יומאמו:
טוען את הדף…
טוּמְאָה, דִּתְחִילָּתוֹ בַּר מִידְחֵא טוּמְאָה הוּא — סוֹפוֹ נָמֵי דָּחֵי. שַׁבָּת, דִּתְחִילָּתוֹ לָאו בַּר מִידְחֵא שַׁבָּת הוּא — סוֹפוֹ נָמֵי לָא דָּחֵי. לְרַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא: סוֹפוֹ כִּתְחִילָּתוֹ (תְּחִילָּתוֹ) לֵית לֵיהּ. שַׁבָּת דְּהוּתְּרָה הִיא בְּצִיבּוּר — סוֹפוֹ נָמֵי דָּחֵי. טוּמְאָה, דִּדְחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר, תְּחִלָּתוֹ דְּעִיקַּר כַּפָּרָה — דָּחֵי, סוֹפוֹ דְּלָאו עִיקַּר כַּפָּרָה — לָא דָּחֵי. אִיתְּמַר: הַמְכַבֶּה אֵשׁ מַחְתָּה וּמְנוֹרָה, אַבָּיֵי אָמַר: חַיָּיב, רָבָא אָמַר: פָּטוּר. דְּכַבְּיַיהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּיב. כִּי פְּלִיגִי דְּאַחֲתַיהּ אַאַרְעָא וְכַבְּיַיהּ. אַבָּיֵי אָמַר: חַיָּיב, אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ הוּא, רָבָא אָמַר: פָּטוּר, כֵּיוָן דְּנַתְּקַהּ — נַתְּקַהּ. אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַמּוֹרִיד גַּחֶלֶת מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְכִיבָּהּ חַיָּיב, כְּמַאן? כְּאַבַּיֵּי! אֲפִילּוּ תֵּימָא כְּרָבָא, הָתָם לָא אִינְּתִיק לְמִצְוָתַהּ, הָכָא אִינְּתִיקָה לְמִצְוָתַהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי. דְּאַחֲתַיהּ אַאַרְעָא וְכַבְּיַיהּ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּפָטוּר. כִּי פְּלִיגִי, דְּכַבְּיַּיהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, אַבָּיֵי אָמַר: חַיָּיב, אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ הוּא, רָבָא אָמַר: פָּטוּר, כֵּיוָן דְּנַתְּקַהּ — נַתְּקַהּ. אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַמּוֹרִיד גַּחֶלֶת מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְכִבָּהּ — חַיָּיב, כְּמַאן? לָא כְּאַבַּיֵּי וְלָא כְּרָבָא! הָתָם לָא אִינְּתִיק לְמִצְוָתַהּ, הָכָא אִינְּתִיק לְמִצְוָתַהּ. הֲדַרַן עֲלָךְ טָרַף בַּקַּלְפִּיטומאה דתחילתו - מה תחילתו בר מדחי טומאה הוא אם אין כהן טהור לזרוק דמו: שבת דתחילתו - דתמיד דערב שבת לאו בר מידחא שבת שהרי בין הערבים נשחט ודם נפסל בשקיעת החמה: דחויה היא בציבור - בקושי הותרה וכל כמה דאפשר מהדרינן אטהורין: המכבה אש מחתה ומנורה - לאחר שחתה גחלים למחתה או למנורה כיבן: אינתיק למצותה - לשום למחתה ותו לא קרינן ביה אש המזבח: דכבייה בראשו של מזבח - לאחר שניתקה ממערכתה: חייב - משום לא תכבה:כי פליגי דאחתה אארעא וכבייה אביי אמר חייב - הקשה רבינו שמחה דאמר לעיל (יומא דף מד:) נתפזר הימנה קב גחלים מכבדן לאמה ופרש"י לאמת המים שבעזרה וקשה לאביי ופי' דלאמה דלעיל אין זה אמת המים אלא מקום הוא ולי נראה דלא קשיא דלא מיחייב משום דכיון דבמתכוין חותה בשל ד' קבין ומערה לשל ג' קבין ונתפזר מהן קב ומה שנתפזר אינו עומד לאוספן אפי' אביי מודה כיון דאינתיק אינתיק אבל אש דמחתה ודמנורה מיירי דאחתה אארעא ובכלי וחזי למצותה ולהכי חייב לאביי ולרבא פטור דלא מיחייב אלא או בראש המזבח או אפילו למטה היכא דקאי לאהדוריה כמו המוריד גחלת וכיבה דחזיא לאהדורה ושוב מצאתי בתוספ' תמיד של רבי ברוך ברבי יצחק שהקשה הקושיא ותירץ כמו שתירצתי עוד תירץ דמכבדן לאמה לאחר שכבו וכתב שרבינו נסים זצ"ל הקשה אותה במגילת סתרים וזהו לשונו הא גחלים קדושים הן כדתנן (חגיגה דף כג:) הוסיף ר"ע הסלת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן וא"כ איך מכבדן לאמה והלא מפסיד קדשים ותירץ דבירושלמי מקשה זאת הקושיא בפרק בתרא דחגיגה וה"ג התם תינח קטורת ולבונה גחלים מאי פירוש אמאי פסל את כולן והלא אינם קדושים אמר רבי בון בר רב כהנא תיפתר בגחלים של יום הכפורים שבמה שהוא חותה את כולן הוא מכניס אבל גחלים של כל יום לא כההיא דתנינן נתפזר הימנה קב גחלים מכבדן לאמה פי' גחלים של יום הכפורים בכלי שחותה בו הוא מכניס להכי הכלי מצרפן אבל מחתה של כסף שאין כליין לא מצרפן להו ואינן קדושים ולכן מכבדן לאמה ומיהו רבינו ברוך פירש פירוש הירושלמי בע"א דבעי למה פסל את כולן והלא אינו צריך לכלי שהרי נתפזר מהן קב גחלים ואפילו למאן דאמר בחגיגה (דף כד.) דכלי מצרף אפילו שאין צריך לכלי היינו למאן דאמר צירוף דאורייתא דאז הוסיפו חכמים אפילו שאין צריך לכלי אבל למ"ד צירוף דרבנן לא וכדמוכח בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כד.) ומשני בשל יוה"כ שהיו כולם קדושים והוא הדין דהוה מצי לתרוצי במחתה שניה של ג' קבין שמאותה לא נתפזר כלל ורבינו תם משיב להרב רבי יעקב ישראל בע"א דלכך מכבדן לאמה דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ולא מיקדשי הנך גחלים וקשה דאם כן תקשה מכאן למאן דאמר פרק לולב וערבה (סוכה דף מט:) כלי שרת מקדשין שלא מדעת מיהו בפרק קמא דמנחות (דף ז.) דייק רבי יוחנן מברייתא זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ושמא סבור כההיא ברייתא והכי נמי אין לומר דמחתה ראשונה של ד' קבין לא היתה כלי שרת דהא כתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש משמע שהיתה כלי שרת ולא יתכן לומר דווקא דיום הכפורים קדושה דביום כפור כתיב קרא ועוד כיון דהוו על המזבח מקדש את הראוי לו ודוחק לומר דהיינו דווקא בקרבנות: