Yoma 62b · Talmud

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים״, מִיעוּט ״שְׂעִירֵי״ — שְׁנַיִם. מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנֵי״? שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִים. מִנַּיִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶן שָׁוִין כְּשֵׁירִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂעִיר״ ״שָׂעִיר״ — רִיבָּה. טַעְמָא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא, הָא לָא רַבִּי רַחֲמָנָא — הֲוָה אָמֵינָא פְּסוּלִין, עִיכּוּבָא מְנָא לַן? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, ״שְׁנֵי״ ״שְׁנֵי״ ״שְׁנֵי״ כְּתִיב. וְהַשְׁתָּא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא ״שָׂעִיר״ ״שָׂעִיר״, ״שְׁנֵי״ ״שְׁנֵי״ ״שְׁנֵי״, לְמָה לִי? חַד לְמַרְאֶה, וְחַד לְקוֹמָה, וְחַד לְדָמִים. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי גַּבֵּי כִּבְשֵׂי מְצוֹרָע: ״יִקַּח שְׁנֵי כְּבָשִׂים״, מִיעוּט ״כְּבָשִׂים״ שְׁנַיִם, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנֵי״? שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין. וּמִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶן שָׁוִין כְּשֵׁירִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֶּבֶשׂ״ ״כֶּבֶשׂ״ — רִיבָּה. טַעְמָא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא, הָא לָא רַבִּי רַחֲמָנָא — הֲוָה אָמֵינָא פְּסוּלִין, עִיכּוּבָא מְנָא לַן? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, ״תִּהְיֶה״ כְּתִיב. וְהַשְׁתָּא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא ״כֶּבֶשׂ״ ״כֶּבֶשׂ״ — ״תִּהְיֶה״ לְמָה לִי? לִשְׁאָר הֲוָיָתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע. (וּתְנַן) נָמֵי גַּבֵּי מְצוֹרָע כִּי הַאי גַוְונָא: ״צִפֳּרִים״ — מִיעוּט צִפֳּרִים (שְׁנַיִם), מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁתֵּי״ — שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת. וּמִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת כְּשֵׁרוֹת — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״צִפּוֹר״ ״צִפּוֹר״ — רִיבָּה. טַעְמָא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא, הָא לָא רַבִּי רַחֲמָנָא — פְּסוּלוֹת, עִכּוּבָא מְנָא לַן? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, ״תִּהְיֶה״ כְּתִיב. וְהַשְׁתָּא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא ״צִפּוֹר״, ״תִּהְיֶה״ לְמָה לִי? לִשְׁאָר הֲוָיָתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע. אִי הָכִי, גַּבֵּי תְמִידִין נָמֵי, נֵימָא: ״כְּבָשִׂים״ — מִיעוּט כְּבָשִׂים שְׁנַיִם, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנַיִם״ — שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין. וּמִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶן שָׁוִין כְּשֵׁירִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֶּבֶשׂ״ ״כֶּבֶשׂ״ — רִיבָּה. וּלְמִצְוָה הָכִי נָמֵי דְּבָעֵינַן? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״שְׁנַיִם לַיּוֹם״, כְּנֶגֶד הַיּוֹם. אַתָּה אוֹמֵר כְּנֶגֶד הַיּוֹם, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוֹבַת הַיּוֹם? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״, הֲרֵי חוֹבַת הַיּוֹם אָמוּר, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״שְׁנַיִם לַיּוֹם״ — כְּנֶגֶד הַיּוֹם. כֵּיצַד? תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. מוּסָפִין שֶׁל שַׁבָּת, וַדַּאי צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁשְּׁחָטָן בַּחוּץ, עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל עֲלֵיהֶן — חַיָּיב עַל שְׁנֵיהֶם. מִשֶּׁהִגְרִיל עֲלֵיהֶן — חַיָּיב עַל שֶׁל שֵׁם, וּפָטוּר עַל שֶׁל עֲזָאזֵל. עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל עֲלֵיהֶם חַיָּיב עַל שְׁנֵיהֶם. לְמַאי חֲזוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: הוֹאִיל וְרָאוּי לְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ. וּמַאי שְׁנָא לְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים דְּלָא, דִּמְחוּסָּר הַגְרָלָה? לְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ נָמֵי לָא חֲזֵי, דִּמְחַסְּרִי עֲבוֹדַת הַיּוֹם! קָסָבַר רַב חִסְדָּא: אֵין מְחוּסַּר זְמַן לְבוֹ בַּיּוֹם. אָמַר רָבִינָא: הַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא מְחוּסָּר הַגְרָלָה כִּמְחוּסָּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קוֹדֶם שֶׁנִּפְתְּחוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל פְּסוּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״, בִּזְמַן שֶׁהוּא פָּתוּחַ, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא נָעוּל.

גמ' עיכובא מנלן - אי משום דכתיבא חוקה הא בין לרבי יהודה בין לר' נחמיה לא כתיבה חוקה אלא על דברים שהן מן העבודה אבל לא על הלקיחה שהיא מתמול שלשום: סד"א שני שני שני - תלתא כתיבי ושנה עליהן הכתוב לעכב: חד למראה וכו' - ולמצוה ולא לעכב: תהיה כתיב - זאת תהיה תורת המצורע דמשמע בהוייתו תהא פרשה זו ככל הכתוב בה: ולמצוה ה"נ דבעינן - שיהו שניהן שוין והלא לא שנינו זאת אצל תמידין: כנגד היום - כנגד זריחת השמש: או אינו אלא חובת היום - ובא ללמד שיהו שנים לכל יום: על קרן מערבית צפונית - של מזבח שהשמש באה מן המזרח לפיכך מושכו השוחט לצד מערב להרחיקו מן כותל המזרח בכל יכולת מפני שהכתלים גבוהים והחמה שחרית בשיפולו של רקיע וצל הכותל עומד כנגדה וצפונית משום דקדשי קדשים שחיטתן על ירך המזבח צפונה ושם היה בית המטבחיים והטבעות קבועות ברצפה לתת ראש הבהמה לתוכן והן עשרים וארבעה כמנין המשמרות ומקומן עשרים וארבע אמות על עשרים וארבע קבועות בששה סדרים: על טבעת שניה - לא בטבעת שאצל המזבח אלא בשניה לה המשוכה לצד צפון ופני השוחט וצואר הבהמה באלכסון לצד מזרחית צפונית שמשם השמש באה שחרית וטעמא דטבעת שניה לא ידענא ואני שמעתי כדי שתהא הראשונה מסייעתו להאחז בה רגלי הבהמה שלא תהפך ושל בין הערבים שהחמה באה מן המערב מושך עצמו לצד מזרח בכל יכולת ופניו למערב דרום באלכסון שזריחת החמה באה משם: ומוספין של שבת - שנאמר בהם שני כבשים ודאי שנים שוים לעיכובא מדלא הדר כתב בהו אחד לרבות אע"פ שאינן שוין להכשיר כך שמעתי וקשיא לי עיכובא מנלן ונראה בעיני דהכי גרס מוספין ודאי שנים למצוה מצותן להיות שוין ולא גרסי' מדלא כתיב אחד אחד ושיטתא דתלמידי תרביצאי היא: שני שעירי יום הכפורים - שמשלקחן הם קדושים שהרי מתרומת הלשכה באו ושחטן בחוץ לעזרה: חייב על שניהן - משום שחוטי חוץ ולקמן פריך קודם הגרלה למאי חזו בפנים וכיון דלא חזו אמאי חייב הא ראוי לפתח אהל מועד בעינן דכתיב (ויקרא יז) בשחוטי חוץ ואל פתח אהל מועד לא הביאו: ופטור על של עזאזל - דלא חזי להקריב בפנים: לשעיר הנעשה בחוץ - כל אחד היה ראוי להקריבו לחטאת המוסף של יום הכפורים האמורה בפרשת פנחס: ומאי שנא לשעיר הנעשה בפנים דלא - חזי משום דמחוסר הגרלה: לשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזו - דמחסרי כל מעשה עבודת היום של מתן דמי פר ושעיר וחפינת הקטרת והקטרתה הראוין ליקדם למוספין: אין מחוסר זמן לבו ביום - לענין שעיר החיצון אין כאן חסרון מעשה בגופו אלא חסרון זמן שעדיין לא הגיע זמן המוספין וזמן הראוי לבו ביום אין זה חסרון זמן אבל הגרלה אע"ג דלאו מעשה בגופן היא דהא אמרן עליית גורל מתוך קלפי היא מעכבת אבל הנחה אינה מעכבת אפילו הכי הואיל ומצוה האמורה בהן היא כמחוסר מעשה דמי: השתא דאמר רב חסדא מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי - ואע"ג דלאו מעשה בגופן הוא דאי לאו דחזו לשעיר המוסף לא היה מתחייב על שחיטתן בחוץ: הא דאמר שמואל וכו' - ומחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי ואע"ג דלאו מעשה בגופן של שלמים הוא הואיל ובהן נאמר הוי כמעשה בגופן:

חד למראה וחד לקומה וחד לדמים - נראה לי דהיינו אליבא דר' יהודה דאי אליבא דר' שמעון הא דריש ליה לדרשה אחריתי בפ"ק דשבועות (דף יג:) ולקח את שני השעירים מקיש שעיר המשתלח לשעיר הפנימי מה שעיר הפנימי אינו מכפר על ישראל בשאר עבירות אף שעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עבירות וקאמר התם ורבי יהודה להכי איתקוש שיהו שוין במראה ובקומה ובדמים וקשה רבי שמעון מנא ליה דבעינן שיהו שוין וליכא למימר משום דאין היקש למחצה ונקיש להו לכל מילי דא"כ מנא ליה להש"ס דר' יהודה לית ליה היקישא אלא למראה וקומה ודמים נימא דר' יהודה אית ליה היקישא איפכא מקיש פנימי למשלח מה משלח אינו מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו אף פנימי אינו מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו וליכא לשנויי דלהא לא איצטריך קרא דמאשר לעם נפקא התם דמכל מקום היא גופה תיקשי אשר לעם למה לי תיפוק ליה מהיקישא כדפרי' שלא . יתכפרו כהנים בשעיר הפנימי מיהו הא איכא לשנויי דלרבי יהודה לית ליה היקישא כי האי גוונא מה שעיר המשתלח אינו מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו אף שעיר הפנימי אינו מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו כיון דלא מצי למילף דומה לדומה מה משתלח אינו מכפר על ישראל אף פנימי אינו מכפר על ישראל אבל לר"ש דדריש היקישא בכה"ג אע"ג דלא הוה ממש דומה לדומה ואע"ג דהוי מצי למידרש היקישא למילתא אחריתי למראה וקומה ודמים אפי' הכי דריש נמי הא משום דאין היקש למחצה ה"נ נדרוש הא שלא יתכפרו כהנים בשעיר הפנימי בטומאת מקדש וקדשיו מהיקש דשעיר המשתלח דאין היקש למחצה וא"כ אשר לעם לר"ש ל"ל לאפוקי כהנים כדאיתא התם וההיא ברייתא מוקמינן לה התם כרבי שמעון ונראה לי דתלתא קראי דאיתקשו בהו שעיר הפנימי ושעיר המשתלח סבירא ליה לר' שמעון דמחד מינייהו גמרינן מראה וקומה דשקולין הם ודמים מחד קרא נפקא ואייתר ליה חד לענין כפרה למידרש מה שעיר הפנימי אין מכפר על ישראל בשאר עבירות וכו' וכיון דלאו היקש גמור הוא שהרי לא מדמינן להו לגמרי דלא אמרינן מה זה אינו מכפר על ישראל אף זה אינו מכפר על ישראל ולא הוה לן לאקושינהו בכי האי גוונא אלא משום דמייתר לן קרא להכי די לנו אם נקיש אותם בדבר אחד ואם כן אי לא הוה כתיב אשר לעם לא הוה מקשינן פנימי למשתלח ומשתלח לפנימי אלא דוקא פנימי למשתלח אבל משתלח לא הוה מקשינן לפנימי לומר שלא יתכפרו בו כהנים כיון דמשתלח מרובה כפרתו והשתא נמי ניחא מאי דקשיא לן אמאי מייתי התם קרא דולקח את שני השעירים הוה ליה לאתויי מקרא קמא דומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים ולמאי דפרישית ניחא דקרא קמא איצטריך שיהו שוין בדמים כיון דההוא קרא איירי בדמים דגמרינן מיניה דמדעם ליהוי ואי לא הוה כתיב אלא תרי קראי הוה דרשינן חד שיהו שוין בדמים דביה איירי קרא ותנינא לדרשה דהתם מקיש שעיר המשתלח לפנימי אבל לומר שיהו שוין במראה וקומה לא הוה דרשינן כלל כיון דלא אשכחן בשאר זבחים שיהו שוין במראה וקומה אלא מדמייתר לן קרא בתרא דרשינן שוין במראה וקומה: הא מה אני מקיים שנים ליום כנגד היום - תימה לי אכתי שנים ל"ל אפילו אי לא כתיב אלא כבשים בני שנה תמימים ליום עולה תמיד הוה דרשינן כבשים דהיינו שנים ליום כנגד היום וי"ל אי לא כתיב שנים הוה דרשינן ליום אקרא דבתריה ליום עולה תמיד את הכבש אחד תעשה בבקר כלומר כבש של בקר יש לשחוט כנגד היום ותו לא מדלא כתיב עולות תמידין הוה אמינא רק עולת תמיד אחד ליום כנגד היום להכי איצטריך למיכתב שנים ליום דתרוייהו כנגד היום: על טבעת שניה - נראה לי דמן הדין היה לו לשחוט על טבעת ראשונה אלא לא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזירה שמא יטיל גללים: מוספין ודאי שנים למצוה - הכי גרס רש"י אבל בספרים כתיב שנים לעיכובא והקשה רש"י עיכובא מנלן ונראה לי משום דבתר דכתיב וביום השבת שני כבשים כו' כתיב עולת שבת בשבתו דהוי כמו שנה עליו הכתוב לעכב ואע"ג דדרשינן ליה בס"פ אלו קשרים (שבת דף קיד.) לדרשה אחריתי לימד על חלבי שבת שקרבין ביום טוב או ביום הכפורים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דרשינן ליה נמי לומר שנה עליו הכתוב לעכב דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וליכא למימר דכוליה להא דרשה אתא דאם כן לא הוה למיכתב בהאי לישנא שבת בשבתו אלא הוה מצי לשנות עליו בענין אחר וא"ת והא פריך לעיל אי הכי גבי תמידין נמי פי' ואם איתא הוה ליה למתנייה בשום דוכתא א"כ מוספין נמי אם איתא דבעינן שיהו שוין הוה ליה למיתנייה י"ל דלעיל דוקא פריך שפיר משום דכל סדר התמיד תנן ליה במסכת תמיד (דף כט.) והתם הוה לן למיתנייה אבל כל סדר המוספין לא תנינן ליה בשום דוכתא:

יומא סב:

Navigate the library