Nazir 62b · Talmud

מַתְנִי׳ חוֹמֶר בָּעֲבָדִים מִבַּנָּשִׁים, שֶׁהוּא מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, וְאֵינוֹ מֵפֵר נִדְרֵי עַבְדּוֹ. הֵפֵר לְאִשְׁתּוֹ — הֵפֵר עוֹלָמִית. הֵפֵר לְעַבְדּוֹ — יָצָא לְחֵירוּת וּמַשְׁלִים נְזִירוּתוֹ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: לְמָה רַבּוֹ כּוֹפוֹ? לִנְזִירוּת, אֲבָל לֹא לִנְדָרִים וְלַעֲרָכִין. מַאי שְׁנָא גַּבֵּי נָזִיר — דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ״, בְּמִי שֶׁנַּפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ — יָצָא עֶבֶד שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ קְנוּיָה לוֹ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ גַּבֵּי נְדָרִים נָמֵי! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן: כְּגוֹן שֶׁהָיָה אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים מוּנָּח לְפָנָיו. גַּבֵּי נְדָרִים, דְּכִי מִיתְּסַר בְּהַאי לָא מִיתְּסַר בְּאַחֲרִינֵי — לָא מָצֵי כָּפֵי לֵיהּ. גַּבֵּי נְזִירוּת, דְּכִי מִיתְּסַר בְּהַאי אִיתְּסַר בְּכוּלְּהוּ — מָצֵי כָּפֵי לֵיהּ. וְגַבֵּי נְדָרִים, מִי לָא עָסְקִינַן דְּלֵיכָּא אֶלָּא הַאי אֶשְׁכּוֹל, דְּאִי לָא אָכֵיל לֵיהּ, חָלֵישׁ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: כְּגוֹן שֶׁהָיָה חַרְצָן מוּנָּח לְפָנָיו. גַּבֵּי נְדָרִים, בְּהַאי הוּא דְּמִיתְּסַר — לָא מָצֵי כָּפֵי לֵיהּ. גַּבֵּי נָזִיר, דְּאִיתְּסַר נָמֵי בְּאַחֲרֵינִי — מָצֵי כָּפֵי לֵיהּ. וְגַבֵּי נְדָרִים, מִי לָא עָסְקִינַן דְּלֵיכָּא אֶלָּא הַאי חַרְצָן, דְּאִי לָא אָכֵיל לֵיהּ, חָלֵישׁ? אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: לְמָה רַבּוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ — לִנְזִירוּת. וְאֵין צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ לִנְדָרִים, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹתוֹ לִשְׁבוּעָה. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״, מָה הֲטָבָה רְשׁוּת — אַף הֲרָעָה רְשׁוּת. יָצָא לְהָרַע לַאֲחֵרִים — שֶׁאֵין הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. מַתְנִי׳ עָבַר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא יִשְׁתֶּה, וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִשְׁתֶּה. גְּמָ׳ לֵימָא בְּדִשְׁמוּאֵל קָמִיפַּלְגִי, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת, וְאֵין צָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר. רַבִּי מֵאִיר אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. רַבִּי יוֹסֵי לֵית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דִּשְׁמוּאֵל. אֶלָּא: מַאן דְּאָמַר יִשְׁתֶּה, סָבַר: סוֹף סוֹף מִיהְדָּר הָדַר וְאָתֵי גַּבֵּיהּ, לִישְׁתֵּי חַמְרָא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְחוֹשׁ. וּלְמַאן דְּאָמַר לֹא יִשְׁתֶּה, סָבַר: לֶיהֱוֵי לֵיהּ צַעְרָא כִּי הֵיכִי דְּלִיהְדַּר גַּבֵּיהּ.

מתני' חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו - ואי זה חומר בעבדים מבנשים שאם היפר לאשתו היפר לה עולמית ואפילו נתארמלה או נתגרשה מיפר מעליה כל הנזירות לגמרי אבל בעבדים אינו כן שכיון שיצא לחירות משלים לנזירותו שקיבל עליו ומתחיל ומונה כבתחלה ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר: גמ' למה רבו כופו לנזירות - דהשתא הכי משמע לאיזה דבר יכול לכוף את עבדו בזמן שקיבל עליו נזירות לנזיר אבל לא לנדרים ולא לערכין שאם הדיר בהנאה מפירות פלוני או שאמר ערך פלוני עלי אינו יכול לכופו ונדרו נדר וערכו ערך וכגון שהקנה לו אחר ע"מ שאין לרבו בהם כלום: מאי שנא גבי נזיר - דיכול לכופו משום דאמר רחמנא לאסור איסר כו': אי הכי אפילו גבי נדרים נמי - יהא יכול לכופו ולהאכילו בעל כרחו מה שהדיר ממנו דהאי קרא גבי נדרים קאי: גבי נדרים דכי מיתסר בהאי אשכול לא מיתסר באחרינא לא מצי כפי ליה - משום דלא מכחיש ביה כלל דאפשר ליה באחריני דכוותה נמי גבי אשתו כהאי גוונא לא מצי מיפר משום דלא הוי דברים שיש בהן עינוי נפש וכדתנן בפ' אלו נדרים (נדרים דף עט:) פירות מדינה זו עלי לא יפר ויביא לה ממדינה אחרת אבל גבי נזירות דכי מיתסר בהאי מיתסר באחריני כדתנן בפ' הריני נזיר מגרוגרות (לעיל נזיר דף יא.) מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר הכא נמי גבי אשכול כיון דאמר הריני נזיר ממנו ה"ז נזיר והוי הפסד לרבו דהוי כחוש ואינו יכול ליטרח יכול לכופו להאכילו בעל כרחו מה שהזיר ממנו דהאי קרא בנזיר קאי: וגבי נדרים - מדקפסיק ותני אבל לא לנדרים מי לא עסקינן דלא איכא אלא האי אשכול למיכל ליה: דאי לא אכיל חליש - והוי דומיא דנזירות ומאי שנא דהכא כופה והכא אינו כופה: גבי נזירות - החרצן כי מיתסר מיתסר נמי באחריני כדתנן בפרק כל כינויי נזירות (לעיל נזיר דף ג.): דלא איכא - מידעם למיכל ליה אלא האי חרצן: אלא אמר אביי - הכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות שאם נדר בנזיר ואין רבו כופהו הרי זה אסור ביין כל זמן שאינו כופהו לפי שאמרה תורה ואמרת אליהם לרבות את העבדים אבל לענין נדרים וערכין אינו צריך להפר וערך אין לו שאין גופו קנוי לו וכן בנדרים נמי אפי' בלא כפייה מותר לשתות ביין ולאכול מכל אוכלין: דאמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו - הכא נמי כיון דקמכחיש כי לא אכיל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה: מתני' עבר מכנגד פניו - שברח מפניו של רבו: גמ' רבי מאיר - דאומר לא ישתה ביין: אית ליה דשמואל - דאמר כיון שהפקירו רבו יצא לחירות והכא נמי דברח יצא לחירות ולא ישתה ביין וצריך לו להשלים נזירות כדקתני במתניתין ורבי יוסי דאמר ישתה לית ליה דשמואל דאכתי ברשות רבו קאי ולאו כל כמיניה שלא לשתות משום דקמכחיש ואיכא הרעה לרבו: לא דכולי עלמא אית להו דשמואל - והיכא דהפקירו יצא לחירות אלא הכא כיון דלא הפקירו אלא שברח מאליו לא יצא לחירות כלל וברשות רביה קאי והכא בהא קמיפלגי דלמאן דאמר ישתה קסבר כיון דמהדר הדר לרביה לישתי חמרא בכל היכא דאיתיה כי היכי דלא ליכחוש ולא ליהוי פסידא לרביה: ולמאן דאמר לא ישתה - קסבר אע"ג דלאו כמפקיר עבדו דמי אפילו הכי לא ישתה משום דקנסינן ליה לעבדיה דליהוי ליה צערא דליהדר גבי דרביה דאי קאי ליה גביה כפי ליה למישתי חמרא והלכך אמרינן ליה דלא לישתי כל זמן שהוא בורח מפני רבו בשביל שהוא תקנת רבו ולדברי הכל בתר תקנתיה אזלינן:

חומר בעבדים שאינו מיפר נדרי עבדו - שאף בנזירות מוחה ונתרצה שוב לא יכול להתיר כי אם בהתרת חכם דוקא: הפר לעבדו יצא לחירות - שנשתחרר ואח"כ משלים היפר לאו דוקא אלא כלומר מיחה: למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכין - כופהו שמוחה על נזירות: לאסור איסר - בנדרים כתיב ומיהו בפ"ק דנדרים (דף ג.) מקשינן נזירות לנדרים: גבי נדרים דכי מיתסר בהאי לא מיתסר באחריני לא מצי כפי ליה - דסברא הוא להעמיד מיעוטא דמי שנפשו קנויה לו דמיתסר בכולהו ומתוך כך מיכחש ואין כל כך כדי לעשות מלאכה ודין הוא שיאמר לנו הכתוב שיעכב עליו מי שנפשו קנויה לו: כגון שהיה חרצן מונח לפניו - שאין טוב לאכילה: וגבי נדרים נמי מי לא עסקינן - שפעמים יחזק לבו גם באכילת חרצן אי נמי מי לא עסקינן שאף בשאר דברים טובים שמחזיקין אותו: גבי נדרים נמי מי לא עסקינן דאי לא אכיל חליש לביה - ואפילו הכי קאמר אבל לא לנדרים ואכתי מאי שנא: יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו - ולכך לנדרים אפי' בלא מחאת הרב לא חל הנדר כלל דהיינו הרעת אחרים שמכחיש כחו ואינו חזק למלאכה דילפינן נדרים משבועות דכתיב בהן להרע או להיטיב אבל נזירות אין להקישן לנדרים ופירש ה"ר יצחק משום דאמר בפ"ק (לעיל נזיר דף ג:) דנזירות חל ואפי' על דבר שאין הרשות בידו כגון דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר כדדרשינן לאסור יין מצוה כיין הרשות אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו ולכך יחול נמי נזירות העבד כל זמן שלא ימחה האדון אבל ודאי אם מיחה לענין זה נדרוש לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו שתועיל מחאת הרב ואם אינו ענין לנדרים שהרי אינו צריך למחות תנהו ענין לנזירות והא דקאמר אבל לא לערכין לא הוי דומיא דאבל לא לנדרים אלא שלא תועיל מחאת הרב לערכין כלל כי הוא [מה] מפסיד אם אמר העבד ערכי עלי ולכשישתחרר או יתנו לו מתנה על מנת שאין לרבו רשות בו ישלם להקדש: עבר מכנגד פניו שברח רמ"א לא ישתה ור' יוסי אומר ישתה - בגמ' מפרש טעמייהו: לימא בדשמואל קמיפלגי - דהשתא קס"ד כיון שהעבד ברח מכנגד פניו מסתמא נתייאש הימנו האדון והיינו הפקר ר"מ אית ליה דשמואל דאמר אינו צריך גט שיחרור ולכך לא ישתה שעתה אינו ברשות רבו ולא תועיל לו עוד מחאתו ור' יוסי לית ליה דשמואל וכיון דלא יצא לחירות תועיל לו מחאתו: דכ"ע אית להו דשמואל דמפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שיחרור והאי עבד שברח מכנגד פניו לא איירי בשנתייאש ולא חשבינן ליה הפקר ר"מ סבר לא ישתה סבר דאין האדון מקפיד אם יצטער ויתכחש כשאינו אצלו כי היכי דניהוי ליה צער ונהדר לגביה שע"י כן ישוב אצלו כדי לשתות ביין ור' יוסי סבר ישתה קסבר אין נוח לו לרבו שימנע מן היין דליכחוש חיליה ולא יהיה כל כך בעל כח וראוי למלאכה כשישוב אצלו:

נזיר סב:

Navigate the library