יומאה:
טוען את הדף…
מִילְּתָא דִּכְתִיבָא בְּהַאי עִנְיָנָא. מִילְּתָא דְּלָא כְּתִיבָא בְּהַאי עִנְיָנָא מְנָא לַן? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יָלֵיף ״פֶּתַח״ ״פֶּתַח״. רַב מְשַׁרְשְׁיָא אָמַר: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה׳״ — עִכּוּבָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״כִּי כֵן צֻוֵּיתִי״ — עִכּוּבָא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי כֵן צֻוֵּיתִי״, ״כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי״, ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳״. ״כִּי כֵן צֻוֵּיתִי״ — בַּאֲנִינוּת יֹאכְלוּהָ. ״כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי״ — בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אָמַר לָהֶם. ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳״ — וְלֹא מֵאֵלַי אֲנִי אוֹמֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מִכְנָסַיִם אֵין כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן״ — לְהָבִיא הַמִּכְנָסַיִם וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה. בִּשְׁלָמָא מִכְנָסַיִם כְּתִיבִי בְּעִנְיָנָא דִבְגָדִים, אֶלָּא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מְנָא לַן? אָתְיָא ״זֶה״ ״זֶה״ מִ״וְּזֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ עֲשִׂירִית הָאֵיפָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִנַּיִין שֶׁאַף מִקְרָא פָּרָשָׁה מְעַכֵּב, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳״ — אֲפִילּוּ דִּיבּוּר מְעַכֵּב. כֵּיצַד הִלְבִּישָׁן? כֵּיצַד הִלְבִּישָׁן?! מַאי דַהֲוָה הֲוָה! אֶלָּא: כֵּיצַד מַלְבִּישָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא? לֶעָתִיד לָבוֹא נָמֵי, לִכְשֶׁיָּבוֹאוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו וּמֹשֶׁה עִמָּהֶם! אֶלָּא: כֵּיצַד הִלְבִּישָׁן לְמִיסְבַּר קְרָאֵי. פְּלִיגִי בָּהּ בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר: אַהֲרֹן וְאַחַר כָּךְ בָּנָיו, וְחַד אָמַר: אַהֲרֹן וּבָנָיו בְּבַת אַחַת. אָמַר אַבָּיֵי: בְּכֻתּוֹנֶת וּמִצְנֶפֶת כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאַהֲרֹן וְאַחַר כָּךְ בָּנָיו. דְּבֵין בְּצַוּוֹאָה וּבֵין בַּעֲשִׂיָּה אַהֲרֹן קָדֵים. כִּי פְּלִיגִי בְּאַבְנֵט. מַאן דְּאָמַר אַהֲרֹן וְאַחַר כָּךְ בָּנָיו, דִּכְתִיב: ״וַיַּחְגּוֹר אוֹתוֹ בָּאַבְנֵט״, וַהֲדַר כְּתִיב: ״וַיַּחְגּוֹר אוֹתָם אַבְנֵט״. וּמַאן דְּאָמַר אַהֲרֹן וּבָנָיו בְּבַת אַחַת, דִּכְתִיב: ״וְחָגַרְתָּ אוֹתָם״. וּלְמַאן דְּאָמַר אַהֲרֹן וּבָנָיו בְּבַת אַחַת, הָכְתִיב: ״וַיַּחְגּוֹר אוֹתוֹ בְּאַבְנֵט״ וַהֲדַר כְּתִיב: ״וַיַּחְגּוֹר אוֹתָם אַבְנֵט״!מילתא דכתיבא בהאי ענינא - בפרשת צוואה דמלואים שנאמר בואתה תצוה: דלא כתיב - בפרשת המלואים בזה הדבר אשר תעשה וגו' לא כתיב שיתן אל החושן אורים ותומים כשהלבישן אבל בפרשת צו את אהרן שנאמרה שם עשיית המלואים כתיב ויתן עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים וא"ת אף בואתה תצוה נאמר ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים אין זו מפרשת המלואים אלא עשיית הבגדים ובההוא ענינא לא כתיב ככה לעיכובא: פתח פתח - בצוואה כתיב (שמות כט) אל פתח אהל מועד [יתירא] וכן בעשייה [בצוואה כתיב] תקריב פתח אהל מועד ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל פתח אהל מועד וכן בעשייה ואת כל העדה הקהילו אל פתח אהל מועד בשלו את הבשר פתח אהל מועד: ורב משרשיא אמר - בפרשת עשייתן נמי עיכובא כתיבא ושמרתם משמרת משמע תשמור ככל הכתוב ולא צריך גזירה שוה: ת"ר כי כן צויתי וכו' - איידי דנקט הכא למידרש כי כן צויתי לענינא דמלואים דלעיכובא אתא קבעה לה ברייתא הכא למדרש כי כן צויתי דשמיני למאי אתא ולאו ניהו ההוא קרא דענינא דמלואים דצו את אהרן אלא דיום השמיני דכתיב במנחה (ויקרא י׳:י״ב) קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי כן צויתי: כאשר צויתי - גבי שעיר חטאת אשר דרש משה והנה שורף כתיב אכל תאכלו אותה במקום קדוש כאשר צויתי (שם): כאשר צוה ה' - גבי שוק התרומה וחזה התנופה כתיב תאכלו במקום טהור וגו' כאשר צוה ה' (שם) ולמה לי חד מכל הני כו' וכי כל הדברים שנאמרו למשה לומר לישראל חזר ואמר כי כן צויתי: אוננין - על נדב ואביהוא וקדשים אסורין לאונן מקל וחומר ממעשר הקל דכתיב גבי מעשר (דברים כ״ו:י״ד) לא אכלתי באוני ממנו והוא אמר להן לאכול המנחה הוזקק לומר כי כן צויתי באנינות תאכלוה: כאשר צויתי בשעת מעשה אמר להם - כשמצא מה שעשו ששרפו שעיר החטאת והוא שעיר של ר"ח אמר להם הן לא הובא את דמה וגו' הלא לא אירע בו פסול היה לכם לאוכלו בקודש כאשר צויתי אתכם במנחה שאמרתי לכם בה שמפי הקב"ה נצטויתי: כאשר צוה ה' ולא מאלי אני אומר - היו סומכין ע"פ הדיבור ואכלו אותו אוננין ולא תעשו כאשר עשיתם בחטאת ומשה טעה בדבר שלא נאמר לו אלא במנחה ובחזה ושוק ושעיר שמיני ובשעיר נחשון שהיו קדשי שעה אבל שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות לא הותר לאונן ושלשה שעירים קרבו בו ביום ולא נשרף אלא של ר"ח בלבד שנאמר (ויקרא י׳:י״ז) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה זהו של ר"ח הבא על טומאת מקדש וקדשיו כמו ששנינו במסכת שבועות (דף ט:): אינן כתובין בפרשה - בלבישת הבגדים לא בצוואה ולא בעשייה: כשהוא אומר וזה הדבר אשר תעשה להם - וי"ו מוסיף על ענין ראשון המדבר בצוואת עשיית הבגדים ושם כתיב ועשה להם מכנסי בד: ועשירית האיפה - שהכהנים צריכים להביא ביום חינוכם ואפילו ההדיוט כדאמרינן במנחות (דף נא:): בשלמא מכנסים כתיבי בעניינא דבגדים - דלעיל מיניה דההיא פרשתא איכא לרבויינהו וי"ו מוסיף על ענין ראשון: זה קרבן אהרן ובניו - בעשירית האיפה כתיב שההדיוט מביא ביום חינוכו וכהן גדול בכל יום: מקרא - פרשת מלואים שנצטווה בואתה תצוה אמר להם לציבור בעשרים ושלשה באדר כשהתחילו המלואים והקהיל את העדה אל פתח אהל מועד שנאמר ותקהל העדה וגו' ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות ומקראות הללו בעשיית המלואים בצו את אהרן: כיצד הלבישן - סדר בגדים לאב ולבנים זה אחר זה: מאי דהוה הוה - ומה צריך לנו לשאול: למסבר קראי - דלא לירמו אהדדי דבצוואה כתיב (שמות כ״ט:ט׳) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו. משמע חגירתם של אב ובנים בסדר אחד ולא הפסיק לבישת בגד אחר בינתיים ובעשייה כתיב באהרן (ויקרא ח׳:ז׳) ויחגור אותו באבנט בסדר לבישת בגדים וגו' והלבישו כל המלבושין ואחר כך הקריב בניו והלבישם [ולא] חגר אהרן ובניו בבת אחת: אביי מפרש לה למילתייהו בכתונת ומצנפת להכי נקט כתונת ומצנפת ששוין בגדול ובהדיוט ומכנסים לא הוצרך לומר שהרי הן קודמין לכל כדאמרינן לקמן מניין שלא יהא דבר קודם למכנסים כו': כולי עלמא לא פליגי דאהרן ואח"כ בניו - לאהרן הלביש תחילה כל שאר בגדיו חוץ מאבנט ואחר כך התחיל להלביש את בניו: דבין בצוואה בין בעשייה - כך כתיב: כי פליגי באבנט - שבצוואה נאמר חגירתם כאחת וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו ולא נאמרה חגירה באהרן כסדר לבישת בגדים ובעשייה נאמרה חגירתו כסדר שאר בגדיו וחגירת בניו לעצמן בסדר בגדיהם: מאן דאמר אהרן ובניו בבת אחת - אזל בתר צוואה ולקמיה מפרש בבת אחת מי משכחת לה:להביא את המכנסים - מכאן קשה להא דבפ' אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג:) מפיק מיתה מחוסר בגדים מדדרשינן אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים והקשה רבינו יעקב מאורליינ"ש הא בהדיא כתיב מיתה בואתה תצוה נהי דהאי קרא איצטריך לשווינהו זרים אף לעניין לחלל עבודה כמו זרים מ"מ ההוא קרא דכתיב במחוסרי בגדים מיתה בהדיא למה לי תיפוק ליה מאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן ותירץ דמכנסים לא כתיב הכא ואיצטריך ההוא קרא למחוסר מכנסים דהוה במיתה וקשה לרבי יוסי בר חנינא כיון דנפקא ליה מכנסים מוזה הדבר הוה ליה כאלו מכנסים נמי כתיבי הכא ותירץ ריצב"א דמיתה דגבי [מכנסים] איצטריך לחייב אפילו בביאה ריקנית אאהל מועד מי שנכנס מחוסר בגדים כדכתיב (שמות כ״ח:מ״ג) והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד וכן בשלא רחוץ ידים דכתיב (שם ל) בבואם אל אהל מועד ירחצו או בגשתם אל המזבח לשרת מיחייב אאהל מועד אפילו אביאה ריקנית והא דקאמר פ"ב דזבחים (דף יט:) אי כתב רחמנא בבואם ולא כתב בגשתם ה"א אפילו אביאה ריקנית כו' משמע דלפי האמת לא מיחייב אביאה ריקנית יש לומר היינו אמזבח וה"פ אי כתיב בבואם אל אהל מועד או אל המזבח ולא כתיב לשרת ה"א דאפילו אמזבח מיחייב אביאה ריקנית קמ"ל דאמזבח לא מיחייב ובתוספתא דמסכת כלים [פ"א] תניא אמר שמעון הצנוע לפני ר"א אני נכנסתי בין האולם ולמזבח בלא רחוץ ידים ורגלים אמר לו מי חביב אתה או כהן גדול שתק אמר לו בוש אתה לומר (העבודה) שכלבו של כהן גדול יותר חביב ממך וכו' עד ואפילו כהן גדול מפצעים את מוחו בגיזרין אלא שלא מצאך בעל הפול ומסתמא שמעון הצנוע לא היה משתמש בלא רחוץ ידים כי לא היה טועה בזה אבל רש"י פירש בפירוש חומש בבואם אל אהל מועד להקטיר ולא נהירא אלא כדפרישית: מאי דהוה הוה - בפ"ק דסנהדרין (דף טו:) מיבעיא לן שור סיני בכמה מי גמר שעה מדורות או לא ולא פריך התם כי הכא מאי דהוה הוה: בכתונת ומצנפת כולי עלמא לא פליגי - הא דלא נקט נמי מכנסים נראה לי משום דמפרש דבין בצוואה בין בעשייה אהרן קדים ומכנסים לא כתיבי לא בצוואה ולא בעשייה ורש"י פי' טעמא אחרינא: