יומאפ:
טוען את הדף…
כִּי אִתְּשִׁיל, בְּעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אִתְּשִׁיל, דְּהָווּ לְהוּ בֵּית שַׁמַּאי לְחוּמְרָא. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: מַאי שְׁנָא אֲכִילָה, דְּכׇל חַד וְחַד — בִּכְכוֹתֶבֶת, וּמַאי שְׁנָא שְׁתִיָּה, דְּכׇל חַד וְחַד בְּדִידֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן בִּכְכוֹתֶבֶת, דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בְּצִיר מֵהָכִי — לָא מִיַּתְּבָא. בִּשְׁתִיָּה, בְּדִידֵיהּ מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בִּדְחַבְרֵיהּ — לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: וְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בִּכְכוֹתֶבֶת וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן בִּכְכוֹתֶבֶת? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בְּצִיר מֵהָכִי לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, מִיהוּ, כּוּלֵּי עָלְמָא — טוּבָא, וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן — פּוּרְתָּא. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא בָּשָׂר שָׁמֵן בִּכְכוֹתֶבֶת, וְלוּלְבֵי גְפָנִים בִּכְכוֹתֶבֶת? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בְּצִיר מֵהָכִי — לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. מִיהוּ בָּשָׂר שָׁמֵן — טוּבָא, לוּלְבֵי גְפָנִים — פּוּרְתָּא. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, וְכוֹתֶבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס?! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ, בִּטְפֵי מֵהָכִי — לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: (בְּכוֹתֶבֶת) בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, חֲצִי פְרָס — בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס?! אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא: הַנַּח לְטוּמְאַת גְּוִויָּה דְּלָאו דְּאוֹרָיְיתָא הִיא. וּמִי אָמַר רַב פָּפָּא הָכִי? וְהָכְתִיב: ״וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם״, וְאָמַר רַב פָּפָּא: מִכָּאן שֶׁטּוּמְאַת גְּוִויָּה דְּאוֹרָיְיתָא! מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא — אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. כׇּל הָאוֹכָלִין. אָמַר רַב פָּפָּא: אֲכַל אוּמְצָא וּמִילְחָא — מִצְטָרֵף. וְאַף עַל גַּב דְּלָאו אֲכִילָה הִיא, כֵּיוָן דְּאָכְלִי אִינָשֵׁי — מִצְטָרְפִין. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צִיר שֶׁעַל גַּבֵּי יָרָק מִצְטָרֵף לִכְכוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא מַשְׁקֶה הוּא, קָא מַשְׁמַע לַן: כׇּל אַכְשׁוֹרֵי אוּכְלָא — אוּכְלָא הוּא. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הָאוֹכֵל אֲכִילָה גַּסָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים — פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? ״אֲשֶׁר לֹא תְעוּנֶּה״ כְּתִיב, פְּרָט לְמַזִּיק. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה אֲכִילָה גַּסָּה — מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. ״כִּי יֹאכַל״ — פְּרָט לְמַזִּיק. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זָרכי איתשיל - בבי מדרשא הך דלעיל כמה ישתה ויהא חייב לענין עוג מלך הבשן כלומר לענין אדם כענקים איתשיל והוו להו בית שמאי לחומרא דמחייבי ברביעית: כזית בכדי אכילת פרס - קים לן (כריתות דף יב:) בכל אותן איסורין ששיעורן בכזית שאם שהה בין תחילת אכילת השיעור לגמר אכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף עד שיאכל כל השיעור בתוך כדי שהיית סעודה והיא אכילת חצי ככר ששיערו בו את העירוב שהוא מזון ב' סעודות כדתנן חציה לבית המנוגע שתלה הכתוב שהייתו לטמא בגדים כשיעור אכילה: ככותבת בכדי אכילת פרס - בתמיה יום הכפורים ששיעור אכילתו בככותבת אף הוא שיעורו צירוף אכילתו בכדי אכילת פרס ואם שהה יותר מכאן אין מצטרף ופטור והא כיון דשיעורו גדול בעי שהיי' טפי לצירוף אכילתו והשתא קולא דפטרי ליה: בטפי מהכי - אם שהה יותר מיכן לא מייתבא דעתיה ויוה"כ ביישוב הדעת תליא מילתא דכתיב אשר לא תעונה (ויקרא כג): חצי פרס - ששיעורו לפסול את הגויה לאוכל אוכלין טמאין חצי פרס נפסל גופו מלאכול בתרומה וחצי פרס שיעור גדול הוא כשתי ביצים שוחקות כדאמרי' בעירובין (דף פג.) ואף ביה משוינן שהיית צירופו בכדי אכילת פרס ותו לא כיון דשיעורא רבה הוא בטפי מהכי ליצטרף: הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא - ואקילו רבנן בה: ולא תטמאו בהם - גבי אכילה כתיב אל תשקצו את נפשותיכם דהיינו אכילה ולא תטמאו בהם לא זו היא אזהרת טומאה שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא דכתיב אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא) כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין אלא אזהרת אכילתן וכתיב ונטמתם בם משמע שעל ידי אכילתן תטמאו: מכאן לטומאת גויה - על ידי אוכלין טמאין דאורייתא: מדרבנן - דקרא לאו לטומאה אתא שאין לך דבר מטמא אדם על ידי אכילה אלא נבלת עוף טהור: אלא אסמכתא בעלמא - ועיקר קרא דרשינן בפרק אמר להם הממונה (לעיל יומא דף לט.) אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה: אומצא ומילחא - שעליה: אכשורי אוכלא - משקה הבא למתק את האוכל אוכלא הוא: אכילה גסה - שאכל לילי יום הכפורים על השבע שהיה שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה ושלא להנאה: פרט למזיק - לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי על ידי אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו: זר שאכל תרומה - בשוגג שחייבו הכתוב תשלומי קרן וחומש פטור אם אכלה על השבע: פרט למזיק - את התרומה:וחצי פרס בכדי אכילת פרס - תימה לריב"א בפ"ק דשבת (דף יד.) מפרש טעמא דפסול גוויה משום דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקה דתרומה לפומיה ומטמא להו וא"כ בכביצה ליפסל גופיה כיון דאית בהן שיעור לטמא טומאת אוכלין ותירץ כיון דגזרי משום דילמא שדי משקה תרומה לפומיה וקים להו לרבנן דבבציר מאכילת שתי ביצים אין אדם צמא לשתות והוא בעצמו הקשה לדבריו שותה משקין טמאין אמאי אינו טמא עד שישתה רביעית כדאיתא פ' קדשי מזבח במסכת מעילה (דף יז:) הא משקה מטמא אחרים במשהו כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף יד.) ובברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נב.) מיהו לפר"ת שפירש דמדאורייתא לא מטמאו אלא ברביעית ומדרבנן הוא דגזור במשהו ניחא דלא רצו לגזור אלא במשקין דמטמו מדאורייתא ור"ת פי' דשתי גזירות הוו דמעיקרא גזר בשתי ביצים דנפסל גופיה מלאכול בתרומה אבל מותר ליגע וכן משמע לישנא דפסול גויה ולאו טעמא דמפרש פ"ק דשבת (דף יד.) אלא מטעם אחרינא כמו דאמרי כיון דהאוכל אוכלין טמאין מותר לאכול בתרומה אף על גב דנגעי בהדי הדדי בתוך הגוף ואתי למימר מה לי דנגעי בגופו מה לי בחוץ ואתי למישרי להגיע תרומה לאוכלים טמאין וא"ת א"כ בכביצה לגזור ויש לומר משום דכי אכיל כביצה אין נכנס למעיו כביצה שא"א שלא ישאר קצת בין השיניים והחניכיים וכיון דאפיקת' מכביצה אוקמה אשתי ביצים אבל משקין סגי ברביעית שאינן נשארים בין החניכיים והשיניים ור"י הוסיף על דבריו לפרש טעמא לשתי ביצים כיון דאפיקתיה מכביצה אוקמה אחצי שיעור פרס סעודה דבית המנוגע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדמשמע בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פג.) וההיא גזירה דשתי ביצים גזירה קדמונית היתה קודם י"ח דבר טובא תדע דהוה ס"ד הכא דהיא דאורייתא דפריך מונטמתם בם מיכן לפסול גויה מן התורה ואי לא גזור אלא בי"ח דבר במאי טעי והא י"ח דבר ידועים לכל ופשט איסורן כדאיתא בפרק אין מעמידין (ע"ז דף לו.) ועוד א"כ חסר להו מי"ח דבר לדברי המקשה ובי"ח דבר גזרו בתר הכי האוכל אוכל ראשון וכו' אפי' בכביצה ומטעמא דהתם אפילו ליגע בתרומה נפסל גופו: