Nazir 14b · Talmud

נִטְמָא בִּימֵי צָרַעְתּוֹ — רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: סוֹתֵר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ סוֹתֵר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר סוֹתֵר, דְּהָא בִּנְזִירוּת קָאֵי. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵינוֹ סוֹתֵר — צָרַעַת לְחוּד וּנְזִירוּת לְחוּד. וּצְרִיכָא, דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָךְ קַמַּיְיתָא, בְּהַהִיא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן סוֹתֵר — שֵׁם נְזִירוּת אַחַת הִיא. אֲבָל בְּהָא אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּנָזִיר לְחוּד וְצָרַעַת לְחוּד. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אֲבָל בְּהָךְ — אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, צְרִיכָא. נִטְמָא בְּיוֹם גִּידּוּל שֵׂעָר. רַב אָמַר: אֵינוֹ סוֹתֵר. אֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר סוֹתֵר — הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָאֵי בִּנְזִירוּת, גִּידּוּל שֵׂעָר מִישְׁלַם נְזִירוּת הוּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: סוֹתֵר. אֲפִילּוּ לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר אֵין סוֹתֵר — הָתָם שְׁתֵּי נְזִירוּת, הָכָא חֲדָא נְזִירוּתָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם קִדֵּשׁ שֵׂעָר בַּדָּם — אֵין לוֹ תַּקָּנָה. אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר — כֵּיוָן דְּאָמַר תִּגְלַחַת מְעַכֶּבֶת, תּוֹךְ מְלֹאת הִיא? וְלִסְתּוֹר! אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן — הָאָמְרִי תִּגְלַחַת לֹא מְעַכֶּבֶת! לְעוֹלָם אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, וּמַאי ״אֵין לוֹ תַּקָּנָה״ — אֵין לוֹ תַּקָּנָה לְמִצְוַת גִּילּוּחַ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: נָזִיר שֶׁכָּלוּ לוֹ יָמָיו — לוֹקֶה עַל הַטּוּמְאָה, וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַל הַתִּגְלַחַת וְלֹא עַל הַיַּיִן. מַאי שְׁנָא טוּמְאָה דְּלָקֵי — דְּאָמַר קְרָא: ״כׇּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה׳״, לְרַבּוֹת יָמִים שֶׁלְּאַחַר מְלֹאת כְּיָמִים שֶׁלִּפְנֵי מְלֹאת. אִי הָכִי, אַתִּגְלַחַת נָמֵי לִיחַיַּיב, דְּהָא אָמַר רַחֲמָנָא ״כׇּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ״, לַעֲשׂוֹת יָמִים שֶׁלְּאַחַר מְלֹאת כַּיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי מְלֹאת! וְתוּ, ״כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״, לַעֲשׂוֹת יָמִים שֶׁלְּאַחַר מְלֹאת כְּיָמִים שֶׁלִּפְנֵי מְלֹאת?

נטמא בימי צרעתו - היה נזיר ונצטרע ובימי צרעתו נטמא למתים: ר' יוחנן אמר סותר - את הקודמין דהא אכתי קאי בנזירות הואיל דכי נתרפא מצרעתו משלים מה שכבר מנה קודם שנצטרע: ריש לקיש אמר אינו סותר - דימי צרעת לחוד הואיל ואין עולין לו למנין ימי נזרו והימ"ן שונה להני תרתי דרבי יוחנן וריש לקיש בטעמא אחרינא ואף המור"ה חז"ר להיו"ת כדבר"י הימ"ן דבין כי נטמא בצרעתו ובין בנזירות בנו דההוא אידך נזירות נזיר מאה מיירי לפי שלא מצינו גידול פחות משלשים והואיל ובתרוייהו צריך לגלח דלכי נתרפא מצרעתו נמי צריך לגלח הילכך לא מיתוקם אלא בנזירות מאה: נטמא ביום גידול שער - כגון שקיבל עליו נזירות מאה יום וכי מנה שבעים נצטרע וכי נטהר גילח תגלחת לצרעת ואכתי פשו מן המאה שלשים יום דאית בהו גידול שיער ונטמא ביום גידול שער היינו ביום מאה שבו שלם גידול שיער שלו דברי הכל סותר השלשים שאחר הצרעת אבל באם סותר שבעים שלפני הצרעת פליגי: רב אומר אינו סותר - דאפי' לרבי יוחנן דאמר נטמא בימי בנו דסותר כל נזירות התם בנזירות קאי להכי מצי סתר לנזירות נמי אבל הכא כיון דנטמא ביום מישלם גידול שיער כבר שילם נזירותו ולית ליה כח למסתר דלפני צרעת: ושמואל אמר סותר - את הכל אפי' ע' קמאי: שם נזירות אחת היא - [אבל] מנין שלו ומנין של בנו תרי נזירות מיתקרו ל"א נטמא ביום גידול כגון דאמר הריני נזיר והתחיל ומנה עד עשרים יום ונטמא וסתר את הכל והתחיל למנות נזירות אחרת ומנה עשרה ימים בטהרה ואח"כ נטמא באחד מכל עשרים יום הנותרין להשלים לנזירות: רב אמר אינו סותר - הללו עשרה דאפילו לרבי יוחנן דאמר סותר הני מילי היכא דקאי בנזירות גמור אבל האי דלא איטמי אלא בימי גידול שיער דמשלם נזירות הוא דלכי מצרפי הני עשרה לעשרים קמאי הוו להו שלשים והלכך האי דאהדר איטמי מעשרה ואילך לא הוי אלא תשלומי נזירות ואפי' ר' יוחנן מודה דאינו סותר להנך עשרה אלא כיון דהזה שלישי ושביעי מתחיל למנות מעשרה ואילך עד שלשים: ושמואל אמר סותר אפילו לר"ל כו' - אבל הכא חדא נזירות והא דאמרינן מישלם נזירות הוא לא איריא דכיון דסתרו הראשונים שוב אי אתה יכול לצרף עמהן הללו ולומר שלשים הן: הכל מודים שאם קידש שיער בדם - ביום ל"א צריך להביא קרבנותיו ולהתגלח אחר קרבנותיו אם כבר נזרק הדם כשנטמא ועדיין לא גילח שאין לו תקנה להתירו כיון דלמנות פעם אחרת ולהביא קרבן אחר אי אפשר דקרבן אחד הוא מביא ולא שני קרבנות וכבר הביא קרבן אחד ואין עולה לו דהא כבר נטמא לפיכך אין לו תקנה והא דקתני קידש לישנא דקרא נקיט דכתיב וקדש את ראשו (במדבר ו׳:י״א): כיון דאמר תגלחת מעכבת - לשתות ביין בתוך מלאת קרינא ביה לסתור מה שמנה ולייתי קרבן אחר: אלא אליבא דרבנן - דפליגי עליה בפרק ג' מינין (לקמן נזיר דף מז.) ואמרי כיון שזרק עליו אחד מן הדמים נטהר: למצות גילוח - דלא יהא תגלחת בטהרה כמצותו לעולם שהרי אינו יכול לסתור ולמנות נזירות אחרת שהרי לאחר מלאת נטמא הילכך אין לו תקנה לגלח בטהרה אלא מגלח בטומאה: נזיר שכלו לו - ימי שלשים נזירות סתם ולנזירות מרובה כל ימים שהזיר ולאחר מלאת שצריך להביא קרבנותיו נטמא לוקה על הטומאה ואינו לוקה על התגלחת אבל אינו לוקה אם גלח קודם שהביא קרבנותיו או שתה יין קודם שהביא קרבנותיו: דאמר קרא כל ימי הזירו לה' - דכתיב כל דלא צריך וכתביה ואמר כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לרבות ימים כו': כל ימי נדר נזרו תער וגו' כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין וגו'. ולילקי נמי אתרוייהו:

נטמא בימי צרעתו - אמר הריני נזיר מהיום והתחיל למנות נזירות [שימי] חלוטו אינו עולה לנזירות וגם אינו סותר כדלקמן בפרק מי שאמר (נזיר דף יז:) ונטמא במת בימי חלוטו לר"ל אינו סותר הימים הראשונים שמנה לנזירותו קודם ימי צרעתו וכשיטהר מצרעתו יגלח ויביא קרבנות מצורע ויחזור וישלים מנין נזירות כמו שפסק ור' יוחנן אומר סותר דהא בנזירות קאי ועדיין לא מנה המאה ולכשיטהר מצרעתו צריך למנות כל ימי נזירותו: וצריכא - לאשמועינן פלוגתייהו בבנו ובצרעתו: נטמא ביום גידול שיער - פי' אמר הריני נזיר שלשים יום וכשמנה כ' מנזירותו גילחוהו ליסטים על כרחו דהשתא לא יוכל לגלח ביום שלשים לנזירות ולהביא קרבנותיו עד אחר שלשים יום מיום שגילחוהו הליסטים דאין גידול פחות משלשים יום והתחיל הל' וכשמנה עשרה סיים נזירותו שהרי תחילה מנה עשרים טרם שגילחוהו הליסטים ואלו העשרים יום האחרונים אינם רק לגדל שיער שיוכל לגלח אחר נזירותו ולהביא קרבנותיו ובהם נטמא והאי דנקט ביום גידול שיער ולא נקט בימי כדנקט לעיל בימי צרעתו לפי [שאי] אפשר שלא יהו נמשכים ימי צרעתו טפי מיום אחד אבל גידול שיער אפשר שלא יאריך עליו אלא יום אחד כגון שגילחוהו ליסטים יום שני לנזירותו דהשתא אינו מוסיף על שלשים אלא יום שלבסוף בעבור גידול שיער: התם שני נזירות - של בנו ושלו וכן נטמא בימי צרעתו נזירות לחוד וצרעת לחוד הכא חדא נזירות הוא וכן נטמא ביום שהוא טהור חד נזירות הוא: אמר רב חסדא הכל מודים שאם קידש שיער בדם - פירוש אם לאחר שנזרק הדם נטמא קודם שגילח וקורא קידוש שיער שלא גילח כדכתיב וקידש ראשו שפירושו יתחיל לגדל ראשו: אין לו תקנה - קס"ד שלא יוכל עולמית לשתות ביין ולגלח כיון שהביא כבר קרבנותיו וכיון דנטמא קודם שגילח ובלא הבאת קרבן לא יוכל לגלח: אליבא [דמאן] אי אליבא דר' אליעזר כיון דאמר תגלחת מעכבו - לשתות יין תוך מלאת הוא כלומר הרי הוא כאילו נטמא קודם הבאת קרבנותיו שהוא בתוך מלאת ולסתור כלומר יחזור ויביא קרבנות כדתנן פרק ג' מינין (לקמן נזיר דף מז.) מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא ר' אליעזר אומר סותר את הכל ופריך בגמרא והאמר ר' אליעזר כל אחר מלאת [שבעה] סותר ומשני מאי סותר קרבנותיו ולאחר [שיטהר] יביא קרבנותיו והאי יסתור דהכא ע"כ לאו דווקא דנטמא ביום שלשים דהא א"ר אליעזר בפירקין לקמן (נזיר דף טז:) דאינו סותר [אלא שבעה]: אלא אליבא דרבנן האמרי דתגלחת לא מיעכבא - לשתות ביין וכיון שהביא קרבנות מותר לטמאות ולשתות בלא תגלחת כלל: לעולם אליבא דרבנן ומאי אין לו תקנה למצות גילוח - דכיון שהביא כבר קרבנותיו שוב לא יביא ונסתלק ומיד מותר לשתות ביין בלא תגלחת כלל והכל מודים דקאמר רב חסדא קאי אפלוגתא דרב ושמואל דפליגי דנטמא ביום גידול שער אם סותר והכא דנטמא קודם תגלחת מודים דאינו סותר דהוי כמי שגילח כבר: נזיר שכלו לו ימיו - שמנה כל ימי נזירות ועומד ביום הבאת קרבנותיו: לוקה על הטומאה - אם נטמא קודם הבאת קרבנותיו אבל אינו סותר נזירות שמנה אחר שכלו ימיו כבר ונהי דאשכחן בפירקא דלקמן (נזיר דף טז.) ואייתי לעיל נטמא יום מאה ואחד סותר שלשים היינו דוקא יום ק"א וגזרינן אטו יום שלשים דהוי יום תגלחת דאורייתא כדתנן פרק קמא (לעיל נזיר דף ה:) אבל ביום מאה ושנים אינו סותר או ביום שלשים ואחד אינו סותר:

נזיר יד:

Navigate the library