יומא עט:

פרק ח׳ · יום הכפורים

Yoma 79b · Chapter 8: Yom HaKippurim

הָא כְּבֵיצָה — בָּעֵי סוּכָּה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה, הַשְׁתָּא שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת בְּלֹא גַּרְעִינָן לָא הָווּ כְּבֵיצָה, כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה וְגַרְעִינָתָהּ מִי הָוֵי יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה?! אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: אִין, שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת בְּלֹא גַּרְעִינָתָן לָא הָווּ כְּבֵיצָה, כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה וְגַרְעִינָתָהּ הָוֵי יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה. אֲמַר רַב פָּפָּא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: תְּרֵי קַבֵּי דְּתַמְרֵי חַד קַבָּא דְּקַשְׁיָיתָא וּסְרִיחַ. רָבָא אָמַר: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ פֵּירֵי, וּפֵירֵי לָא בָּעוּ סוּכָּה. מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָיִינוּ לוֹמְדִים תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ הֵבִיאוּ לְפָנֵינוּ תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וַאֲכַלְנוּם אֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לְסוּכָּה. אֲכִילַת עֲרַאי — אִין, אֲכִילַת קֶבַע — לָא! אֵימָא: אֲכַלְנוּם כַּאֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לַסּוּכָּה. אִי בָּעֵית אֵימָא: אֲכַלְנוּם אֲכִילַת קֶבַע, וְאָכַלְנוּ פַּת אֲכִילַת עֲרַאי בַּהֲדַיְיהוּ חוּץ לַסּוּכָּה. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: לְפִיכָךְ, אִם הִשְׁלִים בְּמִינֵי תַרְגִּימָא — יָצָא. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ פֵּירֵי בָּעוּ סוּכָּה, לִיתְנֵי פֵּירוֹת! מַאי מִינֵי תַרְגִּימָא — פֵּירוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּאַתְרָא דְּלָא שְׁכִיחִי פֵּירֵי. רַב זְבִיד אָמַר: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ — חֲסֵרָה מִכְּבֵיצָה. דִּתְנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר — בְּכַזַּיִת, חָמֵץ — בְּכַכּוֹתֶבֶת. וְהָוֵינַן בָּהּ: מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״חָמֵץ״, וְלָא בָּעֵי ״שְׂאוֹר״, וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה חָמֵץ שֶׁאֵין חִמּוּצוֹ קָשֶׁה — אָסוּר בִּכְזַיִת, שְׂאוֹר שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה — לֹא כָּל שֶׁכֵּן? מִדְּפַלְגִינְהוּ רַחֲמָנָא, לִימְּדָה לְךָ שִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְּשִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה. שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה, מִכְּדִי בֵּית שַׁמַּאי אַשִּׁיעוּרָא דִּנְפִישׁ מִכְּזַיִת קָא מְהַדְּרִי, לִיתְנֵי כְּבֵיצָה. וְאִי נָמֵי כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, נִיתְנֵי כְּבֵיצָה! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: כּוֹתֶבֶת פְּחוּתָה מִכְּבֵיצָה. מִמַּאי? דִּילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לְךָ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ — יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה, הָא סְתָמָא — כְּבֵיצָה. וְאִי נָמֵי כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, וַחֲדָא מִינַּיְיהוּ נְקַט. אֶלָּא מֵהָכָא: עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין? עַד כְּזַיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד כְּבֵיצָה. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי — רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ״, זוֹ אֲכִילָה, ״וְשָׂבָעְתָּ״, זוֹ שְׁתִיָּה — וַאֲכִילָה בִּכְזַיִת. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״, אֲכִילָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂבִיעָה, וְאֵי זֶה — זֶה כְּבֵיצָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה, הַשְׁתָּא כְּבֵיצָה שַׂבּוֹעֵי מְשַׂבְּעָא, דַּעְתָּא לָא מִיַּתְּבָא?! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה. כְּבֵיצָה — מְשַׂבְּעָא, כְּכוֹתֶבֶת — מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר:

הא כביצה בעי סוכה - אלמא שתי כותבות דאמרן לעיל לא שהלכה כן פחותות הן מכביצה: שתי כותבות בלא גרעינן - שאכלן רבן גמליאל בסוכה ואמרו עלייהו לא שהלכה כן: תרי קבי דתמרי - בגרעינהון הוו קבא דקשייתא: וסריח - יש בהן קב גרעינין ויותר אלמא הגרעין יותר מן הכותבת וסריח לשון עודף כמו תסרח על אחורי המשכן (שמות כ״ו:י״ב): אם השלים - י"ד סעודות שאדם חייב לאכול בסוכה לדברי רבי אליעזר במסכת סוכה: תרגימא - ליפתן: שאור בכזית - לענין בל יראה ובל ימצא: שיעורו של זה לא כשיעורו של זה - על כרחך דחמץ נפיש מכזית ולהכי כתב שאור דאי לא כתביה וגמר מחמץ הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא מיחייב עליה אלא בשיעורא רבה להכי כתביה רחמנא לחיוביה אכזית דאילו בפחות מכזית ליכא למימר דלא תהא ראיה חמורה מאכילה דסתם אכילה בכזית על כרחך החמור בכזית והקל ביותר מכזית: מכדי בית שמאי - לא אמרו ככותבת אלא משום דבעו שיעור חמץ טפי משל שאור שהוא בכזית מדאיצטריך קרא למכתבינהו ואם מצאו שיעור פחות מככותבת והוא יתר על כזית היו משערין בו ואם כביצה פחותה מככותבת ליתני כביצה ואי נמי כי הדדי נינהו לימא כביצה שהוא שגור במשנה יותר מככותבת לענין טומאת אוכלין: כותבת סתמא כביצה - ובית שמאי כותבת סתמא אמור: מזמנין - מברכין על המזון אחריו:

הא כביצה בעי סוכה - בפרק הישן (סוכה דף כז.) פריך מינה לרב יוסף ואביי דאמרי אוכלין עראי חוץ לסוכה ומפרש רב יוסף תרתי תלת ביעי ואביי מפרש כדקא טעים בר בי רב ואזיל לכלה ומשני לא הא כביצה בעי נטילת ידים וברכה ולא משתרי במפה דחישינן דילמא נגע כדאמר בפר' כל הבשר (חולין דף קז:) ותימה והא רבי צדוק כהן הוה ואמר בפרק כל הבשר (שם) התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות יש לומר דלא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בשעת אכילת תרומה דזהירי ביה טפי אבל לא התירו לאוכלי טהרות אפילו כהנים האוכלין על טהרת תרומה והכא לאו תרומה הוה: מיני תרגימא - בפ' הישן (סוכה דף כז.) גבי אם השלים י"ד סעודות שחייב אדם לאכול בסוכה במיני תרגימא יצא פרש"י כגון פירות וכיסנין וקפלוטות מבושלין והכא משמע דמיני תרגימא לאו פירות נינהו ואין ללמוד מכאן שיועילו מיני תרגימא להשלים שלש סעודות של שבת מדאמר הכא אם השלים במיני תרגימא יצא דשאני התם דילפינן להו מדכתב תלתא זימנין היום גבי מן שהוא במקום פת ואפילו אי הוה אמרינן דנפיק בג' סעודות במיני תרגימא כמו גבי סוכה מכל מקום בפירי לא נפיק דלא מהני נמי בסוכה: לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה - תימה ונימא שאור בכזית וחמץ כגרוגרת דנפישא כדמשמע ריש פרק המצניע (שבת דף צא.) גבי זרק כזית תרומה לבית טמא דפריך אי לענין שבת כגרוגרת בעינן ולא סגי בכזית וכותבת סתמא הוא כביצה או מעט פחות מכביצה כדמשמע בשמעתא ואילו גרוגרת הויא בציר טובא מכביצה כדמשמע בעירובין בפרק חלון (עירובין דף פ:) כמו שאפרש בסמוך ושמא יש לומר כיון דאפיקתיה מכזית אוקמינן אשיעורא דיום הכפורים מכאן קשה דקאמר בסמוך דחמץ ככותבת לאו היינו ככותבת הגסה דיום הכפורים ואפילו הכי מספקא ליה אי חמץ ככותבת הוי כביצה או לא אמאי מספקא ליה פשיטא דהוי כביצה דמכדי בית שמאי אשיעורא דנפיש מכזית מהדרי נוקמה אכגרוגרת ויש לומר דלא מיסתבר להו לאוקמה אכגרוגרת משום דאית להו דרשה דר' חנן דאמר בפרק קמא דסוכה (דף ה:) ודעירובין (דף ד.) ארץ חטה ושעורה וגו' כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר ודריש תאנה דקרא להוצאת שבת כדתנן כגרוגרת להוצאת שבת ולא מסתבר להו לאוקמא קרא דתאנה להוצאה ולאכילה אלא הכל להוצאה כיון דאכילה והוצאה לאו חד עניינא להכי מוקמי להו בכותבת דנפקא לן מדבש דההוא קרא דהיינו דבש תמרים בכותבת הגסה ביום הכפורים דהיינו מידי דאכילה ומיניה נמי גמרינן חמץ בכותבת ואפילו מאן דבעי למימר בסמוך דחמץ לאו ככותבת הגסה מכל מקום שפיר גמרינן מינה תרוייהו דלא מסרן הכתוב אלא לחכמים גבי יום הכפורים בגסה משערינן דבהכי מיתבא דעתיה וגבי חמץ בכותבת בינונית ולא בגסה שלא יהא מופלג יותר מדאי משאור ואף על גב דפריך נוקמה אכביצה אף על גב דלא כתב בההוא קרא בזה אין לחוש דהא בכעדשה נמי לא כתב בההוא קרא אבל בכגרוגרת לא מוקמינן דלא מוקמינן תאנה דקרא באכילה והוצאה כדפרישית ועוד בכביצה מוקמינן שפיר כיון דהיינו שיעור אוכל הנאכל בבת אחת אבל בכגרוגרת ליכא טעמא כולי האי תימה לי אמאי לא קאמר דבהלכה למשה מסיני פליגי דקיימא לן שיעורין הלכה למשה מסיני מר סבר הכי גמירי שאור בכזית וחמץ בככותבת ומר סבר דהכי גמירי זה וזה בכזית והשתא לא תיקשי ליה ליתני כביצה ויש לומר דבפרק קמא דביצה (דף ז:) מוכחי דבקראי פליגי דטעמא דבית שמאי לאו מכח הלכתא דמייתי התם ברייתא דתניא ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור זה הוא חילוק שבין ב"ש וב"ה שבית שמאי אומרים שאור בכזית וכו' ומדמייתי קרא ש"מ דמכח קראי קא דרשי ליכתוב רחמנא שאור ולא בעי חמץ: