גיטין ע:

פרק ז׳ · מי שאחזו

Gittin 70b · Chapter 7: Mi SheAchazo

לְמַטָּה – לְמַטָּה מִן הַבֵּיצִים, לְמַעְלָה – לְמַעְלָה מִן הַבֵּיצִים. וּכְשׁוּת שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ. תָּנָא: כְּשֵׁם שֶׁקָּשָׁה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, כָּךְ יָפָה בִּזְמַנָּהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: זְמַנָּהּ – תַּמּוּז, שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ – טֵבֵת, יוֹמֵי נִיסָן וְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי – לָא מְעַלּוּ וְלָא קָשׁוּ. אָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, וַאֲחָזוֹ קוּרְדְּיָיקוֹס, וְחָזַר וְאָמַר: ״אַל תִּכְתְּבוּ״ – אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין גֵּט לְאַלְתַּר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא לִכְשֶׁיִּשְׁתַּפֶּה. מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? דְּקָתָנֵי: אֵין בִּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ: אֵין בִּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם – דִּלְכִי מִתְּצִיל לָא צְרִיךְ לְמִיהְדַּר אִימְּלוֹכֵי בֵּיהּ; וּלְעוֹלָם אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא לִכְשֶׁיִּשְׁתַּפֶּה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רֵישׁ לָקִישׁ מְדַמֵּי לֵיהּ לְיָשֵׁן, וְרַבִּי יוֹחָנָן מְדַמֵּי לֵיהּ לְשׁוֹטֶה. וְרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי לִידַמְּיֵהּ לְיָשֵׁן! יָשֵׁן – לָא מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה, הַאי – מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה. וְרֵישׁ לָקִישׁ נָמֵי נִידַמְּיֵיהּ לְשׁוֹטֶה! שׁוֹטֶה לָא סַמֵּיהּ בִּידַן, הַאי, סַמֵּיהּ בִּידַן – בִּישְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא מַרְקָא. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי?! וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם, אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וְרָמַז וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ; וְתַנְיָא: רָאוּהוּ מְגוּיָּד אוֹ צָלוּב עַל הַצְּלִיבָה, וְרָמַז וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם דַּעְתָּא צִילּוּתָא הִיא, וּכְחִישׁוּתָא הוּא דְּאַתְחִילָה בֵּיהּ; הָכָא דַּעְתָּא שְׁגִישְׁתָּא הִיא. וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי?! וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וּבָרַח – מְעִידִין עָלָיו. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חַי הוּא, אַמַּאי מְעִידִין עָלָיו? אָמְרִי: חַי הוּא – וְסוֹפוֹ לָמוּת. אֶלָּא מֵעַתָּה, יְהֵא גּוֹלֶה עַל יָדוֹ! אַלְּמָה תַּנְיָא: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה? הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא הָרוּחַ בִּלְבְּלַתּוּ. אִי נָמֵי, הוּא קֵירַב אֶת מִיתָתוֹ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּשַׁחְטֵיהּ בְּבֵיתָא דְשֵׁישָׁא, וּפַירְכֵּס. אִי נָמֵי, דְּשַׁחְטֵיהּ בְּבָרָא, וְלָא פַּירְכֵּס. נִשְׁתַּתֵּק, וְאָמְרוּ לוֹ: ״נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ״ כּוּ׳. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא שִׁיחְיָא דְּ״לָאו לָאו״ נַקְטֵיהּ, אִי נָמֵי שִׁיחְיָא דְּ״הֵן הֵן״ נַקְטֵיהּ! אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: דְּאָמְרִינַן לֵיהּ בְּסֵירוּגִין. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא שִׁיחְיָא דְּסֵירוּגִין נַקְטֵיהּ! דְּאָמְרִינַן לֵיהּ חַד ״לָאו״ וּתְרֵין ״הֵן״, וּתְרֵין ״לָאו״ וְחַד ״הֵן״. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: אוֹמְרִים לוֹ דְּבָרִים שֶׁל יְמוֹת הַחַמָּה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְשֶׁל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים בִּימוֹת הַחַמָּה. מַאי נִיהוּ? אִילֵּימָא גְּלוּפְקְרֵי וּסְדִינֵי – לֵיחוּשׁ דִּלְמָא קוֹרָא אַחְדֵּיהּ, אִי נָמֵי חַמָּה אַחְדֵּיהּ!

למטה מן הביצים - כמו ברגליו ובשוקיו: למעלה מן הבצים - בכתפים ובצואר ובקילבוסת: כותבין ונותנין גט לאלתר - ואפילו בתוך חוליו הואיל ואמר קודם לכן ולא אמרינן שוטה הוא ואינו יכול לגרש: אימלוכי ביה - ליטול רשות: האי מחוסר מעשה - שצריך רפואה בשרא סומקא אגומרי: לאו סמיה בידן - אין סם רפואתו בידינו: מגויד - מחותך בחתיכות לשון גודו אילנא (דניאל ד): צילותא היא - צלולה היה דעתו אלא שכחש כחו מלהוציא דבר בפיו: שגישתא - תרגום של מהומה כלומר דעת מבולבל: ומי אמר שמואל - שחט בו שנים כותבין גט לאשתו אלמא גט מחיים הוא: מעידין עליו - שמת להשיא את אשתו: חי הוא - וגיטו מחיים אבל סופו למות לכך מעידין עליו לאחר זמן להשיא את אשתו היכא דלא גירשה: אלא מעתה - הואיל וסופו למות: יהא גולה על ידו - השוחטו בשוגג: הרוח בלבלתו - ואלמלא הרוח לא מת: הוא קירב את מיתתו - על ידי שפירכס ונמצא שלא הרגו זה אבל מכל מקום סופו למות: שיחיא דלאו לאו נקטיה - חולי של שגעון המלמדו תמיד להרכין ראשו בהרכנת לאו או הין ואינו משיב על דברי שאלתם: שיחיא - השתחויה: בסירוגין - ממתינין בין הרכנה לשאילה שעה וחוזרין ושואלין לו אותה שאילה עצמה: שיחיא דסירוגין - לשחות ולהרכין בענין זה לשעות: הכי גרסינן חד לאו ותרין הין ותרין לאו וחד הין - דכי הך שיחיא לא נקטיה: אומרים לו - כשבודקין אותו על לאו שואלין לו אם מבקש דברים הראוין לו בימות החמה ועכשיו ימות הגשמים: גלופקרין - קוט"א בלע"ז: וסדיני - אם יכסוהו בסדיני פשתן בימות הגשמים: דלמא קורא אחדיה - בימות החמה ואע"פ שמשיב הין על הגלופקרין לאו שוטה הוא:

דקתני אין בדבריו האחרונים כלום - מייתור הלשון דייק דהוה ליה למימר הרי אלו יכתבו ויתנו אי נמי דייק מדלא תנא אין צריך לבודקו פעם שניה דהוה משמע שממתינים מיהא עד שישתפה: ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר שמואל שחט בו שנים כו' - וא"ת השתא דמדמי ליה לאחזו קורדייקוס תקשי ליה מתני' דקתני מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום והכא בשחט בו שנים ואמר כתבו הרי אלו יכתבו ויתנו י"ל דהא פשיטא דבשעה שאמר כתבו אכתי דעתא צילותא היא ולא דמי לאחזו קורדייקוס אבל קודם שיכתוב וינתן יתחלש ויתקלקל ועל שעת נתינה נראה לו לדמות לאחזו קורדייקוס וקשה לרבי יוחנן דאמר אין כותבין ונותנין עד שישתפה הקשה הרב רבי אלחנן דאמאי פריך לרבי יוחנן לריש לקיש נמי תיקשי דהא טעמא דריש לקיש באחזו קורדייקוס משום דסמיה בידיה והכא דאין סמיה בידיה מודה ר"ל דאין כותבין ונותנין דמדמי ליה לשוטה ולספרים דלא גרסי ומי אמר רבי יוחנן הכי א"ש דפריך לתרוייהו אי נמי נקט רבי יוחנן משום דקאמר בהדיא אין כותבין: ורמז ואמר כתבו גט לאשתי - כגון שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו ושמא אין צריך לבודקו כמו במתניתין משום דאית ביה דעתא צילותא כדאמרינן בסמוך: התם דעתא צילותא היא - לא ידע רבינו יצחק עד מתי יחשב דעתא צילותא דליכא למימר דבדקוהו בשעת נתינת הגט דאם כן לא הוה פריך מידי לרבי יוחנן ושמא עד שיודע שנטרפה דעתו יחשב דעתא צילותא ובגט שכיב מרע אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתיים אפילו נתפקח לבסוף אין מועיל אפי' לריש לקיש דהא לא סמיה בידיה ופעמים ששכיב מרע אינו בדעתו ומספקא אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה וכישן דמי: ואי סלקא דעתך חי הוא אמאי מעידין כו' - דסלקא דעתך דמעידין עליו שכבר מת קאמר ומשני חי וסופו למות לאלתר קודם שיתירוה ב"ד לינשא: אלא מעתה יהא גולה על ידו - לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר היה לו לגלות ולאו אשינויא דחי הוא וסופו למות פריך דכ"ש אי חשבת ליה כבר מת דקשה טפי דקס"ד דגלות תלי במת לאלתר ואם לא מת לאלתר אינו גולה דס"ד דבהכי תלי דלישנא דכתיב גבי גלות ויפל עליו וימות (במדבר ל״ה:כ״ג) משמע ליה לאלתר אע"פ שבמזיד חייב אפילו לא מת לאלתר יש חילוק בין מיתה לגלות כדמפלגי בגלות בין דרך ירידה לדרך עליה ובמזיד אין שום חלוק ולית ליה השתא הא דפריך באלו נערות (כתובות דף לג:) ממאי דבמזיד ונקה המכה מקטלא ודלמא בשוגג ומאי ונקה מגלות דמשמע דחייב גלות אפילו לא מת לאלתר: חיישינן שמא הרוח בלבלתו - דווקא בגלות חיישינן להני טעמי אבל במזיד לעולם חייב ושמא יש שום דרשא גבי גלות כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין דרך ירידה ועליה והא דמשמע באלו נערות (גם זה שם) כי מוקי ונקה המכה אשוגג דחייב גלות אפי' לא מת לאלתר מיירי בביתא דשישא וכגון דלא פירכס: בביתא דשישא או דלא פירכס - מר חשיב בלבול הרוח קירוב מיתה יותר מפרכוס ומר חשיב פרכוס קירוב מיתה יותר מבלבול הרוח ותרוייהו בעו שימות מחמת הרוצח ולא מחמת דבר אחר אי נמי מר חשיב פירכוס מחמת רוצח משום . דכל אדם דרכו לפרכס מחמת שחיטה ומר חשיב בלבול רוח מחמת רוצח משום דאתי ממילא אי נמי לא פליגי הני לישני ואינו חייב אלא בביתא דשישא ולא פרכס והש"ס מפרש נפקותא בין הנך טעמי: דבי רבי ישמעאל תנא - אין נראה לומר דפליגי דבדיקה דמתני' למה לא תועיל אלא דקתני בדיקה עדיפא טפי הכי דליכא למימר ביה דשיחיא דלאו לאו או דהן הן נקטיה שהיא חכמה גדולה כיון שאינו טועה בין ימות החמה לימות הגשמים אפילו בעינן שלשה לאו ושלשה הן סירוגין לא בעי: וניחוש שמא קרירות אחדיה - ולמה לנו לחושבו כשוטה ונאמר שאינו גט ונעגן אשתו חנם: