נזיר ל:

פרק ה׳ · בית שמאי

Nazir 30b · Chapter 5: Beit Shammai

קָא מַשְׁמַע לַן הֲלָכָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, אוֹ לָא פְּלִיגִי? וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר פְּלִיגִי, אַרֵישָׁא אוֹ אַסֵּיפָא? תָּא שְׁמַע: כֵּיצַד אָמְרוּ הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו? מִי שֶׁהָיָה אָבִיו נָזִיר, וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ וָמֵת, וְאָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלֵּחַ עַל מְעוֹת אַבָּא״ — זֶהוּ שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל מְעוֹת אָבִיו. אֲבָל מִי שֶׁהָיָה הוּא וְאָבִיו נְזִירִים, וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ וָמֵת — הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לִנְדָבָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אָמְרוּ: זֶה הוּא שֶׁמְּגַלֵּחַ עַל מְעוֹת אָבִיו. בָּעֵי רַבָּה: יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי בָנִים נְזִירִים, מַהוּ? הִילְכְתָא גְּמִירִין לַהּ: כֹּל דִּקְדֵים גַּלַּח — גַּלַּח, אוֹ דִילְמָא: יְרוּשָּׁה גְּמִירִין לַהּ, וּפַלְגָא הָוֵי? בָּעֵי רָבָא: בְּכוֹר וּפָשׁוּט, מַאי? הִילְכְתָא גְּמִירִין לַהּ, וְהִילְכָּךְ לָא בָּעֵי גַּלּוֹחֵי לְפוּם מַאי דְּשָׁקֵיל. אוֹ דִילְמָא: יְרוּשָּׁה הִיא, וְכִי הֵיכִי דְּשָׁקֵיל פִּי שְׁנַיִם, הָכִי מְגַלַּח? וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: יְרוּשָּׁה הִיא, וּלְפוּם דְּשָׁקֵיל מְגַלַּח, וּבְחוּלִּין הוּא דְּאִית לֵיהּ פִּי שְׁנַיִם, אֲבָל בְּהֶקְדֵּשׁ לָא. אוֹ דִילְמָא: כֵּיוָן דְּקָנֵי לֵיהּ לְגִלּוּחַ, לָא שְׁנָא? אָבִיו נְזִיר עוֹלָם וְהוּא נָזִיר סְתָם, אָבִיו נָזִיר סְתָם וְהוּא נְזִיר עוֹלָם, מַאי? כִּי גְּמִירִין הִילְכְתָא, בִּסְתָם נְזִירוּת, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא? וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: הָכָא אִידֵּי וְאִידֵּי, נְזִירוּת טׇהֳרָה, בָּעֵי רַב אָשֵׁי: אָבִיו נָזִיר טָמֵא, וְהוּא נָזִיר טָהוֹר. אָבִיו נָזִיר טָהוֹר, וְהוּא נָזִיר טָמֵא, מַאי? תֵּיקוּ. הַדְרָן עֲלָךְ מִי שֶׁאָמַר בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ טָעוּת — הֶקְדֵּשׁ,

קמ"ל הלכה - בן ולא בת: ואם תימצי לומר פליגי ארישא - הוא דפליגי רבנן דאמרי שאף מגלח על נזירות אביו ולא שני להו לרבנן בין רישא לסיפא שבכולן האיש מגלח על נזירות אביו: או אסיפא פליגי - דלרבנן סבירא להו איפכא דלמא מאי דשמיע להו מר' יוסי דאמר ברישא דאין זה מגלח על נזירות אביו סבירא להו לרבנן הוי מגלח ומאי דקא"ר יוסי בסיפא דהוי מגלח סבירא להו לרבנן דאינו מגלח: ה"ג ת"ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירות ומת זהו שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי רבי אליעזר ור' מאיר ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על נזירות אביו - כלומר מדקאמרי רבי אליעזר ורבי יהודה בהאיך ברייתא זהו שמגלח אלמא דארישא ואסיפא פליגי והכי משמע זהו שאמרו (ע"מ) שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה נזיר בחיי האב שכבר נתחייב בקרבן אחד בפני עצמו אין מגלח על נזירות אביו ושמע מינה דארישא וסיפא פליגי ש"מ: כל דקדים - נזירותיה מגלח על נזירות אביו או דילמא ירושה גמירי לה וכל מאן דהוי בר ירושה גמירי לה דזכי בהו: ופלגא הוי כו' - וחולקין אותו בשוה זה יביא חציו וזה חציו ומייתו מבתיהן כדי להשלים קרבנותיהן עם מעות אביהן: בעי רבא - היו לו בנים נזירין בכור ופשוט לגלח על נזירות אביו היכי שקלי ביה: הילכתא גמירי לה - שמגלחין על נזירות אביהן ולא מחמת ירושה והילכך לא בעי לגלוחי לפום מאי דשקיל אלא בפלגא או דילמא ירושה היא שמגלחין בנזירות אביהן וכי היכי דשקיל האי בכור פי שנים בכל הנכסים הכי בהאי נמי מגלח פי שנים: ובחולין הוא דאית ליה - לבכור פי שנים: אבל בהקדש - לאחר שנקרב הקרבן ומבקשין לאוכלו לא שקיל פי שנים אלא חולקין ביניהם בשוה: או דילמא - כי היכי דקני ליה פי שנים לגלח בהן הכי נמי לענין חלוקה לאחר שהקריבו קרבנותיהן אע"ג דמוקדשין הן שקיל בהו פי שנים: כי גמירי הילכתא בסתם נזירות - היכא דתרוייהו קיימי בסתם נזירות אבל היכא דחד מנהון נזיר עולם לא או דילמא לא שנא: ואת"ל הכא - כיון דנזירות דאבא ונזירות דברא נזירות דטהרה הוא מגלח הבן על נזירות האב: בעי רב אשי היכא דאביו נזיר טמא והוא נזיר טהור - מהו להוסיף על מעות צפורין שהפריש אביו להביא בהן קרבנות וכן אם אביו טהור והוא טמא מהו להביא צפורים באותן מעות שהפריש אביו לנזירות טהרתו תיקו: מתני' בית שמאי אומרים הקדש טעות: כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון - בשחרית יהא הקדש ויצא לבן הרי זה הקדש וכן כשיעלה דינר של כסף או חבית של שמן כולן הקדש הואיל ויצאו בראשונה ואף על גב שלא נתקיימו דבריו שהוא סבור שיצא שחור ויעלה דינר של זהב וחבית של יין תחילה:

אם תימצי לומר פליגי - רבנן עליה דר' יוסי מדקתני במתני' ר' יוסי אומר משמע דפליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי רבנן ארישא דקאמר ר' יוסי אם נדר בחיי אביו אינו מגלח ואמרי רבנן דמגלח בכל ענין [או] אסיפא דקאמר דנדר לאחר מיתה מגלח על [נזירות] אביו ואמרי רבנן אינו מגלח: תא שמע - דארישא פליגי דתניא כיצד אמרו האיש מגלח על מעות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע"מ שאגלח על מעות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי רבי יוסי ר"א ור' מאיר ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על נזירות אביו וברוב ספרים היא משובשת: בעי רבה יש לו שני בנים נזירים - לרבי יוסי שנדרו אחר מיתת אביהן ולרבנן גם בחיי אביהן: הילכתא גמירי לה - [ולא] כדין חלוקה בשוה וכל דקדם גלח. וכל הקודם מהם זכה בהם: ופלגא הוי - פלגא זה נוטל החצי וזה נוטל החצי כמו בשאר ירושה: בעי [רבא] גריס ר"ת והראשון [רבה בכור] ופשוט נזירים מהו הלכתא גמירי לה ולא מן הדין והכא לא בעי גלוחי לפום מאי דשקיל דאע"פ דשני פשוטי פלגי מכל מקום אינו כשאר ירושה ה"נ לענין שיטול הבכור פי שנים [וה"נ] לא מצי להביא תגלחתו לפום מאי דשקיל כשאר נכסים או דילמא ירושה גמירי כי היכי [דנוטל] פי שנים ממעות שהפריש אביו לקרבנות נזירותו [כן מגלח] ואת"ל בחולין הוא דאית ליה פי שנים פי' ר"ת בחולין דאמר לשון חולין ולא לשון הקדש דאמר מעות אלו לנזירות [אבל] בהקדש לא אילו אמר הרי אלו לקרבנות נזירותו: או דילמא כיון [דקני] ליה לגלוחי לא שנא - ואפילו אמר לקרבנות נזירותו דמוכח לשון הקדש: אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם - או איפכא כי גמירי הלכתא בסתם נזיר ומצי למיבעי דאביו והוא נזיר עולם או שמא הא פשיטא דמגלח כיון ששמו האב והבן בחד גוונא לנזירות: ואת"ל הכא אידי ואידי בנזירות טהרה ומגלח שפיר על מעות אביו: בעי רב אשי אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור - אביו נזיר טמא נטמא והפריש מעות לציפורים ואשם מהו שיוסיף בנו על אותם מעות להביא חטאת עולה ושלמים לנזירות טהרה אי נמי אביו נזיר טמא וחזר והתחיל ומנה נזירות טהרה הואיל ונטמא לא הוי דומיא דנזירות דבן דלא נטמא לא מגלח אביו נזיר טהור והפריש מעות והוא נזיר טמא מהו שיביא הבן צפורים [מן] המעות שהפריש אביו לנזירות טהרה: מתני' בית שמאי אומרים הקדש טעות הוי הקדש - כדמפרש ואזיל ומשום דבתר הכי איירי בנזירות בטעות נקט הני פלוגתייהו במכילתין וכן משום פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דבסמוך גבי מי שנדר ונשאל לחכמים כו' אמרו להם בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות ותצא ותרעה בעדר כלומר אם כן [היאך] אומרים בהקדש טעות דפליגי עלן: