יומאלח:
טוען את הדף…
וּמִשֶּׁלְּךָ יִתְּנוּ לְךָ. אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵירוֹ. וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא. הוּגְרַס בֶּן לֵוִי וְכוּ׳. תַּנְיָא: כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן קוֹלוֹ בִּנְעִימָה, מַכְנִיס גּוּדָלוֹ לְתוֹךְ פִּיו, וּמַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ בֵּין הַנִּימִין, עַד שֶׁהָיוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִזְקָרִים בְּבַת רֹאשׁ לַאֲחוֹרֵיהֶם. תָּנוּ רַבָּנַן: בֶּן קַמְצָר לֹא רָצָה לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַכְּתָב. אָמְרוּ עָלָיו שֶׁהָיָה נוֹטֵל אַרְבָּעָה קוּלְמוֹסִין בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וְאִם הָיְתָה תֵּיבָה שֶׁל אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הָיָה כּוֹתְבָהּ בְּבַת אַחַת. אָמְרוּ לוֹ: מָה רָאִיתָ שֶׁלֹּא לְלַמֵּד? כּוּלָּן מָצְאוּ תְּשׁוּבָה לְדִבְרֵיהֶם, בֶּן קַמְצָר לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה לִדְבָרָיו. עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר: ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״, וְעַל בֶּן קַמְצָר וַחֲבֵירָיו נֶאֱמַר: ״וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב״. מַאי ״וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רַקְבִּיבוּת תַּעֲלֶה בִּשְׁמוֹתָן, דְּלָא מַסְּקִינַן בִּשְׁמַיְיהוּ. מֵתִיב רָבִינָא. מַעֲשֶׂה בְּדוֹאֵג בֶּן יוֹסֵף, שֶׁהִנִּיחוֹ [אָבִיו] בֵּן קָטָן לְאִמּוֹ. בְּכׇל יוֹם הָיְתָה אִמּוֹ מוֹדַדְתּוֹ בִּטְפָחִים וְנוֹתֶנֶת מִשְׁקָלוֹ שֶׁל זָהָב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּכְשֶׁגָּבַר אוֹיֵב טְבָחַתּוּ וַאֲכָלַתּוּ. וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמְיָה: ״אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עוֹלְלֵי טִפּוּחִים״, מְשִׁיבָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֶרֶת: ״אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה׳ כֹּהֵן וְנָבִיא״, חֲזִי מַאי סְלֵיק בֵּיהּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צַדִּיק מֵעַצְמוֹ, וְרָשָׁע מֵחֲבֵירוֹ. צַדִּיק מֵעַצְמוֹ, דִּכְתִיב: ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״, וְרָשָׁע מֵחֲבֵירוֹ, דִּכְתִיב: ״וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב״. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְהָהוּא מֵרַבָּנַן דַּהֲוָה מְסַדַּר אַגָּדָתָא קַמֵּיהּ: מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״? אֲמַר לֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב: ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״! מִדְּאוֹרָיְיתָא מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״וַה׳ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה״, וּכְתִיב: ״וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם״. מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן ״שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב״? אֲמַר לֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב: ״וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב״. מִדְּאוֹרָיְיתָא מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״וַיֶּאֱהַל עַד סְדוֹם״, וּכְתִיב: ״וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה׳ מְאֹד״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צַדִּיק דָּר בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, רָשָׁע דָּר בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. צַדִּיק דָּר בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם — עוֹבַדְיָה. רָשָׁע דָּר בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם — זֶה עֵשָׂו. (אָמַר) רַבִּי אֶלְעָזָר: מִבִּרְכָתָן שֶׁל צַדִּיקִים אַתָּה לָמֵד קְלָלָה לָרְשָׁעִים, וּמִקִּלְלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים אַתָּה לָמֵד בְּרָכָה לַצַּדִּיקִים. מִבִּרְכָתָן שֶׁל צַדִּיקִים אַתָּה לָמֵד קְלָלָה לָרְשָׁעִים, דִּכְתִיב: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וַיֹּאמֶר ה׳ זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה״. וּמִקִּלְלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים אַתָּה לָמֵד בְּרָכָה לַצַּדִּיקִים, דִּכְתִיב: ״וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה׳. וַה׳ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ״. (אָמַר) רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ בִּשְׁבִיל צַדִּיק אֶחָד עוֹלָם נִבְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב״, וְאֵין טוֹב אֶלָּא צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב״. (אָמַר) רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמְשַׁכֵּחַ דָּבָר מִתַּלְמוּדוֹ — גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי״. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדוּלָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין צַדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּבְרָא צַדִּיק כְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ״. עַד שֶׁלֹּא כָּבְתָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי, זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. (אָמַר) רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁצַּדִּיקִים מוּעָטִין, עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לַה׳ מְצוּקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל״. (אָמַר) רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ בִּשְׁבִיל צַדִּיק אֶחָד הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״. רַבִּי חִיָּיא דִּידֵיהּ אָמַר, מֵהָכָא: ״רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר״ — חֲסִידָיו טוּבָא מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: חֲסִידוֹ כְּתִיב. (אָמַר) רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ רוֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְלֹא חָטָא — שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר״, דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: כֵּיוָן שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ דְּבַר עֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְאֵינוֹ חוֹטֵא — שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״, בָּא לִטַּמֵּא — פּוֹתְחִין לוֹ. בָּא לִטָּהֵר — מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה מוֹכֵר נֵפְטְ וַאֲפַרְסְמוֹן,ומשלך יתנו לך - כלומר לא משלהם הוא מתנה אלא מזונות קצובים לך מן השמים: ואין מלכות נוגעת בחברתה - משהגיע זמן המלכות ליפול ותעמוד אחרת לא יאחר זמן כמלא נימא אלא מי שזמנה ליפול בלילה נופלת בלילה שנאמר (דניאל ה׳:ל׳) ביה בליליא איתקטל בלשצר ושזמנה ביום נופלת ביום שנאמר (יחזקאל ל׳:י״ח) ובתחפנחס חשך היום: לבין הנימין - בין חליקת נימת השפה נגד מחיצת החוטם: נזקרים בבת ראש - נרתעין מהכרעת הקול: רקביבות - רדולי"א חלודה ככלי ברזל שאין משתמשין בו: דלא מסקי בשמייהו - לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע: מודדתו בטפחים - לידע כמה נוסף בו מיום ליום ונותנת המשקל אומד התוספת: כהן ונביא - זכריה בן יהוידע הכהן אלמא מסקינן בשמייהו דהא דואג האדומי רשע היה וזה קראו לתינוק בשמו: חזי מאי דסליק ביה - ראה מה עלתה ביה שנשחט: צדיק מעצמו - ע"י מעשיו נזכר לטובה: רשע אף ע"י חבירו - נזכר לרעה: המכסה אני מאברהם - וכיון שהזכיר שמו ברכו וסמיך ליה ואברהם היו יהיה וגו': שם רשעים - ולא כתיב שם רשע: עובדיה - היה דר בין אחאב ואיזבל: מברכתן של צדיקים כו' - במקום שהקב"ה מברך את הצדיקים שם מקלל את הרשעים: וירא את האור - ראה בדעתו להתקיים האור של עולם בשביל הצדיק שהוא טוב: וישת עליהם תבל - פיזרן בכל הדורות להיות שתות וקיום ויסוד לקיים תבל: רגלי חסידיו - בשביל חסידיו כמו ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית ל׳:ל׳): שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור - סופי חסידיו ישמור: כיון שבא אדם לטמא - להיות רשע: פעם ראשונה ושנייה כו' - רגלי חסידיו משהנהיג בחסד שני רגלים כמו זה שלש רגלים (במדבר כ״ב:כ״ח) פעמים ישמור אותו מן החטא: אם ללצים הוא יליץ - אם ללצים הוא בא להתחבר הוא יליץ לא ימנעוהו ולא יעזרוהו: אם לענוים - הוא בא להתחבר יתן לו חן מי שבידו ליתן: פותחין לו - פתח הטומאה ליכנס בו מספיקין בידו ואין מונעין ממנו מן השמים לעכבו:דלא מסקי בשמייהו - בפרק בתרא דכתובות (דף קד:) גבי שני דייני גזירות אדמון וחנן בן אבישלום גריס ר"ת אבישלום משום דאמר ר"מ בחלק (סנהדרין דף קג:) אבשלום אין לו חלק לעוה"ב ואשכחן שם אדם אבישלום כדכתיב (אביה) בת אבישלום וכן בפ"ק דשבת (דף יב:) גרסי' הלל ושכנא דשבנא רשע היה וי"מ דתרי שבנא הוו כדכתיב בישעיה (כב) לך בוא אל הסוכן הזה אל שבנא אשר על הבית וכתיב בתריה מה לך פה וגו' משמע שהיה רשע וכתיב בתריה ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע וגו' עד ואת שבנא הסופר ואת הזקנים מתכסים בשקים אלמא אחר הוא וכיון דאחד היה צדיק מסקינן בשמיה מיהו נראה דהכל אחד דעל כרחך ההוא שבנא בתרא שנתכסה בשק כשחירף רבשקה במעשה דסנחריב רשע הוה כדמשמע בפרק זה בורר (סנהדרין כו) אבל אין מוקדם ומאוחר בתורה ואף ע"ג דהכא קרי ליה סופר והכא על הבית על כרחך הכל אחד כדפרישית: