גיטין ג.

פרק א׳ · המביא קמא

Gittin 3a · Chapter 1: HaMevi Kamma

מִשּׁוּם עִיגּוּנָא אַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן. הַאי קוּלָּא הוּא?! חוּמְרָא הוּא! דְּאִי מַצְרְכַתְּ לֵיהּ תְּרֵי – לָא אָתֵי בַּעַל מְעַרְעֵר וּפָסֵיל לֵיהּ; חַד – אָתֵי בַּעַל וּמְעַרְעֵר וּפָסֵיל לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: בִּפְנֵי כַּמָּה נוֹתְנוֹ לָהּ? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא; חַד אָמַר: בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְחַד אָמַר: בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה; מֵעִיקָּרָא מִידָּק דָּיֵיק, וְלָא אָתֵי לְאוֹרוֹעֵי נַפְשֵׁיהּ. וּלְרָבָא דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ – לִיבְעֵי תְּרֵי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַקִּיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא! עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין. אֵימַר דְּאָמְרִינַן עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין, כְּגוֹן חֲתִיכָה סָפֵק שֶׁל חֵלֶב סָפֵק שֶׁל שׁוּמָּן, דְּלָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא; אֲבָל הָכָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ – הָוֵי דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה, וְאֵין דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם! בְּדִין הוּא דִּבְקִיּוּם שְׁטָרוֹת נָמֵי לָא לִיבְעֵי, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ – דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר, נַעֲשׂוּ כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין – וְרַבָּנַן הוּא דְּאַצְרוּךְ; וְהָכָא מִשּׁוּם עִיגּוּנָא אַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן. הַאי קוּלָּא הוּא?! חוּמְרָא הוּא! דְּאִי מַצְרְכַתְּ לֵיהּ תְּרֵי – לָא אָתֵי בַּעַל מְעַרְעֵר וּפָסֵיל לֵיהּ; חַד – אָתֵי בַּעַל וּמְעַרְעֵר וּפָסֵיל לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: בִּפְנֵי כַּמָּה נוֹתְנוֹ לָהּ? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא; חַד אָמַר: בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְחַד אָמַר: בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה; מֵעִיקָּרָא מִידָּק דָּיֵיק וְלָא אָתֵי לְאוֹרוֹעֵי נַפְשֵׁיהּ. וְרָבָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבָּה? אָמַר לָךְ: מִי קָתָנֵי ״בְּפָנַי נִכְתַּב לִשְׁמָהּ, בְּפָנַי נֶחְתַּם לִשְׁמָהּ״?! וְרַבָּה? בְּדִין הוּא דְּלִיתְנֵי הָכִי, אֶלָּא דְּאִי מַפְּשַׁתְּ לֵיהּ דִּיבּוּרָא – אָתֵי לְמִגְזְּיֵיהּ. הַשְׁתָּא נָמֵי אָתֵי לְמִגְזְּיֵיהּ! חֲדָא מִתְּלָת גָּאֵיז, חֲדָא מִתַּרְתֵּי לָא גָּאֵיז. וְרַבָּה, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרָבָא? אָמַר לָךְ: אִם כֵּן נִיתְנֵי ״בְּפָנַי נֶחְתַּם״ וְתוּ לָא; ״בְּפָנַי נִכְתַּב״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ. וְרָבָא? בְּדִין הוּא דְּלִיתְנֵי הָכִי, אֶלָּא דְּאִם כֵּן, אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בְּקִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא – בְּעֵד אֶחָד. וְרַבָּה: מִי דָּמֵי?! הָתָם ״יָדְעִינַן״, הָכָא ״בְּפָנַי״; הָתָם אִשָּׁה לָא מְהֵימְנָא, הָכָא אִשָּׁה מְהֵימְנָא; הָתָם בַּעַל דָּבָר לָא מְהֵימַן, הָכָא בַּעַל דָּבָר מְהֵימַן. וְרָבָא אָמַר לָךְ: אַטּוּ הָכָא כִּי אָמְרִי ״יָדְעִינַן״ מִי לָא מְהֵימְנִי?! וְכֵיוָן דְּכִי אָמְרִי ״יָדְעִינַן״ מְהֵימְנִי, אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בְּקִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא – בְּעֵד אֶחָד. וּלְרַבָּה דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ, מַאן הַאי תַּנָּא דְּבָעֵי כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ, וּבָעֵי

משום עיגונא אקילו בה - להימניה לשליח: האי קולא היא - בתמיה: דאי מצרכת תרי - למימר לשמה תו לא מצי בעל לערער השתא אתי ומערער ואוקי חד לבהדי חד: כיון דאמר מר - לקמן (גיטין דף ה:): בפני כמה נותנו - שליח זה לאשתו ואומר בפניהם בפני נכתב בפני שנים וכו': מעיקרא מידק דייק - השליח כשמקבלו מיד הבעל ויודע בו שברצון מגרשה ולא יבא ויערער עוד ואי נמי עורר אינו נאמן דודאי דק במילתא שפיר: נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד - דלא חציף איניש לזיופי: אתי למיגזייה - דלא יאמר כולהו ואמרינן לקמן (שם) כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר: חדא מתלת - תיבות כגון בפני נכתב לשמה: גייז - דזימנין דלא אמר אלא בפני נכתב: חדא מתרתי - כגון בפני נכתב: לא גייז - וממילא שיילינן ליה אי נכתב לשמה ואמר אין אי נמי סתמא (לשמה) קא מסהיד ומיהו בפ"נ ובפני נחתם אצרכוה דכתיבה וחתימה בעינן לשמה וכיון דכל חדא מילתא באפי נפשה היא לא גייז: א"כ - דטעמא משום קיום הוא בפני נכתב למה לי: ורבא בדין הוא - דלא בעי למימר נכתב: אלא - משום הכי אצרכוה: דא"כ - דלא אמר נכתב: אתי לאיחלופי כו' - דמוכחא מילתא דלקיומי אתי ומאן דחזי סבר כל שטרות נמי בחד מיקיימי אי אתי חד סהדא ואמר מכיר אני כתב ידי העדים: התם - גבי קיום שטרות יודעים אנו שזה כתב העדים הוא דקאמרי: הכא בפני קאמר - ולא קא מוכחא מילתא: הכא אשה מהימנא - אם הביאה גט לחבירתה ואמרה בפ"נ מהימנא כדתנן בפ"ב (לקמן גיטין דף כג:) אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעליהן כו': בעל דבר - אותו שמוציא השטר והשטר שלו: הכא בעל דבר מהימן - האשה עצמה מביאה את גיטה ממדה"י בתורת שליחות כגון דאמר לה בעלה אל תתגרשי בו אלא בב"ד ובלבד שתהא צריכה לומר בפ"נ ובפני נחתם וכו' בפ"ב (שם): אטו הכא כי אמר יודע אני מי לא מהימן - הואיל ולדידיה טעמא משום קיומא הוא אי אמר יודע אני בחתימת ידי העדים מי לא מהימן דמה לי בפני מה לי יודע אני וכיון דהכי הוא אי לאו דמצרכינן נמי אכתיבה דתיהוי היכר בין גיטין לשטרות אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא לקיימינהו בעד אחד: מאן האי תנא - דמתניתין:

האי קולא הוא חומרא הוא - בריש האשה רבה (יבמות דף פח.) גבי מתוך חומרא שהחמרת עליה בסופה דפריך לא לחמיר ולא ליקל ומשני משום עיגונא אקילו בה רבנן לא שייך למיפרך האי קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת לה תרי ובא בעלה מותרת לחזור כדאמרינן התם והשתא בחד תצא מזה ומזה דהתם זימנין דלא אפשר לתקן כשלא ראה אלא אחד שהיה מכיר שהוא בעלה ואפילו היו שם הרבה מי יביאם בכאן להעיד אבל כאן יכול לשלחו בשנים: חד אתי בעל מערער ופסיל ליה - יש לפרש דפסיל ליה ממש אע"ג דלא מהימן וליכא אלא לעז בעלמא מיפסל וא"ת א"כ מאי ס"ד דמהני בפני נכתב כיון דאכתי איכא לעז וי"ל דס"ד דמהני דרוב פעמים לא יוציא שיסבור שלא יאמינוהו ומיהו אי מפיק ליה מיפסל ולמאי דס"ד הא דקתני אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו קאי נמי אהמביא גט ממדה"י ומשני מידק דייק ולא אתי בעל לערער ואפי' אם יערער לא יאמינוהו וליכא לעז כלל ומיהו אין נראה לר"י לפרש כן שיהא פסול משום לעז בעלמא כיון דקים לן שהוא כשר ועוד מדלא תנן ברישא המביא גט ממדה"י אם יש עליו עוררין וכו' כדקתני בסיפא ונראה לפרש ופסיל ליה היינו שיאמינוהו ללעז אבל מ"מ הגט כשר: אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא - וא"ת כיון דאין צריך לומר בפני נכתב אלא משום איחלופי אמאי פסיל בריש פ"ב (לקמן גיטין דף טו.) בפני נכתב חציו אחרון טפי מחציו ראשון וי"ל דבחציו ראשון יש בו שם האיש והאשה והזמן שהוא עיקר הגט מינכר מילתא ולא אתי לאיחלופי: הכא בפני - אבל ידעתי אין מועיל וטעמא דכשאמר בפ"נ ונחתם דייק טפי דמרע אנפשיה טובא כשאמר בפני נעשה הכל והוא לא ראה מכשיאמר ידעתי. וא"ת ואמאי לא מהני ידעתי לרבה כמו לרבא על כרחך משום דלרבה הוי טעמא משום לשמה ואכתי תיקשי רבה מ"ט לא אמר כרבא דמפ' טעמא משום קיום ויועיל ידעתי וצריך בפני נכתב דלא אתי לאיחלופי ואור"י דמכח מתני' דבריש פ"ב (לקמן גיטין דף טו.) דקתני אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר משמע ליה לרבה דידענו לא מהני: אטו כי אמרי ידענו מי לא מהימני - פי' בקונטרס הואיל ולדידיה טעמא משום קיומא מה לי בפני ומה לי יודע אני משמע שרוצה לומר דשליח מהימן כי אמר יודע אני והא דנקט כי אמרי ידענו לשון רבים ולא אמר כי אמר ידעתי משום דאשלוחין דעלמא קאי ולעיל לא בעי למימר ידעתי איכא בינייהו דלא בעי למינקט אלא הנהו דלמר צריך ולמר לא צריך אבל תימה הוא דבכל דוכתי נקט לרבא בפני נחתם לאו דוקא ועוד אי בחד נמי מהני ידעתי היכי קאמר רבא ברפ"ב (לקמן גיטין דף טו.) אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת עד שני פסול דאי לא הוה אלא האי שליח דמכיר שתי חתימות הוה כשר והשתא משום דבא אחד מהשוק לסייעו בחתימת שני יפסל אע"ג דבקונטרס פי' התם דהיינו הא דפריך ליה רב אשי מי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכולי דיבורא כשר וכו' מ"מ אין סברא כלל שהיה רבא טועה בכך ונראה דידעתי לא מהני אפילו לרבא עד שיאמר בפ"נ ונחתם משום דדייק טפי כדפירשנו והכי מפרש ר' משולם אטו כי אמרי ידענו שנים מעלמא שיקיימו גט זה מי לא מהימני והואיל ומהני בזה קיום דמהני בשאר שטרות אתי לאיחלופי: כיון דאילו אמרי ידענו כו' - וקושיא דאשה ובעל דבר לא חש לתרץ דלא שכיח דמייתי גיטא וכי מייתי עד כשר אתי לאיחלופי: מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה - וא"ת למאי דמסקינן דרבה אית ליה דרבא נוקי מתני' כרבי אלעזר והוי בפני נכתב משום לשמה ובפני נחתם משום שאין עדים מצויין לקיימו ודוחק לומר דכולה הך סוגיא וגם רב אשי דאמר לקמן ר' יהודה היא איירי למאי דס"ד מעיקרא וי"ל דרבה אף לפי המסקנא בעי חתימה לשמה כיון דידענו לא מהני דאי מהני לפי המסקנא תיקשי רבה מ"ט לא אמר כרבא וליכא למימר הא דלא מהני ידענו היינו משום איחלופי דהא כיון דצריך לומר בפני נכתב משום לשמה לא אתי לאיחלופי: