גיטיןכו.
טוען את הדף…
לֹא רָצָה הָאָב – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אֲמַר לֵיהּ: בֵּין לְרַבִּי יְהוּדָה בֵּין לְרַבִּי שִׁמְעוֹן; לָא שְׁנָא תּוֹלֶה בְּדַעַת עַצְמוֹ וְלָא שְׁנָא תּוֹלֶה בְּדַעַת אֲחֵרִים – אִית לְהוּ בְּרֵירָה; וְהָתָם – כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁמָּא יִבָּקַע הַנּוֹד, וְנִמְצָא זֶה שׁוֹתֶה טְבָלִים לְמַפְרֵעַ? אָמַר לָהֶם: לִכְשֶׁיִּבָּקַע. מַתְנִי׳ הַכּוֹתֵב טוֹפְסֵי גִּיטִּין, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הָאִישׁ, וּמְקוֹם הָאִשָּׁה, וּמְקוֹם הַזְּמַן. שְׁטָרֵי מִלְוָה – צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַמִּלְוָה, מְקוֹם הַלֹּוֶה, מְקוֹם הַמָּעוֹת, מְקוֹם הַזְּמַן. שְׁטָרֵי מִקָּח – צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַלּוֹקֵחַ, וּמְקוֹם הַמּוֹכֵר, מָקוֹם הַמָּעוֹת, מְקוֹם הַשָּׂדֶה, וּמְקוֹם הַזְּמַן; מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל בְּכוּלָּן. רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר בְּכוּלָּן חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכָתַב לָהּ״ – לִשְׁמָהּ. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ אַף מְקוֹם ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״; וְרַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי, וּבָעֵינַן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא, בְּהַהִיא הוּא דְּאִיכָּא לְאוֹקֹמַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּקָתָנֵי ״אֵין כּוֹתְבִין״ וְקָתָנֵי ״כִּתְבוּ״; אֲבָל סֵיפָא, דְּקָתָנֵי ״שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו״, אֵימָא רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי חֲתִימָה כָּרְתִי. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהַהִיא, הָהִיא נָמֵי אִיכָּא לְאוֹקֹמַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר; אֲבָל הָא, אֵימָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי אֶלְעָזָר הָוֵי – רֵישָׁא לָאו רַבִּי אֶלְעָזָר; צְרִיכָא. מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה: מַאי תַּקָּנָה? אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִפְּנֵי תַּקָּנַת סוֹפֵר; וְרַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי; וּבְדִין הוּא דַּאֲפִילּוּ טוֹפֶס נָמֵי לָא לִכְתּוֹב, וּמִשּׁוּם תַּקָּנַת סוֹפְרִים שָׁרוּ רַבָּנַן. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל בְּכוּלָּן – גָּזַר טוֹפֶס אַטּוּ תּוֹרֶף, גָּזַר שְׁטָרוֹת אַטּוּ גִּיטִּין. וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר בְּכוּלָּן חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים – טוֹפֶס אַטּוּ תּוֹרֶף גָּזַר, שְׁטָרוֹת אַטּוּ גִּיטִּין לָא גָּזַר. שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכָתַב לָהּ״: וְהָא כִּי כְּתִיב ״לָהּ״ – אַתּוֹרֶף הוּא דִּכְתִיב! אֶלָּא אֵימָא: מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכָתַב לָהּ״ – לִשְׁמָהּ.לא רצה אינה מקודשת - דלא בעל אלא על תנאי ולא נתקיים וכי רצה מיהא מקודשת ואע"ג דמשעת בעילה ספק רוצה ספק אינו רוצה אמרינן הוברר דמשעת בעילה הוו קידושין: טבלים למפרע - שהרי לא הובררה התרומה מעולם: לכשיבקע - כשיבא לידי כך ודאי טבלים שתה אבל אין לחוש לכך דלא שכיח ליבקע: מתני' הכותב טופסי גיטין - שסופר הוא ונוטל שכר ורוצה שיהו מזומנין לו פעמים שאדם בא לשוכרו והוא טרוד בשטרות אחרים: צריך שיניח מקום האיש וכו' - שאם רואה תגר ביניהם לא יאמר הריני כותב כל הגט ובגמרא מפרש טעמא: צריך שיניח מקום כו' - ואם שמע שהיה אחד רודף אחר חבירו להלוותו מנה לא יאמר הריני כותב מיד ואניח מקום הזמן לבדו שלא יהא שטר מוקדם אלא צריך שיניח מקום הלוה והמלוה והמעות אע"ג דליכא למיחש למידי גזירה שטרות אטו גיטין: מפני התקנה - בגמ' מפרש אהיכא קאי: פוסל בכולן - ואפילו הניח מקומות הללו וטעמא מפרש בגמ': ר' אלעזר מכשיר בכולן - ובלבד שיניח מקומות הללו: חוץ מגיטי נשים - דגזרינן בהן טופס אטו תורף: שנאמר וכתב לה - בגמרא פריך האי אתורף הוא דכתיב: גמ' אף מקום הרי את מותרת - שגם זה עיקרו של גט: עדי מסירה כרתי - הלכך וכתב לה לאו אחתימה קאי דחתימת עדים אינה אלא מדברי סופרים מפני תיקון העולם וכי כתיב וכתב לה משמע אעיקר כריתות קאי דהיינו כל הני דאמרן: וצריכא - לשמואל לאוקמי להני תלת סתמי כר"א ולמימרא בכולהו והוא ששייר מקום התורף אין כותבין על המחובר (לעיל גיטין דף כא:) והכל כשרין לכתוב (לעיל גיטין כב:) והכותב טופסי גיטין כולהו אוקמינהו שמואל כר"א: דקתני אין כותבין - והדר תנא כתבו על המחובר כשר ומדקשיא רישא לסיפא אוקימנא דהכי קאמר אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כו': אבל סיפא - הכל כשרין לכתוב דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו: אימא ר' מאיר היא - ואינו צריך לשייר מקום התורף ואשמעינן שמואל דצריך ורבי אלעזר היא וסיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו לאו לאכשורי תורף דחרש שוטה וקטן דשלא לשמה קאי אלא אמציעתא קאי האשה כותבת את גיטה לשמה והאיש שוברו שאין קיום הגט אלא במסירתו ולא בחתימתו והא דנקט חותמיו משום דרוב עדי מסירה הם החתומים בו ורוב גיטין חתומים הם אפי' לר"א מפני תיקון העולם: איכא לאוקמא כר' אלעזר - ולא קשיא מידי כדפרישית: אבל הא מדסיפא - פליג ר' אלעזר ארישא דקתני רבי אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים ורישא מכשיר אף בגיטי נשים: אימא רישא לאו רבי אלעזר היא - וא"צ לשייר מקום הרי את מותרת אלא מקום השמות לבדן משום קטטה כדלקמן: קמ"ל - שמואל דרישא נמי כר"א ותרי תנאי ואליבא דר' אלעזר כדלקמיה: מפני תקנת סופר - התירו לכתוב טופס שלא לשמה: ור"א היא - הא דקתני מפני התקנה התירו לכתוב טופס הא לאו הכי הוה אסיר רבי אלעזר היא דבעי לשמה בכתיבה מדאורייתא: לא לכתוב - דלמא אתי למכתב תורף אלא משום תקנת סופר שיהו מזומנין לו שרו ליה ובלבד שישייר תורף לכתוב לשמה ותורף דשאר שטרות נמי גזר משום תורף דגיטין: ורבי יהודה כו' - וגזר שטרות אפי' טופס אטו גיטין: שטרות אטו גיטין - בטופס לא גזר דגזירה לגזירה היא: והא כי כתיב לה אתורף כתיב - דבקרא כריתות כתיב דהיינו תורף והיכי יליף ר"א מיניה למיסר טופס: אלא - לא תימא שנאמר דמשמע מיניה יליף אלא משום כלומר משום שנאמר בתורף וכתב לה לשמה גזרינן טופס אטו תורף דאורייתא:בין לרבי יהודה בין לר"ש לא שנא וכו' - ורב יוסף דמסיק בפ' בכל מערבין (עירובין דף לז:) דלר"ש לית ליה ברירה גבי הריני מערב לשבתות של כל השנה כולה רציתי אלך רציתי לא אלך דמסיק רב יוסף איפוך ולר"ש רצה מבעוד יום עירובו עירוב כו' רב יוסף יחלק בין בתולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים: התם כדקתני טעמא כו' - בפרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) מפרש רבא טעמא משום. דבעינן ראשית ששיריה ניכרין ונראה דהתם גריס רבה מדאיירי אביי בתריה ועוד דהתם נמי מסיק טעמא כי הכא: רבי אלעזר מכשיר בכולן - פירש בקונטרס ובלבד שיניח מקומות הללו וקשה לר"י דבגמרא פסיק רב כר' אלעזר וקאמר אפי' בשטרות והאמר רב פפי כו' אלמא מחזי כשיקרא ה"נ מחזי כשיקרא ואי לא מכשיר ר"א אלא בטופס דשטרות מה מחזי כשיקרא איכא מאחר שהניח מקום המלוה והלוה והמעות ועוד משמע דלא פריך מדרב פפי אלא משום דפסיק כר' אלעזר אבל אי הוה סבר כרבנן הוה ניחא ליה ואי שייך בטופס מחזי כשיקרא אפי' סבר כרבנן תקשי לרב פפי ונראה לר"י דר"א מכשיר בשטרות אפי' תורף והשתא מיחזי כשיקרא שכותב פלוני לוה מפלוני ועדיין לא לוה חוץ מגיטי נשים. דפסיל אפילו טופס מדקתני משום שנאמר וכתב לה משמע דפסיל בגיטי נשים טפי מת"ק וא"ת ומנא ליה לגמרא דר"א מכשיר בשטרות אפי' תורף דפריך מדרב פפי דלמא בטופס דשטרות דווקא מכשיר וי"ל דאם איתא דלא מכשיר אלא בטופס היה לו לקבוע דברי ר"א אחר ת"ק והיה לו לקצר ולשנות ר' אלעזר פוסל בגיטי נשים ור' יהודה פוסל בכולן וגם היה ראוי לשנות בסדר זה שכל אחד מחמיר משלפניו אבל אי רבי אלעזר אתא לאכשורי בשטרות אפי' תורף ניחא דתנא דברי רבי יהודה קודם משום דקאי את"ק דאיירי בטופס ור"א בשטרות מכשיר טפי מתנא קמא ובגיטין פסיל טפי: חוץ מגיטי נשים - ואין לומר בשחרורי עבדים נמי פסיל דאם כן בפ"ק (לעיל גיטין ט.) גבי שלשה דברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ליתני וכדברי ר"א בארבע כדקתני וכדברי ר"מ בארבע: וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם - בכל דוכתי משמע שכותבין לשון זה בגט ובפ' בתרא (לקמן גיטין פה.) נמי תניא גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם והנהיג ר"ת לכתוב לשון זה בגט אבל בטופסי גיטין לא היה כתוב ומ"מ אין להוציא לעז על גיטין הראשונים שהרי מאריכין לכתוב כמה לשונות בגט דחשיב כמו הרי את מותרת לכל אדם: אבל סיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר"מ היא - תימה דבסוף פרק שני לעיל (גיטין דף כג.) מוקי לה ר' זריקא א"ר יוחנן כר"מ ופריך עלה מההיא דמחובר דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ר"א היא ודחק לשנויי אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן ומאי קושיא הא משמע הכא דאע"ג דמוקמינן ההיא דמחובר כר"א מ"מ מוקמינן שפיר ההיא דהכל כשרים כר"מ ואור"י דאע"פ שעושה צריכותא בזה מ"מ מיסתבר דאתיא כחד תנא אבל הך דפירקין ודאי ר' יוחנן מוקי לה כר"מ משום טעמא דמסיק מדסיפא ר"א רישא לאו ר"א דמטעם זה קאמר ר"י בפרק ד' אחין (יבמות דף כז:) אחיות איני יודע מי שנאן ועוד דבתרתי קמייתא דמתניין בחדא פירקא איכא קפידא טפי לאוקמינהו כחד תנא: מפני התקנה מאי מפני התקנה - מקום הזמן דתנא ברישא דקבע בגמרא אחר כך היינו משום דאתא לפרושי מפני התקנה אליבא דמאן דמוקי לה כר"א דאין פירושו כמו למאן דמוקי לה כר"מ: