יומאנג.
טוען את הדף…
שֶׁלֹּא תַּתְחִיל מִפָּנֶיךָ, שֶׁמָּא תִּכָּוֶה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַן אֶת הַקְּטוֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה׳״ — שֶׁלֹּא יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס. לְהוֹצִיא מִלִּבָּן שֶׁל צַדּוּקִין, שֶׁאוֹמְרִים יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס. מַאי דְּרוּשׁ? ״כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפּוֹרֶת״ — מְלַמֵּד שֶׁיְּתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְנָתַן אֶת הַקְּטוֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה׳״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפּוֹרֶת״ — מְלַמֵּד שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ מַעֲלֵה עָשָׁן. וּמִנַּיִין שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ מַעֲלֵה עָשָׁן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטוֹרֶת אֶת הַכַּפּוֹרֶת״. הָא לֹא נָתַן בָּהּ מַעֲלֵה עָשָׁן, אוֹ שֶׁחִיסַּר אַחַת מִכׇּל סַמָּנֶיהָ — חַיָּיב מִיתָה. וְתִיפּוֹק לֵיהּ — דְּקָא מְעַיֵּיל בִּיאָה רֵיקָנִית! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁשָּׁגַג בְּבִיאָה, וְהֵזִיד בְּהַקְטָרָה. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא הֵזִיד בְּזוֹ וּבָזוֹ, וּכְגוֹן דְּעַיֵּיל שְׁתֵּי הַקְטָרוֹת, אַחַת שְׁלֵימָה וְאַחַת חֲסֵירָה. אַבִּיאָה לָא מִיחַיַּיב — דְּהָא עַיֵּיל לֵיהּ שְׁלֵימָה, אַהַקְטָרָה — מִיחַיַּיב, דְּקָא מַקְטַר קְטוֹרֶת חֲסֵירָה. אָמַר מָר: וּמִנַּיִין שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ מַעֲלֵה עָשָׁן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִסָּה״. קְרָא לִקְרָא? אָמַר רַב יוֹסֵף, הָכִי קָאָמַר: אֵין לִי אֶלָּא עֲלֵה מַעֲלֵה עָשָׁן, עִיקַּר מַעֲלֵה עָשָׁן מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִסָּה״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא אִיפְּכָא תַּנְיָא! דְּתַנְיָא: נָתַן בָּהּ עִיקַּר מַעֲלֵה עָשָׁן, הָיָה מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה כְּמַקֵּל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִשְׁמֵי קוֹרָה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִשְׁמֵי קוֹרָה, מְמַשְׁמֵשׁ וְיוֹרֵד בַּכּוֹתָלִים עַד שֶׁנִּתְמַלֵּא הַבַּיִת עָשָׁן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן״! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: אֵין לִי אֶלָּא עִיקַּר מַעֲלֵה עָשָׁן, עֲלֵה מַעֲלֵה עָשָׁן מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִסָּה״. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵין לִי אֶלָּא אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר. שִׁילֹה וּבֵית עוֹלָמִים מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִסָּה״. הַאי, מִ״וְּכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשּׁוֹכֵן אִתָּם״ נָפְקָא! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אֵין לִי אֶלָּא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִסָּה״. רַב אָשֵׁי אָמַר: חַד לְמִצְוָה, וְחַד לְעַכֵּב. רָבָא אָמַר: חַד לְעוֹנֶשׁ, וְחַד לְאַזְהָרָה. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״וְלֹא יָמוּת״ — עוֹנֶשׁ, ״כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה״ — אַזְהָרָה. יָכוֹל יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם אֲמוּרִין קוֹדֶם מִיתַת בְּנֵי אַהֲרֹן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן״. יָכוֹל יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם אֲמוּרִים אַחַר מִיתַת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפּוֹרֶת״. הָא כֵּיצַד? אַזְהָרָה קוֹדֶם מִיתָה, וְעוֹנֶשׁ אַחַר מִיתָה. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רָבָא, אָמַר קְרָא: ״כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה״ — וַעֲדַיִין לֹא נִרְאָה. וְאֶלָּא מַאי טַעְמָא אִיעֲנוּשׁ? כִּדְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶלָּא עַל שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן. מַאי דְּרוּשׁ? ״וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ״ — אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט. יָצָא וּבָא לוֹ דֶּרֶךְ כְּנִיסָתוֹ. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, אָמַר קְרָא: ״וַיָּבֹא שְׁלֹמֹה לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן יְרוּשָׁלִַם״, וְכִי מָה עִנְיַן גִּבְעוֹן אֵצֶל יְרוּשָׁלַיִם? אֶלָּא: מַקִּישׁ יְצִיאָתוֹ מִגִּבְעוֹן לִירוּשָׁלַיִם, לְבִיאָתוֹ מִירוּשָׁלַיִם לְגִבְעוֹן: מָה בִּיאָתוֹ מִירוּשָׁלַיִם לְגִבְעוֹן — פָּנָיו כְּלַפֵּי בָמָה, כְּדֶרֶךְ בִּיאָתוֹ, אַף יְצִיאָתוֹ מִגִּבְעוֹן לִירוּשָׁלַיִם — פָּנָיו כְּלַפֵּי בָמָה, כְּדֶרֶךְ בִּיאָתוֹ. וְכֵן כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָן, וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָן, וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָן, כְּשֶׁהֵן נִפְטָרִין — לֹא הָיוּ מַחֲזִירִין פְּנֵיהֶן וְהוֹלְכִין, אֶלָּא מְצַדְּדִין פְּנֵיהֶן וְהוֹלְכִין. וְכֵן תַּלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ לֹא יַחֲזִיר פָּנָיו וְיֵלֵךְ, אֶלָּא מְצַדֵּד פָּנָיו וְהוֹלֵךְ. כִּי הָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר כַּד הֲוָה מִיפְּטַר מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, כַּד הֲוָה בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן לְסַגּוֹיֵי, הֲוָה גָּחֵין קָאֵי רַבִּי אֶלְעָזָר אַדּוּכְתֵּיהּ עַד דַּהֲוָה מִיכַּסֵּי רַבִּי יוֹחָנָן מִינֵּיהּ. וְכַד הֲוָה בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר לְסַגּוֹיֵי, הֲוָה קָא אָזֵיל לַאֲחוֹרֵיהּ עַד דְּמִכַּסֵּי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. רָבָא כַּד הֲוָה מִיפְּטַר מִינֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, הֲוָה אָזֵיל לַאֲחוֹרֵיהּ עַד דְּמִנַּגְּפָן כַּרְעֵיהּ וּמִתַּוְּוסָן אִסְקוּפָּתָא דְּבֵי רַב יוֹסֵף דְּמָא.שלא תתחיל מפניך - לצבור ולילך הלאה: שמא תכוה - שהקטורת שצברת לצדך בוערת תמיד וזרועך המתפשט והולך להלן נכוה בתימור העולה: כי בענן - אל יבא כי אם בענן של עשן הקטורת: מעלה עשן - שם עשב שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל: ומנין שנותן בה וכו' - לקמן פריך ל"ל הא נפקא ליה: הא אם לא נתן וכו' - הא למדנו מכאן שנאמר ולא ימות שאם לא נתן וכו': או שחיסר - דכתיב הקטורת שלימה ולא חסירה: תיפוק ליה - דאי נמי לא כתב הכא ולא ימות מיחייב מיתה אקטורת חסירה דאשכח דעייל ביאה ריקנית שלא לצורך וכתיב ואל יבא בכל עת ולא ימות: ששגג בביאה - ריקנית אבל ידע שיש מיתה במקטיר קטורת חסירה ואין עונש מיתה על השוגג: דעייל שתי הקטרות - בביאה אחת: קרא לקרא - הא נפקא ליה מכי בענן: עיקר - שורש: והא איפכא תניא - שהשורש יפה מן העלין: לשמי קורה - לשון שמים: ממשמש בכתלים - כן דרך העשן כשאינו יכול לצאת כנגדו מתפשט למעלה תמיד עד שמתמלא חלל הבית למעלה מכותל לכותל וכשאין לו עוד מקום ממשמש ויורד אצל הכתלים: האי מוכן יעשה לאהל מועד - השוכן אתם נפקא. אל מקום שיהא שכני אתם יעשו כן: חד לעונש וחד לאזהרה - ואל יבא כי בענן אזהרה וכסה ענן ולא ימות זה עונש ואילו לא ימות דאל יבא לאו אחסרון ענן כתיב אלא אביאה ריקנית: תניא ר' אלעזר אומר - וכסה ולא ימות זה עונש מעלה עשן: יכול יהיו שניהן אמורים קודם מיתת בני אהרן - ונאמר שבעון מעלה עשן שלא נתנו מתו: ועדיין לא נראה - אראה משמע לעתיד אלמא כשנאמר מקרא זה עדיין לא נראה ואי לאחר מיתתן כבר נראה בו ביום שנאמר ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט׳:כ״ג): מצוה להביא מן ההדיוט - ואע"פ שהורו כראוי נענשו שלא נטלו רשות: הבמה אשר בגבעון לירושלים - היה לו ליכתוב מירושלים או מן הבמה אשר בגבעון לירושלים בגבעון היתה קדושה ששם מזבח שעשה משה והיה הולך ומקריב שם: מקיש יציאתו מגבעון לירושלים לביאתו מירושלים לגבעון - והכי משמע קרא ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון דרך הליכתו וכן לירושלים בשובו מגבעון היתה כביאה ראשונה: וישראל במעמדם - העומדים בעזרה במקום כל ישראל על קרבן התמיד דכתיב תשמרו להקריב לי (במדבר כת) היו עומדים ומשמרים על קרבנכם: עד דהוה מכסי מיניה ר' יוחנן - שאין ר' אלעזר רואהו: מיניה דר' יוחנן - שאין ר' יוחנן רואהו מחזיר פניו:שלא תתחיל מפניך שמא תכוה - לא ידענא מאי קאמר מסתברא כמאן דאמר מדתניא הכא כוותיה דילמא הא ברייתא איהו נמי תני לה כמו ההיא דלעיל ואי מייתי ראיה מן הטעם המפורש בה שלא תכוה ולהכי קא מסתברא כמאן דאמר בלא ברייתא נמי הוי מצי למימר האי טעמא ונימא דמהאי טעמא מסתברא כוותיה ושמא י"ל דאי לאו ברייתא לא הוה אמרינן אותה סברא למיחש לשעה קלה כל כך שמא יכוה אי נמי י"ל הנך תרי ברייתות דמייתי מעיקרא לא מיתני בי רבי חייא ורבי אושעיא ומייתי מהא דמיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא: חד למצוה וחד לעכב - תימה לי מאי איצטריך קרא לעכב הא חוקה כתיב בפרשה וי"ל דחוקה לא קאי אלא איום הכפורים אבל קטורת דכל השנה איצטריך קרא לעכב ואין זה מעין התירוץ דמעיקרא קאמר דחד קרא ליום הכפורים וחד קרא לשאר ימות השנה והשתא קאמר דתרוייהו בין ביוה"כ בין בשאר ימות השנה: שהורו הלכה בפני משה רבן - בת"כ איכא פלוגתא דתנאי טובא מ"ט איענוש איכא מאן דאמר מסיני נטלו [ואית דאמרי מפני] שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור וכו' ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב.) נמי מייתי לה ואיכא מאן דאמר פרועי ראש היו ואיכא מ"ד שתויי יין היו ואיכא מאן דאמר מחוסרי בגדים היו: