יומאעח.
טוען את הדף…
מְפַכִּין עֲתִידִין לִהְיוֹת יוֹצְאִין מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת. מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפֶתַח בֵּית דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ לְפֶתַח בֵּית דָּוִד נַעֲשֶׂה כְּנַחַל שׁוֹטֵף שֶׁבּוֹ רוֹחֲצִין זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דָּוִד וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם לְחַטַּאת וּלְנִדָּה״. אָמַר רַב יוֹסֵף: מִכָּאן רֶמֶז לְנִדָּה שֶׁצְּרִיכָה לֵישֵׁב עַד צַוָּארָהּ בַּמַּיִם. וְלֵית הִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. (תִּינַח יוֹם הַכִּפּוּרִים דְּלֵיכָּא מִנְעָל,) שַׁבָּת דְּאִיכָּא מִנְעָל, מַאי? אֲמַר נְחֶמְיָה חַתְנֵיהּ דְּבֵי נְשִׂיאָה: אֲנָא חֲזֵיתֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי דִּמְטוֹ עוּרְקוּמָא דְמַיָּא, וְעַבְרוּהּ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ. תִּינַח מִנְעָל, סַנְדָּל מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב רִיחוּמִי: אֲנָא חֲזֵיתֵיהּ לְרָבִינָא דְּעָבַר דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ. רַב אָשֵׁי אָמַר: סַנְדָּל לְכַתְּחִלָּה לָא. רֵישׁ גָּלוּתָא אִיקְּלַע לְהַגְרוֹנְיָא לְבֵי רַב נָתָן, רַפְרָם וְכוּלְּהוּ רַבָּנַן אֲתוֹ לְפִירְקָא, רָבִינָא לָא אֲתָא. לִמְחַר, בָּעֵי רַפְרָם לְאַפּוֹקֵי לְרָבִינָא מִדַּעְתֵּיהּ דְּרֵישׁ גָּלוּתָא, אֲמַר לֵיהּ מַאי טַעְמָא לָא אֲתָא מָר לְפִירְקָא? אֲמַר לֵיהּ: הֲוָה כָּאֵיב לִי כַּרְעַאי. אִיבְּעִי לָךְ לְמֵיסַם מְסָאנֵי. גַּבָּא דְכַרְעָא הֲוָה. אִיבְּעִי לָךְ לְמִרְמֵא סַנְדָּלָא. אֲמַר לֵיהּ: עוּרְקְמָא דְמַיָּא הֲוָה בְּאוֹרְחָא. אִיבְּעִי לָךְ לְמֶעְבְּרֵיהּ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַב אָשֵׁי: סַנְדָּל לְכַתְּחִלָּה לָא?! תָּנֵי יְהוּדָה בַּר גְּרוֹגְרוֹת: אָסוּר לֵישֵׁב עַל גַּבֵּי טִינָא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: וּבְטִינָא מְטַפַּחַת. אָמַר אַבָּיֵי: וּבְטוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ. אָמַר רַב יְהוּדָה: מוּתָּר לְהִצְטַנֵּן בְּפֵירוֹת. רַב יְהוּדָה מִצְטַנֵּן בְּקָרָא. רַבָּה מִצְטַנֵּן בְּיָנוֹקָא, רָבָא מִצְטַנֵּן בְּכָסָא דְכַסְפָּא. אָמַר רַב פָּפָּא: כָּסָא דְכַסְפָּא, מָלֵא — אָסוּר, חָסֵר — שְׁרֵי. דְּפַחְרָא — אִידֵּי וְאִידֵּי אָסוּר, מִשּׁוּם דְּמִישְׁחָל שָׁחֵיל. רַב אָמַר: כָּסָא דְכַסְפָּא, חָסֵר — נָמֵי אָסוּר, מִשּׁוּם דְּמִזְדָרֵיב. זְעֵירָא בַּר חָמָא אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וּדְכוּלְּהוּ רַבָּנַן דְּקֵיסָרִי הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בַּר אַרְיָא! תָּא אֵימָא לָךְ מִילְּתָא מְעַלַּיְתָא דַּהֲוָה עָבֵיד אֲבוּךְ: מִטְפַּחַת הָיָה לוֹ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְשׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּמַיִם, וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין כֵּלִים נְגוּבִין, וּלְמָחָר מְקַנֵּחַ בָּהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, שׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּמַיִם, וּלְמָחָר מַעֲבִירָהּ עַל גַּבֵּי עֵינָיו. וְכֵן כִּי אֲתָא רַבָּה בַּר מָרִי, אָמַר: בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב מְבִיאִין לוֹ מִטְפַּחַת וְשׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּמַיִם וּמַנִּיחָהּ תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו, וּלְמָחָר, מְקַנֵּחַ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים מְבִיאִין לוֹ מִטְפַּחַת וְשׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּמַיִם, וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין כֵּלִים נְגוּבִין, וּלְמָחָר מַעֲבִירָהּ עַל גַּבֵּי עֵינָיו. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב לְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר תַּחְלִיפָא: אִיפְּכָא אֲמַרְתְּ לַן, וְאוֹתֵיבְנָךְ סְחִיטָה. אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא בַּר תַּחְלִיפָא אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר: זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה, צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת לְהַתִּיר בְּכוֹרוֹת, אוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ? מַאי קָא מִיבְּעֵי לְהוּ? הָכִי קָא מִיבְּעֵי לְהוּ, כִּי הָא דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: דָּבָר זֶה הִנִּיחוּ לָהֶם לְבֵי נְשִׂיאָה כְּדֵי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ: צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת; אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּזָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה, אֵין צָרִיךְ. עָמַד רַבִּי צָדוֹק בֶּן חָקוֹלָא עַל רַגְלָיו, וְאָמַר: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא, שֶׁזָּקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה הָיָה, וְעָמַד בְּמַעֲלָה מִזְּקֵנוֹ שֶׁל זֶה, וְנָטַל רְשׁוּת לְהַתִּיר בְּכוֹרוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה: רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא כֹּהֵן הָיָה, וְהָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: הֶחָשׁוּד בְּדָבָר — לֹא דָּנוֹ, וְלֹא מְעִידוֹ. אוֹ דִילְמָא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר: נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. וּפְשַׁט לֵיהּ: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וְתוּ קָא מִבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לָצֵאת בְּסַנְדָּל שֶׁלמפכין - כמין הפך הן כשמגיעין למפתן ההיכל: לפתח בית דוד - היא ציון חוץ לירושלים: מכאן רמז לנדה - מדלא קרי ליה ראוי לנדה עד שמתגבר כנחל שוטף שמגיע לפתח בית דוד רמז שצריכה לטבילת מים עמוקים שתשב בהן עד צוארה ואע"ג דלא רמיז קרא עד צוארה רמיז מיהא דניהוו עמוקים עומק הראוי וזה כראוי: התינח יום הכפורים לא גרסינן וה"ג שבת דאיכא מנעל מאי - מי שרי לעבור במים או דילמא חיישינן דילמא נפקי מכרעיה ואתי לאיתויינהו: ועברוה דרך מלבוש - בנעליהם עברו אותו: סנדל מאי - שאינו יכול להדקו ולקשרו יפה ברגלו כמו מנעל: איקלע להגרוניא - ושבת שם: לפירקא - לדרשא דריש גלותא: מדעתיה דריש גלותא - שלא ישנאהו: איבעי לך למירמא סנדל - שהוא רחב: על גבי טינא - שלחלוח הטיט הוי עונג קרוב לרחיצה: מטפחת - מקיאה מים: מלא אסור - שמא ישפכו מים על בשרו: משחל שחיל - פולט מים שבולע טרישטריש"א בלע"ז: דמזדריב - מחליק ונשמט מידו וישפכו המים עליו: מטפחת - סודר כמין כלים נגובים ואני שמעתי דה"ג ערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ומקנח בה ידיו ולמחר פושטה ומעבירה על עיניו והיא לחה קצת מקינוח הידים דאתמול: איפכא אמרת לן - בתשעה באב עושה אותן כמין כלים נגובים ובערב יוה"כ לא אמרת עושה אותן כמין כלים נגובים ואותיבנך סחיטה לשון ששמעתי הכי קאמר איפכא אמרת לן ערב תשעה באב מקנח בה ידיו ולמחר פושטה וכו' וערב יום הכפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים ואותיבנך סחיטה דכמין כלים נגובים עדיין יש כדי לסחוט: שאלו את רבי אלעזר - גרסינן והוא רבי אלעזר בן פדת: זקן ויושב בישיבה וכו' - אמרינן בסנהדרין (דף ה.) שאין חכם מתיר את הבכור ביחיד לראות את מומו אלא אם כן נטל רשות מן הנשיא פעם אחת והכא מיבעיא להו דאם זקן יושב בישיבת סנהדרין הוא מי צריך רשות' או לא והא דנקט לה הכא משום דבעי למימר ותו קמבעיא להו מהו לצאת בסנדל של שעם ביוה"כ: דבר זה - נטילת הרשות: להתגדר - לשון גדולה: למעלה מזקנו של זה - לפני זקינו של נשיא זה שבדורנו: כהנים חשודין על מומי הבכור להתיר את האסור ואף להטיל בו מום לפי שהבכור בזמן הזה אין לו תקנה אלא אם כן יש בו מום ועל הכהן ליטפל בו משנתנוהו לו לשומרו ולזונו דרבי מאיר ודרבן שמעון במסכת בכורות (דף לה.): ותו קמבעיא להו - קמיה דרבי אלעזר:מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים - שאלו מקמי רב יהודה גאון זצ"ל טבילת נדה מדאורייתא מנלן והשיב קל וחומר ממגעה ור"ת פירש דנפקא מדכתיב במי נדה ודרשינן במסכת עבודת כוכבים (דף עה:) מים שהנדה טובלת בהן ור"י פירש מדכתיב והדוה בנדתה ודרשינן בפ' במה אשה (שבת דף סד:) בנדתה תהא עד שתבא במים: