יומאלט:
טוען את הדף…
חַמְצָן״ עַד יוֹם מוֹתוֹ. אָמַר רַבָּה בַּר (בַּר) שֵׁילָא, מַאי קְרָא: ״אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ״. רָבָא אָמַר, מֵהָכָא: ״לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ״. אׇשְׁרוֹ חָמוֹץ — וְאַל תַּאַשְׁרוּ חוֹמֵץ. תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁמֵּת בָּהּ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, אָמַר לָהֶם: בְּשָׁנָה זוֹ הוּא מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִין אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: בְּכׇל יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה מִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים וְעָטוּף לְבָנִים, נִכְנַס עִמִּי וְיָצָא עִמִּי, וְהַיּוֹם נִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים וְעָטוּף שְׁחוֹרִים, נִכְנַס עִמִּי וְלֹא יָצָא עִמִּי. אַחַר הָרֶגֶל חָלָה שִׁבְעָה יָמִים וָמֵת. וְנִמְנְעוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעִים שָׁנָה קוֹדֶם חוּרְבַּן הַבַּיִת לֹא הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין, וְלֹא הָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין, וְלֹא הָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק. וְהָיוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל נִפְתְּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן, עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ: הֵיכָל הֵיכָל! מִפְּנֵי מָה אַתָּה מַבְעִית עַצְמְךָ? יוֹדֵעַ אֲנִי בְּךָ שֶׁסּוֹפְךָ עָתִיד לֵיחָרֵב, וּכְבָר נִתְנַבֵּא עָלֶיךָ זְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא: ״פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן טַבְלַאי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ לְבָנוֹן — שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יַעַר, דִּכְתִיב: ״בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן״, לוֹמַר לָךְ: מָה יַעַר מְלַבְלֵב — אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְלַבְלֵב. דְּאָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כׇּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּירוֹת בִּזְמַנֵּיהֶן. וְכֵיוָן שֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן הָיוּ נוֹשְׁרִין פֵּירוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ״, וּמֵהֶן הָיְתָה פַּרְנָסָה לַכְּהוּנָּה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל יָבְשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפֶרַח לְבָנוֹן אוּמְלָל״. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִירָהּ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּרוֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ״. נְתָנָן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים. תָּנוּ רַבָּנַן: עֶשֶׂר פְּעָמִים מַזְכִּיר כֹּהֵן גָּדוֹל אֶת הַשֵּׁם בּוֹ בַּיּוֹם: שְׁלֹשָׁה בְּוִידּוּי רִאשׁוֹן, וּשְׁלֹשָׁה בְּוִידּוּי שֵׁנִי, וּשְׁלֹשָׁה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְאֶחָד בַּגּוֹרָלוֹת. וּכְבָר אָמַר ״הַשֵּׁם״, וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בִּירִיחוֹ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ עֲשָׂרָה פַּרְסָאוֹת. וָצִיר דַּלְתוֹת הַהֵיכָל נִשְׁמַע בִּשְׁמוֹנָה תְּחוּמֵי שַׁבָּת. עִזִּים שֶׁבִּירִיחוֹ הָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ הַקְּטוֹרֶת. נָשִׁים שֶׁבִּירִיחוֹ אֵינָן צְרִיכוֹת לְהִתְבַּשֵּׂם מֵרֵיחַ קְטוֹרֶת. כַּלָּה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם אֵינָהּ צְרִיכָה לְהִתְקַשֵּׁט מֵרֵיחַ קְטוֹרֶת. אָמַר רַבִּי (יוֹסֵי בֶּן) דּוּלְגַאי: עִזִּים הָיוּ לְאַבָּא בְּהָרֵי (מִכְמָר), וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ הַקְּטוֹרֶת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: סָח לִי זָקֵן אֶחָד, פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לְשִׁילֹה, וְהֵרַחְתִּי רֵיחַ קְטוֹרֶת מִבֵּין כְּותָלֶיהָ. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: עֲלִיַּית גּוֹרָל מִתּוֹךְ קַלְפִּי — מְעַכֶּבֶת, הַנָּחָה — אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עֲלִיָּיה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂין בְּבִגְדֵי לָבָן מִבַּחוּץ לָא מְעַכְּבָא — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא מְעַכְּבָא. כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה, מַאן דְּאָמַר מְעַכְּבָא — כְּרַבִּי נְחֶמְיָה. וּמַאן דְּאָמַר לָא מְעַכְּבָא — הָנֵי מִילֵּי עֲבוֹדָה, הַגְרָלָה לָאו עֲבוֹדָה הִיא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה דְּאָמַר מְעַכְּבָא — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּמְעַכְּבָא, כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. מַאן דְּאָמַר לָא מְעַכְּבָא — כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּמַאן דְּאָמַר מְעַכְּבָא — שָׁאנֵי הָכָא דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא: ״אֲשֶׁר עָלָה״, ״אֲשֶׁר עָלָה״, תְּרֵי זִימְנֵי. מֵיתִיבִי: מִצְוָה לְהַגְרִיל, וְאִם לֹא הִגְרִיל כָּשֵׁר. בִּשְׁלָמָא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא מְעַכְּבָא, הָא מַנִּי — רַבִּי יְהוּדָה הִיא.חמצן - גזלן: אשרו חמוץ - החזיקו הנגזל: ולא חומץ - לא שייך הכא אלא [בסנהדרין] (דף לה.) שלמדנו מכאן שנזקקין לתובע תחילה: מלברך בשם - מלברך ברכת כהנים את העם בשם המפורש שלא היו כדאי: נפתחות מאליהן - סימן לאויבים לבא וליכנס: וכבר נתנבא עליך - שהפתיחה זו היא סימן לחורבן: שלשה בוידוי ראשון - של פר אנא השם חטאתי אנא השם כפר לפני ה' תטהרו: ואחד בגורלות - לה' חטאת: וכבר אמר - כלומר וכבר היה מעשה שהלך קולו עד יריחו: כלה - דרכה להתקשט בבשמים: בהרי מכמר - שם המחוז: והרחתי ריח קטרת - מקטורת שנעשה בו בעוד המשכן בשילה: עליית גורל מתוך קלפי מעכבת - עבודה שאין השעירים מתפרשין זה לשם וזה לעזאזל אלא ע"פ הגורל לפיכך צריך לראות איזה עלה בימין ויהא שעיר של ימין נקבע בו ואי זה עלה בשמאל ויהא שעיר של שמאל נקבע בו: אבל הנחה - של גורל על השעיר אינה מעכבא אפילו לא הניחו עליו שהרי הוקבע של ימין בגורל שעלה בימין וכן שעיר השמאל לגורל שמאל: אף עלייה אינה מעכבת - ואם יקרא הכהן שם חטאת על האחת ושם עזאזל על חבירו הוקבעו בלא הגרלה שאין הגרלה מעכבת אלא שחיסר מצוה: אליבא דרבי יהודה כו' - בפרק הוציאו לו (לקמן יומא דף ס.) פליגי ר' יהודה ור' נחמיה אם שינה בסדר עבודות להקדים את המאוחר ואמר ר' נחמיה כל סדר העבודות שנעשות בבגדי לבן בין בפנים כגון לפני לפנים בין מבחוץ כגון בהיכל או בעזרה מעכב דחוקה דכתיבא בענינא דאחרי מות עלייהו כתיבא ור' יהודה אומר לא כתיבא חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים הלכך הגרלה שהיא אינה נעשית מבפנים אלא מבחוץ לר' יהודה דאמר אדברים שנעשים מבחוץ לא כתיבא חוקה: דכולי עלמא לא פליגי - דאפילו ר' ינאי מודה דלר' יהודה לא מעכבא דהא לא כתיב בהו עיכובא: כי פליגי אליבא דרבי נחמיה - דאמר חוקה אכל דברים הנעשים בבגדי לבן כתיבא וזו בבגדי לבן היא כדכתיב בענינא: הני מילי - דכתיב חוקה לעיכובא בעבודה הוא דאתא לעיכובא (עד כאן לא אמר ר' נחמיה דכתיב חוקה בעבודה לעכובא כגון חתיות גחלים מן המזבח ושחיטת פר דעבודות נינהו ופסולות בכהן אחר אבל הגרלה דלאו עבודה היא שכשרה בסגן למאן דאמר לעיל הסגן וכ"ג מכניסין ידיהן של ימין בקלפי אימא הכא מודה ר' נחמיה דלא מעכבא): כולי עלמא לא פליגי דמעכבא - דקאמר חוקה עלייהו כתיב: שאני הכא דתנא בה קרא - אף על גב דחוקה לאו עלה קיימא לעכב מעכבא שהרי שנה עליו הכתוב לעכב ומקרא יתירה נפקא לה עיכובא:וציר דלתות ההיכל היה נשמע בשמונה תחומי שבת - תימה דבמסכת תמיד פ"ג (משנה ח) תנן מיריחו היו שומעין קול שער גדול שנפתח ומוכח התם דהוא שער היכל ויש לומר דצירי דלתות לא היו נשמעין אלא ח' תחומי שבת אבל השער עצמו נשמע ביריחו אי נמי מתוך ח' תחומי שבת היו מרגישין קול צירי הדלתות שכל אדם יכול להרגיש שהוא קול צירים ומיריחו היו שומעין קול הברה בעלמא אבל מי שלא היה יודע לא היה מרגיש מה קול היה זה וכן פירשתי ספ"ק (דף כ. ד"ה והיה) גבי גביני כרוז: כלה שבירושלים לא היתה צריכה להתבשם מריח הקטרת - תימה דאמר פרק כל שעה (פסחים דף כו.) קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה ודייק מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא מאי לאו לאותן העומדין בפנים דלא איפשר וקא מיכוון ואביי לאותם שבחוץ א"כ לאביי היו עושין איסור בכל יום ויש לומר אינו אסור אלא שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר: דתנא ביה קרא אשר עלה כו' - ומאן דאמר לא מעכבת סבירא ליה כיון דלא כתב צווי אע"ג דתנא ביה קרא לא מעכבא מידי דהוה אבלילה דתנן (מנחות דף יח:) אם לא בלל כשר אע"ג דכמה זימנין כתיב בלילה בלילה אלא כיון דלא כתיב בלשון צווי לא מעכבא ולמאן דאמר מעכבא לא דמי לבלילה דשאני הכא דאהני חוקה קצת כיון דמחוקה גמרינן לעיכובא לשאר מילי שבפרשה גמרינן נמי מינה להגרלה כיון דתנא בה קרא כל דהו: