יומאו.
טוען את הדף…
אָמַר לָךְ: הַהוּא אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא זֶה הוּא אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט. וּלְמַאן דְּאָמַר אַהֲרֹן וְאַחַר כָּךְ בָּנָיו, וְהָכְתִיב: ״וְחָגַרְתָּ אוֹתָם אַבְנֵט״! אָמַר לָךְ: הַהוּא קָא מַשְׁמַע לַן, אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט. ״וַיַּחְגּוֹר אוֹתוֹ אַבְנֵט״ ״וַיַּחְגּוֹר אוֹתָם״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ אַהֲרֹן וְאַחַר כָּךְ בָּנָיו. וּבְבַת אַחַת מִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? לָא צְרִיכָא, דְּאַקְדֵּים. מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל וְכוּ׳. לָמָּה מַפְרִישִׁין? לָמָּה מַפְרִישִׁין?! כִּדְקָאָמְרִינַן, אִי לְרַבִּי יוֹחָנָן כִּדְאִית לֵיהּ, אִי לְרֵישׁ לָקִישׁ כִּדְאִית לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר: מִבֵּיתוֹ לָמָּה פֵּירַשׁ? תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: שֶׁמָּא תִּמָּצֵא אִשְׁתּוֹ סָפֵק נִדָּה וְיָבֹא עָלֶיהָ. אַטּוּ בְּרַשִּׁיעֵי עָסְקִינַן? אֶלָּא: שֶׁמָּא יָבֹא עַל אִשְׁתּוֹ וְתִמָּצֵא סָפֵק נִדָּה. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא: כְּמַאן — כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: נִדָּה מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ. דְּאִי רַבָּנַן, הָא אָמְרִי: אֵין נִדָּה מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ. אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא: אֲפִילּוּ תֵּימְרוּ רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא בְּאַחַר אַחַר, אֲבָל בְּחַד אַחַר — מוֹדוּ לֵיהּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא: שְׁמַע מִינַּהּ בּוֹעֵל נִדָּה אֵינוֹ כְּנִדָּה, וְטוֹבֵל בַּיּוֹם. דְּאִי אָמְרַתְּ בּוֹעֵל נִדָּה כְּנִדָּה, אֵימַת טָבֵיל — בְּלֵילְיָא. לִמְחַר הֵיכִי עָבֵיד עֲבוֹדָה? וְהָא בָּעֵי הֶעֱרֵב הַשֶּׁמֶשׁ. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ בּוֹעֵל נִדָּה אֵינוֹ כְּנִדָּה. רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בּוֹעֵל נִדָּה כְּנִדָּה, דְּמַפְרְשִׁינַן לֵיהּ שָׁעָה אַחַת סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. מֵיתִיבִי: כׇּל חַיָּיבֵי טְבִילוֹת טְבִילָתָן בַּיּוֹם, נִדָּה וְיוֹלֶדֶת טְבִילָתָן בַּלַּיְלָה. נִדָּה אִין, בּוֹעֵל נִדָּה לָא! נִדָּה וְכׇל דְּאָתֵי מֵרִבּוּיָיא. מֵיתִיבִי: בַּעַל קֶרִי כְּמַגַּע שֶׁרֶץ, בּוֹעֵל נִדָּה כִּטְמֵא מֵת. מַאי לָאו לִטְבִילָה? לֹא, לְטוּמְאָתָן. טוּמְאָתָן?! בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ. הַאי טוּמְאַת שִׁבְעָה כְּתִיב בֵּיהּ, וְהַאי טוּמְאַת שִׁבְעָה כְּתִיב בֵּיהּ,אמר לך ההוא אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו וכו' - כלומר לעולם קרא דצוואה דווקא בבת אחת ובעשייה דפלגינהו ללמדנו בא שאין האבנטים שוין שנאמר במעשה האבנט של כהן גדול (שמות ל״ט:כ״ט) ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן למדנו שהוא של כלאים דשש כיתנא ותכלת עמרא ואבנט הבנים לא פירש הכתוב ממה היו ואשמועינן הכא דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט שזה של כלאים וזה של בוץ: זהו אבנטו - כלומר שניהם של כלאים: ובבת אחת מי משכחת לה - שיהא משה לבדו חוגר חמשה בני אדם כאחת: לא צריכא דאקדים - לא בבת אחת ממש קאמר אלא זה אחר זה אבל בסדר אחד היו ולא הפסיק בגד אחר בנתיים הלביש לאהרן כל בגדיו ולא חגר אותו אבנט ואח"כ הלביש את בניו מכנסים כתונת ומצנפת ואח"כ נטל את האבנטים וחגר את אהרן ואח"כ בניו ולמאן דאמר אהרן ואח"כ בניו ככתבו האמור בעשייה ויתן עליו את הכתונת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ואח"כ ויקרב את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אותם באבנט ודברי הכל לאהרן תחילה קודם שהתחיל לבניו: אי לר' יוחנן כדאית ליה - דיליף ממלואים אי לרשב"ל כדאית ליה דיליף מסיני: מביתו למה פירש - מאשתו למה פירש תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כ"ש שכיבה: הכי גרסינן תניא רבי יהודה בן בתירה אומר שמא תמצא אשתו וכו': ברשיעי עסקינן - שיבא על ספק נדה: אלא שמא יבא על אשתו ואח"כ תמצא ספק נדה - שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה ובועל נדה טמא שבעת ימים ויהא אסור לבוא במקדש ביום הכפורים: כמאן כרבי עקיבא דאמר הרואה דם מטמאה את בועלה - למפרע כל מעת לעת כשם שגזרו שמטמאה טהרות מעת לעת למפרע ופלוגתייהו במסכת נדה בפרק כל היד (נדה דף יד.) והכי תנן דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה נמצא על שלו טמאין שניהן כל שבעה דודאי היה דם בשעת ביאה שאין דרך האיש לצאת ממנו דם נמצא על שלה אותיום והוא לשון מיד בלשון יוני שקנחה בפרישת יציאת השמש מיד טמאים ודאי נמצא לאחר זמן כלומר שהרחיקה בדיקה טמאים מספק ואיזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה של מטה ואח"כ מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה והכי פירושה ואם יותר מכאן שהתה לבדוק ואח"כ בדקה ומצאה הרי היא כשאר נשים לטמא למפרע טהרות של מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה שלא גזרו טומאת מעת לעת לענין טומאת בועלה ר"ע אומר אף מטמאה בועלה: אלא באחר אחר - ששהתה יותר מאחר זמן שהזמן אותיום ואחר זמן לאחר אותיום בתוך כדי שתרד ותדיח כדקתני איזהו אחר זמן והתם קתני טמאים מספק ולא פליגי עם ר"ע ובאחר אחר זמן פליגי כדקתני ואח"כ מטמאה את בועלה מעת לעת אבל בחד אחר בתוך אחר זמן דהיינו בתוך כדי שתרד מודו: ש"מ - מדקתני מפרישין שבעת ימים ואוקימנא טעמא משום חשש טומאת נדה: בועל נדה אינו כנדה - שאסורה לטבול בשביעי עד הלילה אלא טובל בשביעי ביום הלכך לא בעי פרישה אלא שבעת ימים ואם בא על ספק נדה ביום הפרישה מונה מקצת היום ככולו כנדה וטובל ערב יוה"כ שהוא שביעי ביום ומעריב שמשו ונכנס במקדש ביוה"כ: דאי ס"ד בועל נדה כנדה אימת טבל - זה אם בא על נדה ביום פרישתו בלילה דיוה"כ למחר היכי עביד עבודה: סמוך לשקיעת החמה - שמונה ימים לפני יוה"כ והאי דקרי ליה שבעה דמשום ההוא פורתא לא חשיב ליה וטביל אור של ערב יוה"כ ועביד למחר של ערב יוה"כ הערב שמשו: כל חייבי טבילות טבילתן ביום - כדיליף במסכת מגילה (דף כ.) מוחטאו ביום השביעי ורחץ במים וגו' (במדבר י״ט:י״ט): נדה ויולדת טבילתן בלילה - נדה דכתיב (ויקרא ט״ו:י״ג) שבעת ימים תהא בנדתה כל שבעה ויולדת כימי נדת דוותה תטמא (שם יב): בעל קרי כמגע שרץ - לטבול ביום טומאתו כדאמרינן בפרק אלו דברים בפסחים [דף סז:] ובועל נדה כטמא מת לטבול ביום שביעי אלמא טובל ביום: לא לטומאתן - בעל קרי כמגע שרץ לטומאת ערב וראשון לטומאה בועל נדה טומאת שבעה ואב הטומאה כטמא מת: האי טומאת שבעה כתיב ביה - ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים (שם טו):אמר לך אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו כו' - וא"ת היכי דייק מדכתיב אותו הכתיב נמי אותם ומאותם נימא שהאבנטי' שוין וא"כ קרא לא כמר דייקי ולא כמר דייקי וי"ל סברא הוא לאוקמא קרא דואת האבנט תעשה שש משזר וגו' בכהן גדול דווקא כיון דשאר בגדיו היו נמי דכלאים אפוד (ומעיל) אבל הדיוט דכל שאר בגדיו דבוץ נימא נמי אבנטו דבוץ ואשכחן נמי כי האי גוונא כהן גדול ביום הכפורים לפי שהיו שאר בגדיו דבוץ היה נמי אבנטו דבוץ וה"ר מנחם מיואני זצ"ל פירש דנפקא ליה מג"ש דרוקם רוקם דכתיב בואתה תצוה ואת האבנט תעשה מעשה רוקם ובכהן גדול מיירי מדכתיב ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות אם כן קמא דכהן גדול ובפרשת פקודי כתיב בשעת עשייה ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם וילפינן בגזירה שוה דכמו דאותו רוקם כלאים הוה כך ואבנט תעשה מעשה רוקם שכתב בכ"ג כלאים הוה אבל באבנט של כהן הדיוט לא כתב רוקם ולמאן דאמר דתרוייהו של כלאים משוה להן מדכתיב אותם: מביתו למה פירש - פי' רש"י תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פרהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה כ"ש שכיבה וקשיא לן דנהי דלא קדישא כקדושת עזרה מ"מ כהר הבית היתה דאמרי' בפרק פרת חטאת (זבחים דף קטו:) דכל הר הבית מחנה לויה הוא ובעל קרי אינו רשאי ליכנס במחנה לויה דאמר בפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף סז:) זב וכל זב לרבות בעל קרי אלא יש לפרש מביתו למה פירש הוה לן למימר שיפרישוהו למחילה אחת בהר הבית דאמרי' פרק כיצד צולין (פסחים דף פו.) דמחילות לא נתקדשו: