יומאכח:
טוען את הדף…
גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״בָּרַק בַּרְקַאי״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״עָלָה בַּרְקַאי״. נְחוּמָא בֶּן אַפְקַשְׁיוֹן אוֹמֵר: ״אַף בַּרְקַאי בְּחֶבְרוֹן״. מַתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל (אוֹמֵר): הַמְמוּנֶּה עַל הַפְּיָיסוֹת אוֹמֵר: ״הֵאִיר פְּנֵי כׇּל הַמִּזְרָח עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן״. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: ״הֵאִיר פְּנֵי כׇּל הַמִּזְרָח עַד בְּחֶבְרוֹן, וְיָצְאוּ כׇּל הָעָם אִישׁ אִישׁ לִמְלַאכְתּוֹ״. אִי הָכִי, נְגַהּ לֵיהּ טוּבָא? לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים קָאָמְרִינַן. אָמַר רַב סָפְרָא: צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם, מִכִּי מַשְׁחֲרִי כּוּתְלֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף: אֲנַן מֵאַבְרָהָם נֵיקוּם וְנִיגְמַר?! אָמַר רָבָא: תְּנָא גָּמַר מֵאַבְרָהָם וַאֲנַן לָא גָּמְרִינַן מִינֵּיהּ?! דְּתַנְיָא: ״וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ״, מְלַמֵּד שֶׁכׇּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְמִילָה, אֶלָּא שֶׁהַזְּרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבוֹשׁ וְגוֹ׳״. אֶלָּא אָמַר רָבָא: רַב יוֹסֵף הָא קָא קַשְׁיָא לֵיהּ. דִּתְנַן: חָל עַרְבֵי פְּסָחִים לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה, וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה. וְנִשְׁחֲטֵיהּ מִכִּי מַשְׁחֲרִי כּוּתְלֵי! מַאי קוּשְׁיָא? וְדִילְמָא כּוּתְלֵי דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה מַשְׁחֲרִי, מִשּׁוּם דְּלָא מְכַוְּונִי טוּבָא. אִי נָמֵי, שָׁאנֵי אַבְרָהָם דְּאִיצְטַגְנִינוּת גְּדוֹלָה הָיְתָה בְּלִבּוֹ. אִי נָמֵי, מִשּׁוּם דְּזָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הֲוָה. דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִימֵיהֶן שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לֹא פָּרְשָׁה יְשִׁיבָה מֵהֶם. הָיוּ בְּמִצְרַיִם — יְשִׁיבָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל״. הָיוּ בַּמִּדְבָּר — יְשִׁיבָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״. אַבְרָהָם אָבִינוּ, זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים״. יִצְחָק אָבִינוּ, זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק״. יַעֲקֹב אָבִינוּ, זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזּוֹקֶן״. אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁמּוֹשֵׁל בְּתוֹרַת רַבּוֹ. ״הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר״ — אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁדּוֹלֶה וּמַשְׁקֶה מִתּוֹרָתוֹ שֶׁל רַבּוֹ לַאֲחֵרִים. אָמַר רַב: קִיֵּים אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב: וְאֵימָא שֶׁבַע מִצְוֹת? הָא אִיכָּא נָמֵי מִילָה! וְאֵימָא שֶׁבַע מִצְוֹת וּמִילָה! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן ״מִצְוֹתַי וְתוֹרוֹתָי״ לְמָה לִי? אָמַר (רַב), וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: קִיֵּים אַבְרָהָם אָבִינוּ אֲפִילּוּ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרוֹתָי״, אַחַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְאַחַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. מַתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר וְכוּ׳ וְהוּא אוֹמֵר הֵן. מַאן אָמַר ״הֵן״? אִילֵּימָא הָךְ דְּקָאֵי אַאִיגָּרָא — הוּא חָלֵים וְהוּא מְפַשַּׁר?! אֶלָּא הָךְ דְּקָאֵי אַאַרְעָא, מְנָא יָדַע? אִיבָּעֵית אֵימָא — הָךְ דְּקָאֵי אַאַרְעָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא — הָךְ דְּקָאֵי אַאִיגָּרָא. אִיבָּעֵית אֵימָא הָךְ דְּקָאֵי אַאִיגָּרָא, אָמַר אִיהוּ: ״הֵאִיר פְּנֵי כׇּל הַמִּזְרָח!״, וְאָמַר לֵיהּ הָךְ דְּקָאֵי אַאַרְעָא: ״עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן?״, וְאָמַר לֵיהּ אִיהוּ: ״הֵן!״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָךְ דְּקָאֵי אַאַרְעָא, אָמַר אִיהוּ: ״הֵאִיר פְּנֵי כׇּל הַמִּזְרָח?״, וְאָמַר לֵיהּ: ״עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן?״, וְאָמַר לֵיהּ: ״הֵן!״. וְלָמָּה הוּצְרְכוּ לְכָךְ וְכוּ׳. וּמִי מִיחַלַּף? וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ דּוֹמֶה תִּימּוּר שֶׁל לְבָנָה לְתִימּוּר שֶׁל חַמָּה. תִּימּוּר שֶׁל לְבָנָה מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה כְּמַקֵּל, תִּימּוּר שֶׁל חַמָּה מַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: יוֹם הַמְעוּנָּן הָיָה, וּמַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן. אָמַר רַב פָּפָּא, שְׁמַע מִינַּהּ: יוֹמָא דְעֵיבָא כּוּלֵּיהּ שִׁמְשָׁא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְשַׁטּוֹחֵי עוֹרוֹת. אִי נָמֵי לְכִדְדָרֵשׁ רָבָא: אִשָּׁה לֹא תָּלוּשׁ לֹא בַּחַמָּה וְלֹא בְּחַמֵּי חַמָּה. אָמַר רַב נַחְמָן: זוּהֲמָא דְשִׁימְשָׁא קְשֵׁי מִשִּׁימְשָׁא, וְסִימָנָיךְ: דַּנָּא דְחַלָּא. שַׁבְרִירֵי דְשִׁימְשָׁא קָשׁוּ מִשִּׁימְשָׁא, וְסִימָנָיךְ: דִּילְפָּא.גמ' עלה ברקאי - האיר יותר מברק: לשכור פועלים - האי יצאו איש למלאכתו לאו על הפועלים קאי אלא בעה"ב שהוא משכים ביותר למצוא פועלים לשכור: צלותיה דאברהם - תפלת הערב שלו: מכי משחרי כותלי - חומות הפונות למזרח שהלבינו מהנץ החמה הבאה מן המזרח ונוצצת עליהן ובתחילת שבע שעות שהחמה באמצע הרקיע בראש כל אדם אינה עושה עמוד אלא תחתיהן משחירין אותן הכתלים לפי שאין חמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו ומיצל חודו של שפת עוביו על זקיפת הכותל ומשחרת מההיא שעתא נוטים צללי ערב וקרוי ערב: אנן מאברהם ניקום ונגמר - באת ללמדנו להיות זריזין כאברהם: חל להיות בערב שבת - הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד בשש ומחצה ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחלת שבע: דלא מכווני - לא הוו זקופים בצמצום ולפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב: איצטגנינות - להיות בקי בהליכות המזלות ותחילות השעות דהכי תניא בבבא בתרא (דף טז:) וה' ברך את אברהם בכל איצטגנינות גדולה היתה בלבו וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו לשאול במזלות: דולה ומשקה - נוטריקון של דמשק: שבע מצות - שנצטוו לשאר כל בני נח אבל תורה לא נתנה לו: אפילו עירובי תבשילין - שאינו הלכה למשה מסיני אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן: ואיהו מפשר - פותר החלום כלומר הוא שואל הוא משיב: אמר איהו - זה שעל הגג: עד שבחברון - שאילה היא: ואיבעית אימא האי דקאי אארעא - אמר הן כיצד אמר הא דקאי אארעא האיר פני כל המזרח בלשון שאילה וזה אומר לו עד שבחברון האיר וא"ל האי דקאי אארעא הן כך אני שואל ומצינו בתלמוד ירושלמי (פ"ג ה"א) כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון: ומי מיחלף - צימוח תימור חמה בצימוח תימור לבנה: תימור של חמה - עלות השחר שנבקע ונראה כתמר זקוף לשון ותמרות עשן (יואל ג׳:ג׳) על שם שזוקף ועולה: יום המעונן - הרקיע קשור בעבים ואין התימור נראה בעד ערפל אלא במקום פיזור העבים במקומות הרבה בין עב לעב: שמע מינה - מדקאמר ביום המעונן נבקע במקומות הרבה: יומא דעיבא כוליה שימשא - אפילו במקום צל שהחמה בוקעת בכל מקום ואינה יוצאת דרך חלון כנגד חלונות שהעבים עומדים בפניה והיא מתפשט' עליהם ובוקעת בכל פיסוק שבהן: לשטוח עורות - לייבש: לא תלוש - בפסח: זוהמא דשמשא - אותו חום של יום המעונן: דנא דחלא - שפיה סתום יפה שלא יצא ריחו ויחלוש וכשאתה נוקב נקב קטן יוצא שם ריח חזק מאד כך יום המעונן מתוך שהחמה מכוסה וחום שלה כבוש נוקבת בכח דרך נקב העבים: שברירי דשמשא - סנורים (בראשית יט) מתרגמינן שברירי שמש הנוקבת בכח דרך נקב העבים קטנים הנותן עיניו כנגד הנקב קשים לו הסנורים יותר מן המסתכל בחמה שבאויר: וסימניך דילפא - קשה דלף היורד על האדם משאם נכנס כל גופו למים:מתני' אמר להם הממונה צאו וראו כו': שנאמר וישכם אברהם בבקר - בפ"ק דפסחים (דף ד. ושם) פריך וניבדוק מצפרא מי לא תניא כל היום כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין שנאמר וישכם אברהם וגו' ותימה היכי גמר מהכא דאין זריזין מקדימין מאורתא דלמא מה שאברהם לא עמד בלילה משום דת"ח לא יצא יחידי בלילה כדאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף צא.) וי"ל דמש"ה לא היה אברהם נמנע מלהשכים בלילה כיון דשלוחי מצוה אינן ניזוקין מיהו קשה דהיא גופה דלא יצא יחידי בלילה מוישכם אברהם בבקר יליף התם ועוד קשיא כיון דשלוחי מצוה אינן ניזוקין למה נמנע מלהשכים בלילה מתוך דת"ח אל יצא יחידי וי"ל דתרי וישכם כתיבי חד בעקידה וחד כשהתפלל על סדום והכא מייתי קרא דעקידה הלכך פריך שפיר מינה בפסחים דאי זריזין מקדימין למצות מאורתא א"כ אברהם נמי לקדום באורתא שהרי לא היה ירא כלום חדא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ועוד דשני נעריו עמו הוו ובפרק גיד הנשה (שם) מייתי קרא דסדום דהתם יחידי הוה שלא יראו במפלתה של סדום כדאשכחן באשתו של לוט ולא הוה נמי שליח מצוה כי לא היה חפץ הקב"ה שישא בעדם רנה ותפלה: