יומאב.
טוען את הדף…
שִׁבְעַת יָמִיםקוֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין. וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְּסוּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָּמוּת אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ״, ״בֵּיתוֹ״ — זוֹ אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף. גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: שִׁבְעַת יָמִים קוֹדֶם שְׂרֵיפַת הַפָּרָה הָיוּ מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה צָפוֹנָה מִזְרָחָה, וְלִשְׁכַּת בֵּית הָאֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ לִשְׁכַּת בֵּית הָאֶבֶן — שֶׁכׇּל מַעֲשֶׂיהָ בִּכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, וּבִכְלֵי אֲדָמָה. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דִּטְבוּל יוֹם כָּשֵׁר בַּפָּרָה, דִּתְנַן: מְטַמְּאִין הָיוּ הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ, לְהוֹצִיא מִלִּבָּן שֶׁל צַדּוּקִין, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: בִּמְעוֹרְבֵי הַשֶּׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית. תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן: כְּלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, וּכְלֵי אֲדָמָה — דְּלָא לִיקַבְּלוּ טוּמְאָה, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיזַלְזְלוּ בַּהּ. מַאי שְׁנָא צָפוֹנָה מִזְרָחָה? כֵּיוָן דְּחַטָּאת הִיא, וְחַטָּאת טְעוּנָה צָפוֹנָה. וּכְתִיב בָּהּ: ״אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד״ — תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן לִשְׁכָּה צָפוֹנָה מִזְרָחָה, כִּי הֵיכִי דְּלֶהֱוֵי לַהּ הֶיכֵּירָא. מַאי ״בִּירָה״? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹם הָיָה בְּהַר הַבַּיִת וּ״בִירָה״ שְׁמוֹ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל הַמִּקְדָּשׁ כּוּלּוֹ קָרוּי ״בִּירָה״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַבִּירָה אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב מִנְיוֹמֵי בַּר חִלְקִיָּה אָמַר רַבִּי מַחְסֵיָא בַּר אִידִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא: ״כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה׳ לַעֲשׂוֹת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם״. ״לַעֲשׂוֹת״ — אֵלּוּ מַעֲשֵׂי פָרָה, ״לְכַפֵּר״ — אֵלּוּ מַעֲשֵׂי יוֹם הַכִּפּוּרִים. בִּשְׁלָמָא, כּוּלֵּיהּ קְרָא בְּפָרָה לֹא מִתּוֹקַם — ״לְכַפֵּר״ כְּתִיב, וּפָרָה לָאו בַּת כַּפָּרָה הִיא. אֶלָּא, אֵימָא כּוּלֵּיהּ קְרָא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּתִיב! אָמְרִי: יָלֵיף ״צִוָּה״ ״צִוָּה״. כְּתִיב הָכָא: ״צִוָּה ה׳ לַעֲשׂוֹת״, וּכְתִיב הָתָם: ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לֵאמֹר״. מָה לְהַלָּן פָּרָה, אַף כָּאן פָּרָה. וּמָה כָּאן פְּרִישָׁה, אַף לְהַלָּן פְּרִישָׁה.מתני' שבעת ימים קודם יוה"כ מפרישין כ"ג - שכל עבודת יוה"כ אינה כשירה אלא בו כדיליף בהוריות בפרק בתרא (דף יב:) דכתיב גבי יום הכפורים וכפר הכהן אשר ימשח אותו ובגמרא (דף ו.) מפרש למה מפרישין: ללשכת פרהדרין - כך שמה ובגמרא מפרש למה נקראת כן: ומתקינין לו - ומזמנין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבין מלבוא למקדש: ובעד ביתו - גבי יוה"כ כתיב באחרי מות: א"כ - דחיישת למיתה: אין לדבר סוף - שמא גם זו תמות: גמ' שריפת הפרה - פרה אדומה: שעל פני הבירה - לקמיה מפרש מאי בירה: צפונה מזרחה - במקצוע מזרחית צפונית של עזרה היתה: שכל מעשיה - של פרה: כלי גללים - צפיעי בקר מפרש להו במנחות בפ' ר' ישמעאל (מנחות דף סט:): כלי אדמה - שאין עשויין ככלי חרס בכבשן אלא מן האדמה היא שהוא כאבן רכה וחוקקין ממנה כלים: מאי טעמא - תקינו לה כלים הללו: דטבול יום - לקמן יליף בפרק טרף בקלפי (יומא דף מג:) והזה הטהור כו': כי היכי דלא ליזלזלו בה - לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה אין צריך להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה וזו אחת מהן: כיון דחטאת היא - חטאת נקראת שנאמר (במדבר י״ט:ט׳) למי נדה חטאת היא: וחטאת טעונה צפון - חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה: וכתיב - בפרה (שם) אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי: כי היכי דליהוי היכירא - לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה: הבירה אשר הכינותי - אשר זימנתי לה מקום גורן ארונה לבנותה בו ודוד קאמר ליה להאי קרא בדברי הימים: מנא הני מילי - דבעי פרישה ליוה"כ ולפרה: כאשר עשה - במלואים שצוה אותם לפרוש מביתם ז' ימים שנאמר (ויקרא ח׳:ל״ה) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' ובשמיני עבדו שנאמר (שם ט) ויהי ביום השמיני קרא וגו' וכתיב קרב אל המזבח וגו' כאשר וגו' צוה לעשות לדורות לפרוש ז' לפני עבודת יום אחד:מתני' שבעת ימים קודם יוה"כ - יש מקומות ששונה המניין ברישא כמו בכאן ובבבא קמא (דף ב.) ארבעה אבות נזיקין ובפרק קמא דר"ה (דף ב.) ד' ראשי שנים ואיכא דוכתי דתני מניינא לבסוף לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים ברפ"ק דמסכת ע"ג (דף ב.) ובפ"ק דקידושין (דף ב.) האשה נקנית בג' דרכים ושואלין ודורשין בהלכות (החג) לפני (החג) שלשים יום (פסחים דף ו.): וחכ"א א"כ אין לדבר סוף - דאי איכא למיחש למיתה דחדא ניחוש אפילו למיתה דתרתי ותלת ואע"ג דבפ' ד' אחין (יבמות דף כו:) משמע לסתם מתני' דהתם דלמיתה דחד חיישינן לתרי לא חיישינן וסתם מתני' דהכא ס"ל דאי חיישינן לחדא ניחוש נמי לטובא י"ל דה"ק הכא נהי דחיישינן למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפרק ד' אחין (ג"ז שם.) דילמא אדמייבם חד מיית אידך מכל מקום למיתה לזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט אם כן ניחוש אפילו לתרתי ותלת אי נמי התם חששא בעלמא הוא משום ביטול מצות יבמין וליכא איסורא כולי האי אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה ניחוש אפילו לתרתי ותלת ואפילו לזמן מועט וא"כ אין לדבר סוף הלכך ליכא למעבד תקנתא להאי חששא וכי פריך בגמ' (לקמן יומא דף יג.) מאי שנא דגבי טומאה דשכיח טפי ממיתה כדאמר בגמרא סגי לתקן לכהן אחר תחתיו והכא חיישינן לתרתי ותלת הוה מצי לשנויי כי האי גוונא ההיא חששא בעלמא היא ולא היה צריך להפריש אחר כי מסתמא ימצאו הרבה שיהו ראויין לעבודה אלא מעלה בעלמא הלכך סגי בחד אלא בלאו הכי משני שפיר: שכל מעשיה בכלי אבנים וכו' - דווקא באלו ז' ימים של שריפת הפרה אבל בשעת קידוש התנן בפ"ה דמס' פרה (מ"ה) בכל הכלים מקדשים ואפילו בכלי גללים כו' ואדרבה התם משמע דטפי פשיטא לו דבשאר כלים מקדשין מבכלי גללים וכלי גללים וכלי אבנים איצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דלאו כלים מיקרו לענין טומאה מ"מ הם כלים לענין קידוש וקרינן בהן מים חיים אל כלי: להוציא מלבן של צדוקין - לאו בטומאה דאורייתא מטמו ליה דלא הוי מזלזלי בה כולי האי אדרבה אמרינן בפרק אין דורשין (חגיגה דף יח:) בגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת אלא כדתנן בפ"ג דמסכת פרה (מ"ח) סמכו ידיהם על ראשו ואומרים לו אישי כ"ג רד טבול אחת דמחמת שנוגעין בו חשבינן ליה כטמא טומאה דרבנן דאחיו הכהנים חשיבי כטמאים לגבי דידיה דבגדיהם מדרס לחטאת כדפרישית: ומאי שנא צפונה מזרחה - וא"ת אמאי לא היו מפרישין נמי כ"ג לפני יוה"כ ללשכה זו שעל פני הבירה וי"ל דלשכת פרה היו קורים לה לשכת בית אבן כי היכי דנהוי לה היכירא שכל מעשיה בכלי אבנים ואי הוו מפרשי נמי לההיא לשכה כ"ג לפני יוה"כ אז לא הוה ליה היכירא לפרה אי נמי י"ל משום דכ"ג ביוה"כ פרישתו לקדושה שכל עבודתו לפנים ולפני ולפנים היו מפרישים אותו ללשכת פרהדרין שבנויה בקדש אבל פרה שנעשית מחוץ בהר המשחה פרישתו ללשכה שעל פני הבירה שחוץ לעזרה: אלא אימא כוליה קרא ביוה"כ כתיב - תימה לי מאי קא פריך דאי כוליה קרא ביוה"כ כתיב אם כן לעשות למה לי וי"ל דסלקא דעתך דמקשה דתרוייהו איצטריך ליוה"כ דאי לא כתב אלא לכפר הוה אמינא כפרה דקרבנות ואי לא כתב אלא לעשות ה"א זה פרה להכי כתב תרוייהו לאשמועינן דווקא יום הכפורים דכתיב ביה תרוייהו: