יומאעד:
טוען את הדף…
כּוֹי בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: אַף ״כׇּל״ לְאֵתוֹיֵי כּוֹי, כּוֹי סְפֵיקָא הוּא, אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵי סְפֵיקָא? אֶלָּא בְּרִיָּה שָׁאנֵי, הָכָא נָמֵי בְּרִיָּה שָׁאנֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״, יָכוֹל יֵשֵׁב בַּחַמָּה אוֹ בַּצִּנָּה כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״. מָה מְלָאכָה שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, אַף עִנּוּי נֶפֶשׁ שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה. וְאֵימָא: הֵיכָא דְּיָתֵיב בְּשִׁימְשָׁא וְחָיֵים לֵיהּ לָא נֵימָא לֵיהּ קוּם תּוּב בְּטוּלָּא, יָתֵיב בְּטוּלָּא וְקָרֵיר לֵיהּ לָא נֵימָא לֵיהּ קוּם תּוּב בְּשִׁימְשָׁא! דּוּמְיָא דִּמְלָאכָה: מָה מְלָאכָה לֹא חִלַּקְתָּ בָּהּ, אַף עִנּוּי לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״, יָכוֹל יֵשֵׁב בַּחַמָּה וּבַצִּנָּה וְיִצְטַעֵר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״, מָה מְלָאכָה דָּבָר שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בִּמְקוֹם אַחֵר, אַף עִנּוּי נֶפֶשׁ שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בִּמְקוֹם אַחֵר, וְאִי זֶה זֶה? זֶה פִּגּוּל וְנוֹתָר. אָבִיא פִּגּוּל וְנוֹתָר שֶׁהֵן בְּכָרֵת, וְלֹא אָבִיא אֶת הַטֶּבֶל שֶׁאֵינוֹ בְּכָרֵת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. אָבִיא הַטֶּבֶל שֶׁהוּא בְּמִיתָה וְלֹא אָבִיא אֶת הַנְּבֵילָה שֶׁאֵינָהּ בְּמִיתָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. אָבִיא אֶת הַנְּבֵילָה שֶׁהוּא בְּלָאו, וְלֹא אָבִיא אֶת הַחוּלִּין שֶׁאֵינָן בְּלָאו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. אָבִיא הַחוּלִּין שֶׁאֵינָן בְּקוּם אֱכוֹל, וְלֹא אָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁהִיא בְּקוּם אֱכוֹל, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. אָבִיא אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁאֵינָהּ בְּבַל תּוֹתִירוּ, וְלֹא אָבִיא אֶת הַקֳּדָשִׁים שֶׁהֵן בְּבַל תּוֹתִירוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ״, ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״ — רִיבָּה. וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״, עִנּוּי שֶׁהוּא אֲבֵידַת הַנֶּפֶשׁ, וְאֵי זֶה זֶה? זֶה אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. מַאי ״וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר״? וְכִי תֵּימָא: בַּעֲרָיוֹת קָא מִישְׁתַּעֵי קְרָא, — הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְהַאֲבַדְתִּי הַנֶּפֶשׁ״, עִנּוּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲבֵידַת נֶפֶשׁ, וְאֵי זֶה זֶה? זֶה אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: נֶאֱמַר כָּאן עִנּוּי, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עִנּוּי. מָה לְהַלָּן עִנּוּי רְעָבוֹן, אַף כָּאן עִנּוּי רְעָבוֹן. וְנֵילַף מֵ״אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנוֹתַי״? דָּנִין עִנּוּי דְּרַבִּים מֵעִנּוּי דְּרַבִּים, וְאֵין דָּנִין עִנּוּי דְּרַבִּים מֵעִנּוּי דְּיָחִיד. וְנֵילַף מֵעִנּוּי דְּמִצְרַיִם, דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא אֶת עׇנְיֵנוּ״, וְאָמְרִינַן: זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ! אֶלָּא: דָּנִין עִנּוּי בִּידֵי שָׁמַיִם מֵעִנּוּי בִּידֵי שָׁמַיִם, וְאֵין דָּנִין עִנּוּי בִּידֵי שָׁמַיִם מֵעִנּוּי בִּידֵי אָדָם. ״הַמַּאֲכִילְךָ מָן בַּמִּדְבָּר ... לְמַעַן עַנּוֹתְךָ״? רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, חַד אָמַר: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ, וְחַד אָמַר: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה וְאוֹכֵל לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה וְאוֹכֵל. אָמַר רַב יוֹסֵף: מִכָּאן רֶמֶז לְסוֹמִין, שֶׁאוֹכְלִין וְאֵין שְׂבֵעִין. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, מַאן דְּאִית לֵיהּ סְעוֹדְתָּא לָא לֵיכְלַהּ אֶלָּא בִּימָמָא. אֲמַר רַבִּי זֵירָא, מַאי קְרָא: ״טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלׇךְ נָפֶשׁ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם בְּאִשָּׁה יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלׇךְ נָפֶשׁ״. ״כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים״, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, חַד אָמַר: כׇּל הַנּוֹתֵןהא דאמר רב אידי בר אבין - בכריתות בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא.) אף כל לאתויי כוי דקתני התם כל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדים וכו': אתא קרא לרבויי ספיקא - בתמיה אטו קמי שמיא ספיקא הוא אי בהמה הוי אי חיה הוי: מה - מצות מלאכת שבת שב ואל תעשה הוא אף מצות עינוי שב ואל תעשה דבר המבטל ממך את העינוי הוא ואין זו אלא כגון הני דמתניתין לא יאכל ולא ישתה ולא ירחץ: מה מלאכה לא חלקת בה - בכל צדדיה אסורה אף עינוי נמי שאיסורו בכל צדדיו קאמר יצאו חמה וצנה שאם ישב הרי הוא בעינוי ואם לא ישב אינו מצוה לישב: מה מלאכה דבר שחייבין עליו במקום אחר - כרת כי הכא כגון בשבת אף עינוי בדבר אכילה קאמר שמצינו שחייב עליו במקום אחר כגון פיגול ונותר: ואם נפשך לומר - ואם יש בידך להשיב על זה הרי ראיה אחרת דקרא של תענו את נפשותיכם עינוי שהוא אבידת הנפש בתוך חלל הגוף מיירי: וכי תימא בעריות קמשתעי קרא - כלומר עינוי דתשמיש קא משתעי קרא דתשמיש נמי אקרי עינוי כדלקמן (יומא דף עז.) וחייבין עליו כרת במקום אחר כגון עריות: ונאמר להלן עינוי - ויענך וירעיבך (דברים ח): ונילף מואם תענה את בנותי - דמוקי ליה לקמן (שם.) אתשמיש: עינוי דרבים - יוה"כ לכל ישראל ואכילת המן לכל ישראל: עינוי בידי שמים - יום הכפורים מצות מלך היא וכן עינוי המן: ה"ג המאכילך מן במדבר וגו' רבי אמי ורבי אסי וכו' - ולית הכא רומיא דקראי אלא קרא מפרש המאכילך למען ענותך אוכל ומעונה: אין לו פת בסלו - אוכל היום ודואג על למחר: אינו רואה ואוכל - אכילת המן טועם טעם כל המינים ואינו רואה אלא מן:כוי בריה בפני עצמו הוא - האי בריה בפני עצמו דהכא היינו שאינו ספק חיה או בהמה אבל הא דאמר רבי יוסי בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ.) כוי בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה או מין בהמה ההוא הוי פירוש שהוא ספק חיה ספק בהמה דהא שמעינן לרבי יוסי דאמר בפרק כסוי הדם (חולין דף פד:) כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו ואי הוה בריר לן שהוא בריה ולא הוה לא חיה ולא בהמה יהא מותר לשחטו לכתחילה דהא לאו בר כיסוי הוא: