יומא לט.

פרק ד׳ · טרף בקלפי

Yoma 39a · Chapter 4: Taraf BaKalpi

בָּא לִמְדּוֹד נֵפְטְ, אוֹמֵר לוֹ: מְדוֹד אַתָּה לְעַצְמְךָ. בָּא לִמְדּוֹד אֲפַרְסְמוֹן, אוֹמֵר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶמְדּוֹד עִמְּךָ, כְּדֵי שֶׁנִּתְבַּסֵּם אֲנִי וְאַתָּה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עֲבֵירָה מְטַמְטֶמֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם״, אַל תִּקְרֵי ״וְנִטְמֵאתֶם״, אֶלָּא: ״וְנִטַּמְטֵם״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״(אַל) תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם״, אָדָם מְטַמֵּא עַצְמוֹ מְעַט — מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה. מִלְּמַטָּה — מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. בָּעוֹלָם הַזֶּה — מְטַמְּאִין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים״, אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט — מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה, מִלְּמַטָּה — מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה — מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. הֲדַרַן עֲלָךְ אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה טָרַף בְּקַלְפִּי, וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גוֹרָלוֹת, אֶחָד כָּתוּב עָלָיו ״לַשֵּׁם״, וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו ״לַעֲזָאזֵל״. הַסְּגָן בִּימִינוֹ, וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ. אִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִּימִינוֹ — הַסְּגָן אוֹמֵר לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, הַגְבַּהּ יְמִינְךָ. וְאִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִּשְׂמֹאלוֹ — רֹאשׁ בֵּית אָב אוֹמֵר לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, הַגְבַּהּ שְׂמֹאלְךָ. נְתָנָן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים, וְאוֹמֵר: ״לַה׳ חַטָּאת״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״חַטָּאת״, אֶלָּא ״לַה׳״. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וְעַד״. גְּמָ׳ לְמָה לִי טָרַף בְּקַלְפִּי? כִּי הֵיכִי דְּלָא נִיכַּוֵּין וְלִישְׁקוֹל. אָמַר רָבָא: קַלְפִּי שֶׁל עֵץ הָיְתָה, וְשֶׁל חוֹל הָיְתָה, וְאֵינָהּ מַחְזֶקֶת אֶלָּא שְׁתֵּי יָדַיִם. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: בִּשְׁלָמָא אֵינָהּ מַחְזֶקֶת אֶלָּא שְׁתֵּי יָדַיִם — כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכַּוֵּין וְלִישְׁקוֹל. אֶלָּא שֶׁל חוֹל? נַקְדְּשַׁהּ! אִם כֵּן הָוֵה לֵהּ כְּלִי שָׁרֵת שֶׁל עֵץ, וּכְלִי שָׁרֵת דְּעֵץ לָא עָבְדִינַן. וְנֶעְבְּדַהּ דְּכֶסֶף, וְנֶעְבְּדַהּ דְּזָהָב? הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַסְּגָן וְכֹהֵן גָּדוֹל מַכְנִיסִין יָדָן בַּקַּלְפִּי, אִם בִּימִינוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹלֶה — הַסְּגָן אוֹמֵר לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, הַגְבַּהּ יְמִינֶךָ. וְאִם בִּימִינוֹ שֶׁל סְגָן עוֹלֶה — רֹאשׁ בֵּית אָב אוֹמֵר לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל: דַּבֵּר מִילָּךְ. וְנֵימָא לֵיהּ סְגָן? כֵּיוָן דְּלָא סָלֵיק בִּידֵיהּ חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: יַמִּינָא דִּסְגָן עֲדִיף מִשְּׂמָאלֵיהּ דְּכֹהֵן גָּדוֹל. וּמָר סָבַר: כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ. וּמַאן הַאי תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה — רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הוּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: לָמָּה סְגָן מִימִינוֹ — שֶׁאִם אֵירַע בּוֹ פְּסוּל בְּכֹהֵן גָּדוֹל, נִכְנָס סְגָן וּמְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין. מִכָּאן וְאֵילָךְ, פְּעָמִים עוֹלֶה בְּיָמִין פְּעָמִים עוֹלֶה בִּשְׂמֹאל. וְהָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין. מִכָּאן וְאֵילָךְ, פְּעָמִים מַלְבִּין פְּעָמִים אֵינוֹ מַלְבִּין. וְהָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק. מִכָּאן וְאֵילָךְ, פְּעָמִים דּוֹלֵק פְּעָמִים כָּבֶה. וְהָיָה אֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה מִתְגַּבֵּר, וְלֹא הָיוּ כֹּהֲנִים צְרִיכִין לְהָבִיא עֵצִים לְמַעֲרָכָה, חוּץ מִשְּׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֵצִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ, פְּעָמִים מִתְגַּבֵּר פְּעָמִים אֵין מִתְגַּבֵּר, וְלֹא הָיוּ כֹּהֲנִים נִמְנָעִין מִלְּהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. וְנִשְׁתַּלְּחָה בְּרָכָה בָּעוֹמֶר, וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּבְלֶחֶם הַפָּנִים. וְכׇל כֹּהֵן שֶׁמַּגִּיעוֹ כְּזַיִת, יֵשׁ אוֹכְלוֹ וְשָׂבֵעַ, וְיֵשׁ אוֹכְלוֹ וּמוֹתִיר. מִכָּאן וְאֵילָךְ, נִשְׁתַּלְּחָה מְאֵירָה בָּעוֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, וְכׇל כֹּהֵן מַגִּיעוֹ כְּפוּל. הַצְּנוּעִין מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן, וְהַגַּרְגְּרָנִין נוֹטְלִין וְאוֹכְלִין. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵירוֹ, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ ״בֶּן

בא - הלוקח למדוד נפט מפני שריחו רע אומר לו המוכר מדוד לעצמך: מטמטמת - אוטמת וסותמת מכל חכמה: ונטמתם - חסר א': מטמאין אותו הרבה - מניחין אותו ליטמא הרבה והכי קאמר קרא אל תטמאו בהן ואם תטמאו סוף ונטמתם: והתקדשתם - מעט והייתם קדושים הרבה הבא ליטהר מסייעין אותו: מתני' טרף בקלפי - שנינו בפרק שלמעלה (דף לז.) וקלפי היתה שם: טרף - פתאום בטריפה ובחטיפה: והעלה שני גורלות - אחד בימין ואחד בשמאל והשעירים עומדים אחד לימין ואחד בשמאל ונותן גורל שעולה בימין לשעיר של ימין: והן עונין אחריו - כשמזכיר את השם: גמ' דלא ניכוין - שלא ימשמש להבין במשמושו איזה של שם ויטלנו בימין לפי שהוא סימן יפה כשהוא עולה בימין: ושל חול היתה - אינה מקודשת: התורה חסה כו' - שנאמר (ויקרא י״ד:ל״ו) וצוה הכהן ופנו את הבית וגו' על מה חסה תורה על פכין של כלי חרס שאין להם טהרה במקוה א"כ חסה על ממון קל כ"ש על ממון חשוב א"כ חסה על ממונן של (צירועין) קל וחומר על ממונן של צדיקים: ואם בימינו של סגן עלה ראש בית אב אומר לו לכהן גדול דבר מילך - דבר דבריך לה' חטאת: כיון דלא סליק בידיה - דכהן גדול ובידיה דסגן סליק חלש דעתיה דכהן גדול אי אומר לו סגן: למה סגן מימינו כו' - שהולך תמיד לימינו כך אמרו בשם ר' יצחק הלוי ואני שמעתי מרבינו יצחק בר יהודה למה סגן ממונה שאם יארע פסול אבל כל זמן שלא יארע בו פסול אין הסגן עובד שום עבודה בעולם: לשון של זהורית - צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע אדום וקושרין אותו בראש שעיר המשתלח והיה מלבין מאיליו והוא סימן שמחל הקב"ה לישראל שנאמר (ישעיהו א׳:י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו: והיה נר מערבי דולק - לאחר שכבו שאר כל הנרות ואע"פ שממנו מתחיל להדליק ערבית בו היה מסיי' הטבת נרות שחרית והוא עדות שהשכינה שורה בישראל כדכתיב מחוץ לפרוכת העדות ואמרינן במסכת שבת (דף כב:) עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל ואמרינן (שם) מאי עדות זה נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים ואיזהו נר מערבי למאן דאמר (מנחות דף צח:) שבעת הנרות סדורים מזרח ומערב קרי נר מערבי נר שני שסמוך לראשון שבמזרח כדתנן (תמיד פ"ו משנה א) נכנס אחד ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות וכו' למאן דאמר כו' צפון ודרום נתונין היו אמצעיתן פניו מסובין כלפי מערב והוא קרוי מערבי ושאר הנרות מצדדין פניהם כלפי אמצעי כדכתיב (במדבר ח׳:ג׳) אל מול פני המנורה היא אמצעית יאירו נרות של ששה קנים: והיה אש המערכה מתגבר - ודולק מאיליו בלא תוספת עצים ולא היו צריכין להביא עצים משסדרוהו שחרית: חוץ משני גזירין - של בין הערבים שהן חובה כדאמרי בפרקין לעיל: נשתלחה מאירה - שאינו משביעו: וכל כהן מגיעו כפול - שאינו כזית מאחר שראו שאינו משביע הצנועין מושכין את ידיהן (ואם יותיר לא היו מושכין ידיהם) ובימי שמעון את מי שמגיע כפול לא היו מושכין ידיהם:

מתני' טרף בקלפי וכו'. וקראו אותו חמצן כל ימיו - אף ע"פ שגם גרגרנין אחרים חוטפים ואוכלים כמותו האי דקראו אותו חמצן טפי מאחריני י"ל לפי שהוא חטף מחמצן אחר אי נמי אחרים לא הקפידו כשהיו חוטפין זה מזה אבל זה כשזה חטף מידו הקפיד: