גיטיןפו.
טוען את הדף…
לְאַפּוֹקֵי מִדִּבְעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן – דְּאָמַר: ״הַיּוֹם אִי אַתְּ אִשְׁתִּי וּלְמָחָר אַתְּ אִשְׁתִּי״. גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר: ״הֲרֵי אַתְּ (בַּת) [בֶּן] חוֹרִין״; ״הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ״: אַתְקֵין רַב יְהוּדָה בִּשְׁטָר זְבִינֵי דְּעַבְדֵי: ״עַבְדָּא דְּנַן מוּצְדָּק לְעַבְדוּ; וּפְטִיר וַעֲטִיר מִן חֲרוּרֵי, וּמִן עֲלוּלֵי, וּמִן עָרוֹרֵי מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא; וּרְשׁוּם דְּאִינִישׁ לָא אִית עֲלוֹהִי, וּמְנוּקֶּה מִכֹּל מוּם, וּמִן שְׁחִין דְּנָפֵיק עַד טַצְהַר חֲדַת וְעַתִּיק״. מַאי אָסוּתֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: גִּינְבְּרָא, וּמַרְתְּכָא, וְכַבְרִיתָא, וְחַלָּא דְחַמְרָא, וּמִשְׁחָא דְזֵיתָא, וְנַטְפִּיק חִיוָּרָא; וְשָׁיְיפִי לֵיהּ בְּגַדְפָּא דַאֲווֹזָא. מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה גִּיטִּין פְּסוּלִין, וְאִם נִשֵּׂאת הַוּוֹלָד כָּשֵׁר – כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ, וְאֵין עָלָיו עֵדִים; יֵשׁ עָלָיו עֵדִים, וְאֵין בּוֹ זְמַן; יֵשׁ בּוֹ זְמַן, וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד; הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה גִּיטִּין פְּסוּלִין, וְאִם נִשֵּׂאת – הַוָּלָד כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים, אֶלָּא שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים – כָּשֵׁר, וְגוֹבָה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים; שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִים עַל הַגֵּט אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. גְּמָ׳ וְתוּ לֵיכָּא?! וְהָא אִיכָּא גֵּט יָשָׁן! הָתָם לֹא תֵּצֵא, הָכָא תֵּצֵא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: הָכָא תֵּצֵא, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: הָכָא לֹא תֵּצֵא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָתָם תִּינָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה, הָכָא דִּיעֲבַד. וְהָא אִיכָּא גֵּט קֵרֵחַ! הָתָם הַוּוֹלָד מַמְזֵר, הָכָא הַוָּלָד כָּשֵׁר. הָנִיחָא לְרַבִּי מֵאִיר (דְּאָמַר: כׇּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בְּגִיטִּין, הַוָּלָד מַמְזֵר). אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָתָם תֵּצֵא, הָכָא לֹא תֵּצֵא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר הָכָא לֹא תֵּצֵא, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הָכָא תֵּצֵא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בִּמְקוּשָּׁר לָא קָא מַיְירֵי. וְהָא אִיכָּא שְׁלוֹם מַלְכוּת! הָתָם תֵּצֵא, הָכָא לֹא תֵּצֵא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר הָכָא לֹא תֵּצֵא, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר תֵּצֵא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? (הָתָם הַוָּלָד מַמְזֵר, הָכָא הַוָּלָד כָּשֵׁר. הָנִיחָא לְרַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא לְרַבָּנַן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?) מוֹקֵים לַהּ כִּדְרַבִּי מֵאִיר; וְהָתָם הַוָּלָד מַמְזֵר, הָכָא הַוָּלָד כָּשֵׁר. מִנְיָנָא דְרֵישָׁא לְמַעוֹטֵי מַאי, וּמִנְיָנָא דְסֵיפָא לְמַעוֹטֵי מַאי? מִנְיָנָא דְרֵישָׁא – לְמַעוֹטֵי הָנֵי דַּאֲמַרַן. מִנְיָנָא דְסֵיפָא – לְמַעוֹטֵי הָא דְּתַנְיָא: הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא אָמַר לָהּ: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ – יוֹצִיא וְהַוָּלָד מַמְזֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְיֹאמַר: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״. כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים. אָמַר רַב: ״כְּתַב יָדוֹ״ שָׁנִינוּ. אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַרֵישָׁא – פְּשִׁיטָא! ״כְּתַב יָדוֹ״ קָתָנֵי! וְאֶלָּא אַמְּצִיעֲתָא – הֲרֵי יֵשׁ עָלָיו עֵדִים! אֶלָּא אַסֵּיפָא: יֵשׁ בּוֹ זְמַן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד –לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר הרי את אשתי - מהו ופשט ליה כיון דפסקה פסקה אפ"ה תקן דלא לעביד הכי שלא להוציא לעז על הגט: מוצדק לעבדו - דינו פסוק לעבדות שאין שום ערעור במכירה: ופטיר ועטיר מן חרורי - ופרוש ומופלג מכל חירות כמו הנפטר מרבו (יומא דף נג.): ועטיר - כמו עיטרא שטר חלוקה רק הבמות לא סרו (מלכים ב י״ב:ד׳) מתרגם לא עטרא: ומן ערורי מלכא ומלכתא - ומערעור המלך והמלכה שלא חטא להיות מוכתב למלכות ליהרג שאם היה מוכתב למלכות מקחו בטל כדאמר בב"מ בהשוכר: ורשום דאיניש - רושם סימן שעושין על העבדים כדאמרי' במסכת שבת (דף נח.): לא אית עילוי' - מאדם אחר חוץ מן המוכר הזה: ומנוקה מכל מום - כמו לסטים מזויין דמקחו בטל: ומן שחין דנפיק עד טצהר - וכל שחין שיצא בפניו עד שתי שנים דמאיס למיקם קמיה: עד טצהר - בל' פרסי שתי שנים והאי דקא אמרי' סמפון בעבדים ליכא היינו היכא דזבין סתמא אבל הכא כיון דאתני מקחו בטל וזה עכשיו אין לו שחין ודרך שחין ישן שהולך לו חוזר עד שתי שנים לפיכך עד ב' שנים מתנה עמו שאם יצא בו אותו שחין עד שתי שנים שיהא מקחו בטל לפי שכבר היה בו המום הזה ולא ראהו: גינברא - כמשמעו זנגבי"ל: ומרתכא - פסולת סיגי כסף שיוצא ממנו במקום שמתיכין אותו בשעת חפירתו מן ההרים וקורין לו קוגילו"ן: וכבריתא - גפרית: ושייף ליה בגדפא דאווזא - וסך אותו בנוצה של אווז: מתני' ואם ניסת הולד כשר - האי תנא לאו כרבי מאיר סבירא ליה דאמר עדי חתימה כרתי דלרבי מאיר הוולד ממזר ולמאן דמוקי לה בגמ' כרבי מאיר איכא למימר דכתב ידו כמאה עדים דמי ולאו כרבי אלעזר סבירא ליה דאמר עדי מסירה כרתי דהא פליג רבי אלעזר בסיפא אלא כיון דכתב ידו הוא וכתב ונתן קרינא ביה ואע"ג דליכא עדי מסירה כשר מדאורייתא ומיהו רבנן פסלינהו דלמא אתי לאכשורי בכתב סופר הלכך לא תינשא ואם ניסת הוולד כשר ודוקא כתב ידו אבל כתב סופר ואין שם עד הוולד ממזר: זמן - תקנתא דרבנן משום בת אחותו כדאמרינן בפ"ק (לעיל גיטין דף יז:) הלכך הולד כשר: אלא עד אחד - פליגי בה בגמרא איכא למ"ד אכתב ידו קאי אפילו הכי אשמועינן דלכתחלה לא ורישא אשמועינן דאפי' אין בו עד אם ניסת הוולד כשר ואיכא למאן דאמר אכתב סופר קאי ואפי' הכי הוולד כשר דסופר הוה ליה במקום עד שני: ר' אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים - ואינו כתב ידו: אלא שנתנו לה בפני עדים כשר - לינשא לכתחילה: תיקון העולם - שמא ימותו עדי מסירה ויבא הבעל ויערער לומר לא גירשתיה: גמ' ותו ליכא - גיטין פסולין לכתחילה והולד כשר: והאיכא גט ישן - דאמרינן לעיל בגמ' אם ניסת לא תצא: הכא תצא - רב ולוי פליגי בה לקמן בשמעתין: התם - אמרינן בגמ' אם נתגרשה תנשא לכתחלה בפרק הזורק (לעיל גיטין עט:): הניחא לרבי מאיר - דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר: אלא לרבנן - אי מתני' דהכא דרבנן היא ניתני נמי הכא גט קרח: התם תצא - אפילו לרבנן: שלום מלכות - דאמרינן בהזורק (שם עט:) כתב לשם מלכות כו': מניינא דרישא - שלשה גיטין פסולין: מניינא דסיפא - הרי אלו ג' גיטין פסולין משמע מיעוטא הני ותו לא: הני דאמרן - ואשמעינן דמתני' ר"מ היא דאמר התם הולד ממזר: למעוטי הא דתניא - דהכא הולד ממזר כר' מאיר ואשמועינן מתני' דברייתא מתרצתא היא דאפילו כה"ג משוי ליה ר"מ ממזר: אי נימא ארישא - דליכא שום עד: אלא אמצעיתא - שפסול משום זמן מה לי כתב ידו מה לי כתב סופר הרי יש עליו עדים:מן עלולי ומן ערורי מלכא ומלכתא - נראה לר"י דגרסי' איפכא מן ערורי ומן עלולי מלכא ומלכתא דלשון עלילה שייך במלך וערעורי גבי שאר כל אדם: רושם - פי' בקונטרס רושם וסימן שעושין לעבדים ואית ספרים דגרסי ורשו דאינשי פי' שאין עליו מלוה: מן עלולי מלכא - כן הוא כמו שפי' בקונטרס כאן דמוכתב למלכות הוי מקח טעות כדאמרי' בהאומנין (ב"מ פ.) ובהמוכר פירות (ב"ב צב) אמרינן בהדיא דאומר לו הרי שלך לפניך ובפ"ק דקידושין (דף יא.) ובפ' אע"פ (כתובות נח.) גבי סימפון בעבדים ליכא דאמר מאי אמרת ליסטים מזויין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו צריך לפרש כמו שפי' ר"ת קלא אית להו ולא שכיחא ולא כמו שפי' בקונטר' התם קלא אית להו וסבר וקביל ומאי דאתקין לכתוב בשטרא לא הוי אלא לשופרא שלא יטעו העולם כמו חרורי דפשיטא שאם משוחרר הוא שהלוקח בטל: עד טצהר - והא דאמרינן סימפון בעבדים ליכא אי בבראי הא קא חזי ליה אי בגואי לא איכפת ליה היינו במומין שהן עליו עתה אבל באותן שיבאו עליו אחר כך ולא יהיה אז ראוי למיקם קמיה ודאי הוה מקח טעות אף על גב דכי האי גוונא משכחת סימפון בעבדים איכא למימר דהא לא שכיחא: שלשה גיטין פסולין - לעיל (גיטין דף ג:) פירשתי ומה שפי' בקונטרס דהך משנה לא כרבי אלעזר ולא כר"מ אין נראה דאיכא בגמ' דמוקי לה כר' מאיר: מוקי לההיא כר' מאיר - נראה דלא גרסי' ההיא דאמתני' קאי: מניינא דסיפא למעוטי הא דתניא כו' - כל משניות מפיק מחד מיעוטא ממניינא דרישא והך ברייתא ממניינא דסיפא ואשמעינן דמתרצתא היא ורבינו יצחק אומר דהך. ברייתא איצטריכא מיעוטא לחוד לפי שיש תקנה אפי' לר"מ אפילו לכתחלה לינשא שיוכל ליטלו הימנה וליתנו לה קודם נישואין: אמר רב כתב ידו שנינו כו' - דוקא כתב ידו ועד אבל כתב סופר ועד לא אפי' בספרא מובהק דסבירא ליה לרב חתם סופר שנינו כדפירש בקונט' ורבינו חננאל גריס דוקא כתב ידו ועד הוא דפסול ואם נישאת הוולד כשר אבל כתב סופר ועד תינשא לכתחילה ושמואל אמר אפילו כתב סופר ועד דוקא בדיעבד כשר והתנן כתב סופר ועד כשר ומשני התם בסופר מובהק וגירסא זו אינה בשום ספר ועוד יש לומר דלרב כתב סופר מובהק ועד כשר לכתחילה אבל בסופר שאינו מובהק ועד פסול אפילו בדיעבד: