גיטין נג.

פרק ה׳ · הניזקין

Gittin 53a · Chapter 5: HaNizzakin

הַיְינוּ ״מְדַמֵּעַ״. וְאִידָּךְ – קְנָסָא הוּא, וּמִקְּנָסָא לָא יָלְפִינַן. וּלְמַאן דְּיָלֵיף קְנָסָא מִקְּנָסָא – כֹּל הָנֵי לְמָה לִי? צְרִיכָא; דְּאִי תְּנָא מְטַמֵּא; אִי תְּרוּמָה – הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּקָא מַפְסֵיד לַהּ לִגְמָרֵי, וְאִי מְטַמֵּא חוּלִּין – מִשּׁוּם דְּאָסוּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מְדַמֵּעַ – אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן מְדַמֵּעַ – מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחַ, אֲבָל מְטַמֵּא, דְּלָא שְׁכִיחַ – אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן מְטַמֵּא וּמְדַמֵּעַ – מִשּׁוּם דְּלָא קִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ, אֲבָל מְנַסֵּךְ, דְּקִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ – אֵימָא לָא; קָא מַשְׁמַע לַן – כִּדְרַבִּי יִרְמְיָה. וּלְהָא דְּתָנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים הַמְטַמֵּא וְהַמְנַסֵּךְ, חָזְרוּ לוֹמַר אַף הַמְדַמֵּעַ, כֹּל הָנֵי לְמָה לִי? צְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן מְטַמֵּא – מִשּׁוּם דְּלָא קִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ; אֲבָל מְנַסֵּךְ, דְּקִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ – אֵימָא לָא; וְאִי אַשְׁמְעִינַן מְנַסֵּךְ – מִשּׁוּם דְּקָא מַפְסֵיד לֵיהּ לִגְמָרֵי; אֲבָל מְטַמֵּא, דְּלָא מַפְסֵיד לֵיהּ לִגְמָרֵי – אֵימָא לָא; וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי – מִשּׁוּם דְּהֶפְסֵד מְרוּבֶּה; אֲבָל מְדַמֵּעַ, דְּהֶפְסֵד מוּעָט – אֵימָא לָא; צְרִיכָא. אָמַר חִזְקִיָּה: דְּבַר תּוֹרָה – אֶחָד שׁוֹגֵג, וְאֶחָד מֵזִיד – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק. וּמַה טַּעַם אָמְרוּ בְּשׁוֹגֵג פָּטוּר – כְּדֵי שֶׁיּוֹדִיעוֹ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּמֵזִיד נָמֵי! הַשְׁתָּא לְאוֹזוֹקֵי קָא מְכַוֵּין, אוֹדוֹעֵי לָא מוֹדַע לֵיהּ?! וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דְּבַר תּוֹרָה – אֶחָד שׁוֹגֵג, וְאֶחָד מֵזִיד – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר – לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק. וּמַה טַּעַם אָמְרוּ בְּמֵזִיד חַיָּיב – שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וּמְטַמֵּא טׇהֳרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְאוֹמֵר ״פָּטוּר אֲנִי״. תְּנַן: הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ בַּמִּקְדָּשׁ, מְזִידִים – חַיָּיבִין; וְתָנֵי עֲלַהּ: מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. וְאִי אָמְרַתְּ הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, הַאי ״שׁוֹגְגִין פְּטוּרִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָכִי נָמֵי קָאָמַר: מְזִידִין – חַיָּיבִין; הָא שׁוֹגְגִין – פְּטוּרִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. מֵתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּמֵי חַטָּאת וּבְפָרַת חַטָּאת, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְאִי אָמְרַתְּ הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, בְּדִינֵי אָדָם נָמֵי לְחַיֵּיב! הוּא מוֹתֵיב לַהּ – וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: פָּרָה – שֶׁהִכְנִיסָהּ לְרִבְקָה עַל מְנָת שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ; מֵי חַטָּאת – שֶׁשָּׁקַל בָּהֶן מִשְׁקָלוֹת. וְהָאָמַר רָבָא: מֵי חַטָּאת

היינו מדמע - שמערב בהיתר דבר האוסרו וכיון דשמעינן דקנסוהו רבנן ה"ה דילפי' מיניה למנסך ולא אצטריך למתנייה אבל השתא דמנסך ממש איצטריך למתניי' דלא תימא קם ליה בדרבה מיניה ופטור: [קנסא הוא] - מטמע ומדמע דבמזיד חייב קנסא הוא דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק: וקנסא מקנסא לא ילפינן - דהא לאו דינא הוא והיכא דקנוס קנוס והיכא דלא קנוס לא קנוס ולהכי אצטריך מנסך: ולמאן דיליף קנסא מקנסא - היינו רב דאמר מנסך ממש דאילו מערב לא אצטריך דילפינן ממדמע אע"ג דקנסא הוא: כל הני - דמתני' למה לי ליתני חדא ונילפא אידך מינה: משום דקא מפסיד לה לגמרי - דלא חזיא תו לאכילה: דאסור לגרום טומאה - מפני פרושים שאוכלין חוליהן בטהרה ומשום דעבד איסורא קנסוהו: מדמע - לא מפסיד לגמרי דהא חזי לכהנים וזבני מיניה בזול: משום דשכיח - דעביד ובמילתא דשכיח עבדי רבנן תקנתא כי היכי דלא נעביד: כר' ירמיה - דמדאגבהה קנייה: למה לי - כיון דתנן מנסך בתרתי דרישא כ"ש מדמע דליכא למימר דקם ליה בדרבה מיניה: מנסך - מפסיד לגמרי שאוסרו בהנאה אבל מטמא אע"ג דמפסיד ליה לגמרי לענין שהוא עצמו אינו יכול לאכול אבל חזי הוא עדיין להסקה או למאכל בהמה דאפי' מטמא תרומה חזי להסקה או לבהמת כהן: מטמא איכא הפסד מרובה דלא חזיא תו לאכילה: שמיה היזק - ובהיזק לא חילקה תורה כשהוא בא בידי אדם עצמו בין שוגג למזיד כדאמרינן בהחובל (ב"ק דף פה:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד: היזק שאינו ניכר - כגון הני דמתניתין שלא נשתנו מכמות שהיו: כדי שיודיעו - שטימא או דימע דאי מחייבת ליה לא אתי מודע להו לבעלים ואכלי איסורא: לצעוריה קא מכוין - דאי לאו להקניטו בא ולהודיעו למה לו דעבד: הכהנים שפגלו - קרבנות ששחטום וזרקום לאכול מהם חוץ לזמנם ולא הורצו לבעלים: מזידין - שידעו שפסולים בכך: חייבין - לשלם דמיהן לבעלים שהרי צריכין להביא אחרים ואי נמי נדבה היא קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש: מפני תקון העולם - קס"ד דה"ק חייבין מפני תקון העולם שלא ירגילו בכך: שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעיא ליה - דהא חייבין דמזיד דינא דאורייתא הוא ותיקון העולם אפטורין הוא דשייך למיתני כדי שיודיעו: הא שוגגין פטורין - דמתני' לא תני שוגגין פטורין בהדיא ברישא ואי נמי תני תיקון העולם לא ארישא קאי: מי חטאת - דפרה אדומה וכן פרה עצמה נפסלין במלאכה דכתיב (במדבר יט) אשר לא עלה עליה עול ובמי חטאת כתיב למשמרת למי נדה ותניא בספרי מה ת"ל שיכול אין לי שתהא מלאכה פוסלת אלא בפרה ומנין אף במים ת"ל למשמרת למי נדה כלומר שיהו משומרות לכך ולא לדבר אחר: פטור מדיני אדם - לשלם: וחייב בדיני שמים - פורענות לשלם לרשעים שנתכוין להפסיד את ישראל: לרבקה - למקום אסיפת הבהמות וקישורן כמו כעגלי מרבק (מלאכי ג): כדי שתינק - את אמה: ותדוש - בתבואה עם השאר דתשלומין ליכא אמעשה ידיו דאמר לטובה הכנסתיה שתינק ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו שנתכוין אף שתדוש וגרמא בניזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן ליה דפסולה מחמת מחשבה הוא כדאמר (פסחים כו:) עובד דומיא דעבד דניחא ליה:

משום דקא מפסיד ליה לגמרי - הך סוגיא כר' יוחנן דאמר היזק שאינו ניכר אינו היזק דלחזקיה הוה ליה לאצרוכיה לפטורא: בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך - בהגוזל בתרא (שם קיז.) כתובה אפכא וזו אחת מסוגיות הפוכות: שלא יהא כל אחד ואחד כו' - הקשה ה"ר אפרים הא דתנן בפרק עד כמה (בכורות דף כח:) דן את הדין טימא את הטהור מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואמאי והא שוגג הוא ומאן דמוקי לה כר"מ דדאין דינא דגרמי ניחא דלקמן קניס ר"מ שוגג אטו מזיד אבל למאן דמוקי אפילו כרבנן ובנגע בהו שרץ קשה לר' יוחנן אמאי חייב ומיהו לחזקיה אתי שפיר דלא שייך למיפטריה כדי שיודיעו ותירץ דהתם פשע דמה היה לו לטמאותה כדי להחזיק דבריו והוי כמו מזיד דהכא וא"ת בטיהר את הטמא שעירבו עם פירותיו לפטור לחזקיה כדי שיודיעו ויש לומר דאין רגילות שיחזור מהוראתו אלא ע"י אחרים הלכך לא חיישינן: ותני עלה מפני תיקון העולם - ברוב ספרים גרסינן במתניתין הכהנים שפיגלו במקדש שוגגין פטורין מזידין חייבין ופריך משום דמשמע ליה דמפני תיקון העולם דקתני בברייתא קאי אמזידין חייבין דקתני לבסוף והכי איתא בתוספתא [פ"ג] בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע בשוגג פטור מזיד חייב מפני תיקון העולם הכהנים שפגלו במקדש שוגגין פטורין מזידין חייבין מפני תקון העולם וקשה דמרישא דהמטמא והמדמע והמנסך דקיימי בהו הוה ליה למיפרך לכך נראה דלא גרסינן במתני' שוגגין פטורין וברייתא דהכא לאו היינו דתוספתא דהתם שהבאתי ומפני תיקון העולם אדיוקא קאי וכה"ג משני לקמן (גיטין דף נה:) אחטאת גזולה שלא נודעה לרבים: העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת - מעובד דומיא דעבד דרשינן דעלה עליה זכר פסולה אע"ג דממילא כיון דניחא להו לבעלים וה"ה דכי עביד חבירו בידים וניחא ליה לאותו שעושה דמיתרבי נמי מעובד מ"מ: בדיני אדם נמי ליחייב - וא"ת והרי צורם אוזן פרתו של חבירו דפטור כדאמר בפ"ב דזבחים (כה:) ובהגוזל קמא (ב"ק צח.) משום דכולהו שוורין לאו לגבי מזבח קיימי ופריך התם מהך דהעושה מלאכה משמע דוקא מלאכה דלא מינכר הזיקא ומשני דנקט מלאכה לרבותא דאע"ג דלא מינכר מיחייב בדיני שמים ונראה דהאי דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי לא עביד ליה אלא כהיזק שאינו ניכר: