Gittin 20a · Talmud

אִי מִשּׁוּם כְּרִיתוּת דְּאִית בַּהּ – הָא בָּעֵינָא ״וְכָתַב לָהּ״ – לִשְׁמָהּ, וְלֵיכָּא. וְכִי תֵּימָא, לֵיחוּשׁ דִּילְמָא אַקְדֵּים וִיהַב לֵיהּ זוּזָא לְסָפְרָא מֵעִיקָּרָא; הָא בָּעֵינַן ״שִׁינָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ״, וְלֵיכָּא. וְרַב יוֹסֵף מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? שֶׁאֵין מֵי מֵילִין עַל גַּבֵּי מֵי מֵילִין. אָמַר רַב חִסְדָּא: גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְהֶעֱבִיר עָלָיו קוּלְמוֹס לִשְׁמָהּ, בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם, וְנִתְכַּוֵּין לִכְתּוֹב ״יְהוּדָה״ וְטָעָה וְלֹא הֵטִיל בּוֹ דָּלֶת, מַעֲבִיר עָלָיו קוּלְמוֹס וּמְקַדְּשׁוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַשֵּׁם מִן הַמּוּבְחָר. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: דִּילְמָא לָא הִיא; עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם, דְּבָעֵינָא זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, וְלֵיכָּא; אֲבָל הָכָא לָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: יָכֵילְנָא לְמִיפְסְלִינְהוּ (לְכוּלֵּי) [לְכוּלְּהוּ] גִּיטֵּי דְּעָלְמָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וְכָתַב״, וְהָכָא אִיהִי קָא כָּתְבָה לֵיהּ; וְדִילְמָא אַקְנוֹיֵי אַקְנוֹ לֵיהּ רַבָּנַן? וְאֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וְנָתַן״, וְהָכָא לָא יָהֵיב לַהּ מִידֵּי?! דִּלְמָא נְתִינַת גֵּט הִיא! תֵּדַע, דִּשְׁלַחוּ מִתָּם: כְּתָבוֹ עַל אִיסּוּרֵי הֲנָאָה – כָּשֵׁר. גּוּפָא – שְׁלַחוּ מִתָּם: כְּתָבוֹ עַל אִיסּוּרֵי הֲנָאָה – כָּשֵׁר. אָמַר רַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״עַל הֶעָלֶה שֶׁל זַיִת״! דִּילְמָא שָׁאנֵי עָלֶה שֶׁל זַיִת, דַּחֲזֵי לְאִיצְטְרוֹפֵי. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: כְּתָבוֹ עַל אִיסּוּרֵי הֲנָאָה – כָּשֵׁר. נְפַק לֵוִי, דַּרְשַׁהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי, וְלָא קַלְּסוּהּ. מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּים, וְקַלְּסוּהּ. אַלְמָא הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכָתַב״ – וְלֹא חָקַק. לְמֵימְרָא דַּחֲקִיקָה לָאו כְּתִיבָה הִיא?! וּרְמִינְהוּ: עֶבֶד שֶׁיָּצָא בִּכְתָב שֶׁעַל גַּבֵּי טַבְלָא, וּפִינְקָס, יָצָא לְחֵירוּת. אֲבָל לֹא בִּכְתָב שֶׁעַל גַּבֵּי כִּיפָּא וְאַנְדּוּכְתַּרִי! אָמַר עוּלָּא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לָא קַשְׁיָא – הָא דְּחַק תּוֹכוֹת, הָא דְּחַק יְרֵיכוֹת. וְתוֹכוֹת – לָא?! וּרְמִינְהוּ: לֹא הָיָה כְּתָבוֹ שׁוֹקֵעַ, אֶלָּא בּוֹלֵט – כְּדִינְרֵי זָהָב. וְהָא דִּינְרֵי זָהָב תּוֹכוֹת הֵן! כְּדִינְרֵי זָהָב, וְלֹא כְּדִינְרֵי זָהָב. כְּדִינְרֵי זָהָב – דְּבוֹלֵט; וְלֹא כְּדִינְרֵי זָהָב – דְּאִילּוּ הָתָם תּוֹכוֹת, הָכָא יְרֵיכוֹת. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: רוּשְׁמָא – מִיחְרָץ חֲרִיץ, אוֹ כַּנּוֹפֵי מְכַנֵּיף? אֲמַר לֵיהּ: מִיחְרָץ חֲרִיץ. אֵיתִיבֵיהּ: לֹא הָיָה כְּתָבוֹ שׁוֹקֵעַ, אֶלָּא בּוֹלֵט כְּדִינְרֵי זָהָב. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִיחְרָץ חֲרִיץ –

כריתות דאית בה - שכתובה בה פרשת וכתב לה ספר כריתות: לה לשמה: יהב זוזא לספרא - לכתוב אותה פרשה לשם גירושיה: הא בעינן שינה שמו ושמה - דתנן לקמן (גיטין דף פ.) דפסול אלמא צריך לכתוב שמו ושמה ואית דלא גרסי שינה ומאן דגריס ליה משום מתני' דלקמן ואגב גררא גריס ליה: מאי קמ"ל - כל הני פשיטא לן דפרשה שבתורה אינה גט: עליו קולמוס - על כל אות ואות: ונתכוין לכתוב יהודה - שהיה טועה וסבור שהוא צריך לכתוב יהודה: וטעה ולא הטיל בו דלת - הרי השם כתוב אלא שהוא שלא לשמו: ואנוהו - התנאה לפניו במצות: איהי כתבה ליה - נותנת שכר הסופר כדאמרינן בגמרא דגט פשוט (ב"ב דף קסח.) משום תקנת עגונות: אקנויי אקנו ליה רבנן - ההוא זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב ליה איהו דהפקר ב"ד היה הפקר: ונתן - בר נתינה שיהא שוה פרוטה: העלה של זית - שאינו שוה כלום: דחזי לאיצטרופי - עם עלין הרבה לשכוב עליהן או למאכל בהמה ואע"ג דלא שוה פרוטה אבל איסורי הנאה לא: ולא קלסוה - משום דאמר לה משמא דיחידאה: דרשה - זימנא אחריתי משמיה דרבים כי היכי דליקבלוה מיניה: אלמא - מדטרח כולי האי דליקבלוה אלמא הלכתא כוותיה: חקק - בטבלא בסכין: עבד שיצא - לחירות: בכתב שחקק על גבי טבלא - דף: ופינקס - כעין אותן של סוחרים שחוקקים עליהן בעט: ולא בכתב שעל גבי כיפה - כעין כובע של צמר ונותנות הנשים תחת צעיף קישוריהן כדאמרי' בבמה אשה יוצאה (שבת דף נז:): אנדוכתרי - תכשיט ורוקמין עליו צורות במחט כעין ברושדי"ר בלע"ז ואם רקמו עליהן אותיות הגט אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד וב' ראשיו תחובים: הא דחק תוכות - של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהם והעץ נשאר כמו שהיה בדפוס האותיות מאיליה: הא דחק ירכותיהן - של אותיות דהיינו הן ממש שישקע הכתב זו היא כתיבה: לא היה כתבו - של ציץ שוקע אלא בולט כצורות של דינרי זהב: והא דינרי זהב תוכות הוא - דקא סלקא דעתיה כשהוא מכה בקורנס חותם המטבע על הדינר תוכות וסביבות צורת החותם שהיא שוקעת והם מלאים דוחקין את תוכו וסביבות צורת הדינר וכנגד שקיעת רושם החותם אין הדינר של זהב נדחק ומאיליה הצורה עומדת במקומה וגבי ציץ כתיב (שמות ל״ט:ל׳) מכתב פתוחי חותם אלמא כתיבה היא: ואילו הכא יריכות - שהיה הציץ דק כעין טס וצר האותיות מעבר האחד ודוחק ירכותיהן והן בולטות מעבר השני כמו שמציירים כסף וזהב העשוי ליקבע בכלי עץ ששותים בהם יין: רושמא - חותם המטבע שקורין קויינ"ץ: מיחרץ חריץ - התוכות והסביבות של צורתו שהיא שוקעת חורצין ודוחקין תוכות וסביבות של צורת הדינר עד שעומדת צורת הדינר בולטת כמו שהיתה ונפקא מינה שאם חקק את הגט בחותם וכתבו על גבי טס לא הוי כתב דתוכות הוא: או כנופי מיכנף - צורת החות' שהיא שוקעת כשתוכותיה דוחקים את תוכות של דינר ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך שקיעת הצורה ונמתח מתוך דוחקו ונכנס לתוך הצורה ולאו ממילא הן אלא ע"י מכת הקורנס הצורה עצמה נמתחת לתוך הרושם והרי כתבה בידים:

אי משום כריתות דאית בה הא בעינן וכתב לה לשמה וליכא - תימה דלענין מגילת סוטה משמע בפ"ק דעירובין (דף יג.) דמוחקין לה מן התורה אפי' למאן דבעי כתיבה לשמה דקאמר רב פפא דלמ"ד אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת תורה דסתמא כתיבה ה"נ דמחקינן וי"ל דרב יוסף דשמעתין לא סבר לה כוותיה א"נ סבר כאידך תנא דסבר אין מוחקין לה מן התורה וכמתני' דבפ' כל הגט (לקמן גיטין דף כו.) דתנן הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כו' ודייק מהתם בריש מס' זבחים (דף ב:) דסתמא פסול וכ"ש ספר תורה דלא איכתוב לשם גירושין כלל ועוד נראה דאפי' מאן דמכשיר במגילת סוטה למחוק מן התורה אע"ג דבעי לשמה מודה לענין גט דפסול דבעירובין בפ"ק (דף יג.) משמע דכולהו תנאי מודו בהנך דפרק כל הגט דחשיבי שלא לשמה מדפריך התם ולית ליה לרב אחא בר יאשיה כתב לגרש את אשתו ונמלך כו' ובמגילת סוטה סתמא כשר משום דמסתמא שאין הכהן שעליו לכתוב מקפיד ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט בעל סתמא לא ניחא ליה אע"ג דפריך ממתני' דגט ארבי אחא בר יאשיה דאיירי במגילת סוטה לענין שלא לשמה לא משמע ליה לחלק: הא בעינן שמו ושמה - אע"ג דמתני' דפרק הזורק (לקמן גיטין דף פ.) דשינה שמו ושמה מוקמינן לה דהאי הולד ממזר כרבי מאיר משמע דלרבנן לא הוי בשינה שמו אלא פסולא דרבנן ומדנקט שינה ולא נקט לא כתבו כלל משמע דבלא כתבו כלל כשר אפי' מדרבנן הא ליתא דעל כרחך לא כתבו כלל לר"מ פסול מה"ת דהא בעינן שיהא מוכיח מתוכו שהוא מגרש את אשתו ובלא כתבו כלל אין מוכיח אלא אומר ר"י דלא מיירי בשינה שמו ממש דא"כ הוה ליה למינקט לא כתבו כלל דפסול לרבי מאיר דמתני' ר' מאיר כדאמרי' התם דהוי רבותא טפי אלא שינה שמו היינו שכתב שם דגליל ביהודה והשתא קאמר הכא שפיר הא בעינן שמו ושמה וליכא [וכ"ש] דבלא כתבו כלל הוא דפסול: דילמא נתינת גט הוא - וכן שלף איש נעלו ונתן לרעהו (רות ד׳:ז׳) לא בעינן שוה פרוטה אע"ג דכתיב ונתן וכן גבי תרומה חטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג דכתיב (דברים יח) תתן לו ובמתנות דם חטאת ובמתנות בהונות אין בו שיעור והא דאמר אבא שאול בפ' כל שעה (פסחים דף לב:) דזר שאכל תרומה לא מיחייב בפחות משוה פרוטה משום דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ונתן לכהן וגו' ואין נתינה בפחות משוה פרוטה היינו משום דתשלומי תרומה ילפינן מתשלומי מעילה דתרוייהו תשלומי קדש מיקרו וגמרי בחט חט מהדדי ולמאן דבעי בכריתות (דף ו:) ואשר יתן ממנו על זר שתהא נתינה בכזית היינו משום דסיכה היא ואפקה בלשון נתינה לאפוקי ממשמעות דסיכה קאתי דמשמע כל שהוא וצריך נתינה חשובה כמו ונתן לכהן את הקדש (ויקרא כ״ב:י״ד) דהוי בכזית לרבנן דאבא שאול וכן לא יתן עליה לבונה דבפרק כל המנחות (מנחות דף ס.) מצריך כזית היינו משום דשני מלשון שימה דאתחיל בה לא ישים עליה שמן או משום דומיא דהקטרת לבונה בחוץ דהויא נמי הקטרת איסור דהוי בכזית: משמיה דרבים וקלסוה אלמא הילכתא כוותיה - פי' בקונטרס מדטרח עלה דלקלסוה ובפ' מי שאחזו (לקמן גיטין דף עז.) לא יתכן לפרש כן דקאמר נפק רבי חייא דרשה משמיה דרבי וקלסוה משמיה דרבים ולא קלסוה אלמא לית הלכתא כוותיה ואומר ר"ת דהכא דייק מדקלסוה כי אמר משמיה דרבים ולפיכך נמי לא קלסוה כי אמר משמיה דיחיד מעיקרא ולקמן איפכא: למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא - הוה מצי לאקשויי מלוחות דכתיב בהו כתיבה בכמה קראי והיה כתבם חקוק כדכתיב (שמות ל״ב:ט״ז) חרות על הלוחות אלא דניחא ליה למיפרך מגט אגט:

גיטין כ.

Navigate the library