים דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים מיעוט ימים שנים רבים ג': בשביעי שלו - שאין בין זב רואה שתים לרואה ג' אלא קרבן שבעל ג' מונה ז' ומביא קרבן ובעל ב' מונה ז' ואין מביא קרבן להכי נקט בעל שתי ראיות ושומרת יום משום דלאו בני קרבן נינהו דעל הנך דבני קרבן לא מצי למשחט עלייהו בשביעי משום דלא מצו אכלי פסח בערב דכפרת קרבן דבעו לאיתויי בשמיני מעכבת להו כדקי"ל (יבמות דף עד:) הביא כפרתו אוכל בקדשים אלמא מיהא מדקתני מטמא משכב ומושב למפרע דלא הוי טעמא דר' יוסי משום דמכאן ולהבא הוא מטמא וטעמא משום דמקצת היום ככולו קא פטר מלעשות פסח שני דה"ל ככל מידי דתלי במניינא דאמרי' ביה מקצת היום ככולו ומש"ה פטורין: לעולם אימא לך דמכאן ולהבא הוא מטמא - ולאו טעמא דר' יוסי משום דמקצת היום ככולו ודקאמר למפרע מטמא מדרבנן הוא דקאמר ומשום דלית בהו טומאה אלא מדרבנן פטורין מלעשות פסח שני: דאי ס"ד מדאורייתא - מטמאין למפרע אפי' אמרת מקצת היום ככולו אכתי אמאי פטורין והא איגלאי מילתא למפרע דבההוא שעתא דשחט ונזרק הדם טמאה מדאורייתא הואי: לעולם אימא לך - דטמאין למפרע מדאורייתא וכל היכא דתלי מילתא במניינא כגון בשתי נזירות שצריך למנות לזו ל' ולזו ל' הוי מקצת היום ככולו והכא אע"ג דמדאורייתא מטמא למפרע אמאי הקילו בה היינו טעמא דטומאה דתהום דזיבה התירו דכיון דבההיא שעתא דנשחט אכתי הוה קיימא טיפת דם במקור של אשה ולא יצא לחוץ אהני בה מקצת היום ככולו דכמאן דנשחט עליה בשעת טהרה דמי ואית דמפרשי טומאת התהום בזיבה היינו דבשעת שחיטה וזריקה עדיין לא היתה יודעת אם תהא רואה בו ביום ואם לאו משום הכי קרי לה טומאת תהום דהויא טמאה למפרע בשעת שחיטה וזריקה ואיהי לא הות ידעה בההיא שעתא ודמי לעובר ברשות הרבים וטומאת התהום תחתיו: ואף רבי אושעיא סבר - דרבי יוסי לא אמר דמטמא למפרע אלא מדרבנן: ומהדר אהא דאמר לעיל מאי למפרע מדרבנן: אי סתר - דלמפרע טמאה כולהו לסתור דהא לא הוו להו שבעה נקיים כלל: אלא אימא ולא לסתור אפילו יומו - משום דמכאן ולהבא מטמאה ולמפרע הויא טהורה ממש:

אבא שאול אומר אפילו לא סיפר ערב הרגל מותר לספר אחר הרגל - פליג את"ק דסבר דרגל מבטל בכל [ענין] ופליג באחריתי שכשם שמצות [ג'] מבטלת גזירת ז' כך מצות ז' מבטלת גזירת ל' ופליג את"ק דמצריך ח' לאו משום דקסבר יום ז' עולה לו למנין שבעה ומקצתו עולה למנין ל' אע"פ שעומד באמצע אבילות: אלא באבילות דרבנן - דמן התורה אינו אבל אלא יום ראשון כדכתיב ואחריתה כיום מר אבל בנזירות דאורייתא דדרשינן מקרא דבעינן ל' יום לא אמרי' דמקצת יום עולה לו לכאן ולכאן: ששחטו וזרקו עליה בשני - שחל בערב פסח ושחטו עליה הפסח ואח"כ ראתה הרי זו אינה אוכלת בלילה בפסח לפי [שהיא] נטמאה ופטורה מלעשות פסח שני דבשעת שחיטה טהורה היתה: מאי טעמא דר' יוסי (הגלילי) לאו משום מקצת היום ככולו - ומכאן ולהבא היא מטמאה (דאתמול) נמצא כי בשעת שחיטה וזריקה היתה טהורה גמורה דמכאן ולהבא היא מטמאה ולא למפרע וכי הדרא חזיא מטמאינן לה מכאן ולהבא ולמחר תעשה שימור גמור למקצת יום זה שנטמאת אלמא דיום שני זה מקצת יום חשבינן ליה יום טהור דליהוי שימור ליום שאתמול הילכך שחיטה וזריקה בטהרה היה ומקצתו חשבינן ליה יום טומאה דליהוי יום של מחר שימור להאי מקצת יום אבל רבנן פליגי ומטמאי למפרע וחשבינן זה היום ככולו טמא [כיום] של אתמול ורב דאמר כר' יוסי ואע"ג דהכא נמי היה סברא לחשיבת יום ככולו טמא כיום שלפניו כסברא דרבנן אפ"ה ר' יוסי מחשיבו לכאן ולכאן והיינו כסברת רב וזו שכתוב בספרים ודילמא משום דקסבר לא גרסינן ליה דאי לאו הכי מה מהני שאינו מטמא למפרע: זב בעל שתי ראיות - דאילו בעל שלשה לא חזי למיכל [לאחר דראה שלישית] עד יום ח' שיביא קרבנותיו וביום ח' לא מצי למינקט ואח"כ ראה מטמא משכב ומושב למפרע דמיום ז' ואילך פסק מסתירה ומשכב ומושב דמאתמול שאחר הטבילה עד הנה טהורין ואפי' ראה היום ביום ח' לא מטמא למפרע: אע"פ שמטמאין משכב ומושב למפרע - ואפילו טבל בשביעי משכבות דלאחר טבילה טמאין סתר מניינו והרי הוא כתחילתו דכתיב וספרה לה שבעת ימים והרי אין כאן ז' ימים ומדקתני בשמירת יום למפרע טומאה אלמא לא אמר מקצת יום ככולו וקשיא דר' יוסי אדר' יוסי ומשני למפרע מדרבנן אבל מן התורה טהורה: הכי נמי מסתברא וכו' - ודחי אימא לך טומאת התהום דזיבה התירו כלומר אימא לך שמטמאין למפרע מדאורייתא ופטורין לעשות פסח שני דהלכה למשה מסיני דטומאה דמת הותרה לעושי פסח והאי תנא ס"ל דאפי' טומאת התהום דזיבה הותרה לעושי הפסח: התהום - פי' דבשעת שחיטה ישב על אבן אחת ולא נודע כלל שקבר תחתיו עד אחר שחיטה נודע לו שניטמא בקבר התהום וכן הכא לא ידע אדם בשעת שחיטה אם אחרי כן תראה ותסתור להיות טמאה וטומאת התהום [התירו] לעושי הפסח ונזיר: ואף רבי אושעיא - קאי אשינויא דלמפרע דרבנן: אבל הרואה זוב - פי' [רש"י] בכיצד צולין (פסחים ד' פא.) לא ידעינן אהיכא קאי: סותר את שלפניו כו' - ספורים שספר וצריך למנות ז' ימים אחרים: [א"ל ר"י לא נסתור אלא יומו] יחזור ויספור יום אחד והוינן בה במילתא דר' יוחנן אי סתר כולהו בעי למיסתר דכתיב וספרה לה ז' ימים לטהרתה שלא תהא טומאה מפסקת בינתים בפרק כיצד צולין גרס [אי קסבר למפרע הוא מטמא אפילו כולהו נסתור] ואי מכאן ולהבא הוא מטמא יומו נמי לא נסתור דהרי היא כראיה ראשונה של זיבה אחרת ואין בה אלא טומאת ערב ויטבול לערב ויטהר דקי"ל ראיה ראשונה של זב קרי בעלמא הוא: ה"ק לא יסתור ולא יומו - כלומר אפי' יומו לפי שכבר עלה לו מקצת היום ושלמו לו ספורים שלו ויצא מכלל הזיבה:

נזיר טו:

Navigate the library