יומאפג.
טוען את הדף…
״זוֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם״. נְפַק מִינַּהּ שַׁבְּתַאי אָצַר פֵּירֵי. חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: חוֹלֶה אוֹמֵר צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ — שׁוֹמְעִין לַחוֹלֶה. מַאי טַעְמָא — ״לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹפֵא קִים לֵיהּ טְפֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. רוֹפֵא אוֹמֵר צָרִיךְ, וְחוֹלֶה אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ — שׁוֹמְעִין לָרוֹפֵא. מַאי טַעְמָא — תּוּנְבָּא הוּא דְּנָקֵיט לֵיהּ. תְּנַן: חוֹלֶה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. עַל פִּי בְּקִיאִין — אִין, עַל פִּי עַצְמוֹ — לָא! עַל פִּי בְּקִיאִין — אִין, עַל פִּי בָּקִי אֶחָד — לָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָמַר לָא צְרִיכְנָא. וְלִיסְפּוֹ לֵיהּ עַל פִּי בָּקִי! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ דְּאָמַר לָא צְרִיךְ — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. פְּשִׁיטָא, סְפֵק נְפָשׁוֹת הוּא, וּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא תְּרֵי אַחֲרִינֵי בַּהֲדֵיהּ דְּאָמְרִי לָא צְרִיךְ. וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב סָפְרָא: תְּרֵי כִּמְאָה וּמְאָה כִּתְרֵי, הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן עֵדוּת, אֲבָל לְעִנְיַן אוּמְדָּנָא — בָּתַר דֵּעוֹת אָזְלִינַן. וְהָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן אוּמְדָּנָא דְמָמוֹנָא, אֲבָל הָכָא סְפֵק נְפָשׁוֹת הוּא. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא דְּאָמַר צָרִיךְ! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — דְּאָמַר לֹא צָרִיךְ אֲנִי, אֲבָל אָמַר צָרִיךְ אֲנִי, אֵין שָׁם בְּקִיאִין תְּרֵי אֶלָּא חַד דְּאָמַר לֹא צָרִיךְ — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: כֹּל הֵיכָא דְּאָמַר צָרִיךְ אֲנִי, אֲפִילּוּ אִיכָּא מְאָה דְּאָמְרִי לֹא צָרִיךְ לְדִידֵיהּ שָׁמְעִינַן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ״. תְּנַן: אִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. טַעְמָא דְּלֵיכָּא בְּקִיאִין, הָא אִיכָּא בְּקִיאִין לָא! הָכִי קָאָמַר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — דְּאָמַר ״לֹא צָרִיךְ אֲנִי״, אֲבָל אָמַר ״צָרִיךְ אֲנִי״, אֵין שָׁם בְּקִיאִין כְּלָל — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ״. מַתְנִי׳ מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִילּוּ דְּבָרִים טְמֵאִים, עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו. מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה — אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלּוֹ. וְרַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ מַתִּיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ: הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ — מְטִילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, וְכׇל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק גּוֹי סָפֵק יִשְׂרָאֵל, מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל. מְצָאוּהוּ חַי — מְפַקְּחִין, וְאִם מֵת — יְנִיחוּהוּ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִין הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהֵאִירוּ עֵינָיו — מִשֶּׁיַּבְחִין בֵּין טוֹב לָרַע. אָמַר אַבָּיֵי: וּבְטַעְמָא. תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַקַּל הַקַּל, טֶבֶל וּנְבֵילָה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ נְבֵילָה. טֶבֶל וּשְׁבִיעִית — שְׁבִיעִית. טֶבֶל וּתְרוּמָה — תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: מַאֲכִילִין אוֹתוֹ טֶבֶל וְאֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ תְּרוּמָה. בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: תְּרוּמָה וְלֹא טֶבֶל. אָמַר רַבָּה: הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר בְּחוּלִּין, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּמְתַקְּנִינַן לֵיהּ וּמַסְפִּינַן לֵיהּ. כִּי פְּלִיגִי בִּדְלָא אֶפְשָׁר בְּחוּלִּין. מָר סָבַר טֶבֶל חָמוּר, וּמַר סָבַר תְּרוּמָה חֲמוּרָה. מָר סָבַר טֶבֶל חָמוּר — אֲבָל תְּרוּמָה חַזְיָא לְכֹהֵן. וּמַר סָבַר תְּרוּמָה חֲמוּרָה, אֲבָל טֶבֶל אֶפְשָׁר לְתַקּוֹנֵיהּ.זורו רשעים מרחם - נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים: אצר פירי - להפקיע שערים ותניא (ב"ב דף צ:) אין אוצרין פירות בארץ ישראל וכל דבר שהוא חיי נפש לפי שמפקיעין את השערים: תונבא - שטות אשטורדישו"ן מחמת חוליו: על פי בקיאין - תרי ע"פ בקי לא וע"פ עצמו לא תיובתא דר' ינאי בתרוייהו: הכא במאי עסקינן - דאמר חולה לא צריך ואשמועינן מתני' דשומעין לרופאין: וניספו ליה על פי בקי - דהא באחד נמי אמר ר' ינאי דשומעין לרופא: ואע"ג דאמר רב ספרא - דהא דאמור רבנן תרי כמאה ומאה כתרי לענין עדות הוא דאמור אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן אשמעי' במתני' דכי אמרינן זיל בתר דעות באומדנא דממונא כגון בשומא ששמין לבעל חוב אבל באומדנא דחולה אף על גב דרובא אמרי לא צריך כיון דאיכא תרי דאמרי צריך ספק נפשות להקל: מכלל דרישא דאמר צריך - ואפ"ה קתני מתני' ע"פ בקיאין אין ע"פ עצמו לא: במה דברים אמורים - דמאכילין אותו ע"פ בקיאין כלומר דבעינן בקיאין דאמר לא צריך ואמרי בקיאין צריך מאכילין אותו אבל אמר צריך אני אם אין שם בקיאין תרי דאמרי לא צריך אלא חד מאכילין אותו ע"פ עצמו כר' ינאי דאמר שומעין לחולה: מר בר רב אשי אמר - הך סיפא לא תפרש הכי דמשמע דהיכא דאמר צריך אני ואיכא תרי דאמרי לא צריך לא צייתינן ליה הא לא אמרי' דהיכא דאמר צריך אני ואפי' איכא מאה דאמרי לא צריך צייתינן ליה מאי טעמא לב יודע מרת נפשו: הכי גר' תנן אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו טעמא דליכא בקיאין הא איכא בקיאין לא הכי קאמר במה דברים אמורים דאמר לא צריך אבל אמר צריך אני אין שם בקיאין כלל מאכילין אותו וכו' - אין שם בקיאין כלומר אין בקיאותן כלום: מתני' מי שאחזו בולמוס - חולי האוחז מחמת רעבון עיניו כהות והוא מסוכן למות וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא: כלב שוטה - מפרש בגמ': אין מאכילין מחצר כבד שלו - ואע"פ שנוהגין הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך: ור' מתיא בן חרש מתיר - קסבר רפואה גמורה היא: גמ' אמר אביי ובטעמא - משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע: מאכילין אותו הקל הקל - אם אין לנו דברים מותרים כדי צרכו ויש לפנינו מיני איסורין מאכילין אותו הקל הקל שבהם: טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית - לאחר זמן הביעור שהטבל במיתה בידי שמים והשביעית בעשה: בדאפשר בחולין - שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתינטל תרומתו: דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה - חולין ואין מאכילין אותו לא טבל ולא תרומה: מר סבר טבל חמור - שאפי' לכהנים אינו ראוי: ומר סבר תרומה חמורה - שאין לה היתר אבל טבל אפשר דמתקן להו וחולין יהו ראוין לכל אדם:הא מדקתני סיפא אם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו מכלל דרישא דאמר צריך - והכי קאמר כל כמה דמצינו לאהדורי אבקיאין מהדרינן ולא סמכי' אחולה גופיה אלא היכא דליכא בקיאין כלל וכ"ש היכא דרופא בקי אומר אינו צריך וחולה אומר צריך דלא סמכינן עליה להכחיש הבקי: מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני - פלוגתא דרבוותא הוא אי הלכתא כמר בר רב אשי אי לא בסדר תנאים ואמוראים כתב הלכתא כמר בר רב אשי בכולי הש"ס לבר ממיפך שבועה ואודיתא מיפך שבועה בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מא.) ואודיתא בסוף פרק זה בורר (סנהדרין דף כט:) ור"ח כתב דהלכתא כוותיה בכוליה הש"ס בר ממיפך שבועה וחיוורי חוורי גבי צומת הגידין שילהי פרק בהמה המקשה (חולין דף עו:) וסימניך הפך לבן ורב האי ורבינו גרשום זצ"ל פסקו הלכתא כוותיה (בר) במיפך שבועה ואודיתא ובכולי הש"ס לא: