Gittin 88a · Talmud

הָכָא נָמֵי – כְּשֶׁיֵּשׁ רֶיוַח מִלְּמַעְלָה. וְדִלְמָא אִימְּלוֹכֵי אִימְּלִיךְ (וּכְתַב)! דִּכְתִיב ״הֲרֵי אַתְּ״ מִלְּמַטָּה, וּ״מוּתֶּרֶת״ מִלְּמַעְלָה. וְדִלְמָא אִיתְרְמִי לֵיהּ? כּוּלֵּי הַאי לָא חָיְישִׁינַן. רַב אָשֵׁי אָמַר: דִּידִיעָה בֵּיהּ מְתַחְתָּא דִמְגִילְּתָא. חָתְמוּ עֵדִים בְּרֹאשׁ הַדַּף וְכוּ׳. אִינִי?! וְהָא רַב חָתֵים מִן הַצַּד! הָתָם בְּשֶׁגַּגּוֹ כְּלַפֵּי כְתָב. אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: הִקִּיף רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין; וְלִיחְזֵי הֵי מִינַּיְיהוּ כְּלַפֵּי כְתָב, וְלִיתַּכְשַׁר! הָתָם, דִּרְמֵי לֵיהּ כְּעִיבְרָא. אִי הָכִי, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד סוֹפוֹ שֶׁל זֶה, וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע – אֶת שֶׁהָעֵדִים נִיקְרִין בְּסוֹפוֹ, כָּשֵׁר. וְאִי דִּרְמֵי כְּעִיבְרָא – לָאו בַּהֲדֵי הַאי מִיקְּרֵי, וְלָאו בַּהֲדֵי הַאי מִיקְּרֵי! אֶלָּא רַב בְּדִיסְקֵי הֲוָה חָתֵים. גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְכוּ׳ כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: ״חָתַם סוֹפֵר״ שָׁנִינוּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הִיא. הָהִיא כְּתוּבַּת חֲתָנִים דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דַּהֲווֹ יָדְעִי לֵיהּ לְטוּפְסָא, וְלַחֲתִימַת יְדָא דְּחַד סָהֲדָא. סְבַר לְאַכְשׁוֹרַהּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: ״חָתַם סוֹפֵר״ שָׁנִינוּ. כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ – כָּשֵׁר. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲנִיכַת אָבוֹת בְּגִיטִּין – עַד עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת – כָּשֵׁר, מִכָּאן וְאֵילָךְ – פָּסוּל. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּתַב חֲנִיכַת אָבוֹת בְּגִיטִּין עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת? כְּמַאן – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָאָה? ״כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא חָרְבָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁעָבְדוּ בָּהּ שִׁבְעָה בָּתֵּי דִינִים עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵלּוּ הֵן: יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט, וּבַעְשָׁא בֶּן אֲחִיָּה, וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי, וְיֵהוּא בֶּן נִמְשִׁי, וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, וּמְנַחֵם בֶּן גָּדִי, וְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוּמְלְלָה יוֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה, נָפְחָה נַפְשָׁהּ, בָּאָה שִׁמְשָׁהּ בְּעוֹד יוֹמָם, בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה״. אָמַר רַב אַמֵּי: מַאי קְרָאָה? ״כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים״. אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב, כְּתִיב בֵּיהּ בְּהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה: ״וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה׳, רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב: ״עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר וְגוֹ׳״? אֲמַר לְהוּ: אוֹתָן פַּרְדְּסִיאוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם עַל הַדְּרָכִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, בָּא הוֹשֵׁעַ וּבִיטְּלָן, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אוֹתָן שָׁנִים שֶׁלֹּא עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל – יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, דָּרֵשׁ מָרִימָר: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁקוֹד ה׳ עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ, כִּי צַדִּיק ה׳ אֱלֹהֵינוּ״? מִשּׁוּם דְּ״צַדִּיק ה׳ אֱלֹהֵינוּ״ – ״וַיִּשְׁקוֹד ה׳ עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ״?! אֶלָּא צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִגְלָה גָּלוּת צִדְקִיָּהוּ – וַעֲדַיִין גָּלוּת יְכָנְיָה קַיֶּימֶת; דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּגָלוּת יְכָנְיָה: ״הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף״; ״חָרָשׁ״ – שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִין, נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁין. ״מַסְגֵּר״ – כֵּיוָן שֶׁסּוֹגְרִין, שׁוּב אֵינָן פּוֹתְחִין. וְכַמָּה – אֶלֶף. עוּלָּא אָמַר: שֶׁהִקְדִּים שְׁתֵּי שָׁנִים לִ״וְנוֹשַׁנְתֶּם״.

כשיש ריוח מלמעלה - דודאי לא נכתב בו יותר: ודלמא אימלוכי אימליך - מתחילה שלא לגרשה והדר אימליך לאחר זמן לחזור ולגומרו ונמצא הראשון בטל א"נ ה"ל נכתב ביום ונחתם לאחר זמן דהואיל ויש ריוח מלמטה נראין כן הדברים: הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה - דבתוך כדי גמר דבור ליכא למימר דמימליך אלא גומר עד לכל אדם ונמלך: ודלמא הכי איתרמי - שבתוך כדי גמר דבור חזר בו: רב אשי אמר - כולהו קשייתא בהכי מיתרצן כגון דידיעה ביה מתחתא דמגילתא שניכר ביה מתיחת הקלף סביב סביב כל הגט שלא היה בו קלף אלא זה לא למעלה ולא למטה שניכר סביבות הקלף שחור ועב שלא נגע שם תער הגלבים שדרך עושי קלפים שקושרים אבנים סביב למתוח הקלף ומתחילין לתקנו בסמוך וכשאין ריוח מלמטה עסקינן דליכא למיפרך אימלוכי אימליך: בשגגו - של חתימה כלפי כתב הגט דהאי ודאי על גט זה חתם ומתני' בשרגלי החתימה כלפי כתב הגט דאיכא למימר שמא למעלה מאותה חתימה היה כתוב שטר ועליו חתמו העדים: ליחזי הי מינייהו - גגו כלפי כתב וליתכשר דודאי עליו חתמו דקס"ד שהעדים חותמין ברוחב הקלף כסדר כתב הגיטין: דרמו להו כי עיברא - העדי' מוטלין בין שני הגיטין כבריח ראשי שיטות של חתימה מחברין הגיטין כבריח הדלת שנמשכת באויר הפתח כך הן נמשכין בין אויר שני הגיטין: אלא רב - כי חתים מן הצד לא בגיטין ולא בשטרות אלא בדיסקי כשהיה מזמין אנשים לדין לפניו והסופר כותב להם איגרת הזמנה בשמו והוא חותם פעמים מן הצד ואין הקפדה בכך: חתם סופר - עם עד אחד: שנינו - במשנתנו דכשר דהוה להו ב' עדים ואשמועי' מתני' דלא חיישינן למימר הבעל לא צוה שיחתום הסופר אלא אמר לשנים אמרו לסופר פלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו וחשו הנך שלוחין לכיסופא דספרא ואחתמוהו להא לא חיישינן כדאוקמינן בפרק מי שאחזו (לעיל גיטין עב.): הא מני ר' יוסי היא - דאמר מילי לא מימסרן לשליח: דהוו ידעי לטופסא - דשטרא שהיו מכירין כתיבת הסופר וחתימת עד אחד ולא היו מכירין חתימת השני: עד י' דורות - הויא חניכה שאם כתבה בגט לא מפסלא למיהוי כשינה שמו ושמה: בנים - היינו דור ב': ובני בנים - היינו דור ג' ומכאן ואילך קרי ליה ונושנתם: ז' בתי דינין - ז' משפחות של מלכים ממלכי ישראל והנך דמלכי יהודה לא חשיב שהיו בימיהם של אלו והוי כב"ד אחד המלך ובנו ובן בנו וכל מלכים שקמו מזרעו אחריו קרי חד בית דין שלום בן יבש וזכריה לא קחשיב לפי שלא מלכו שנה שלמה וכן זמרי אבל עמרי אביו של אחאב על שם בית דינו של אחאב נקרא ומפני שאחאב הרשיע לעשות יותר נקרא הקלקול על שמו בימי הושע בן אלה גלו עשרת השבטים ומההיא שעתא קרי לה חורבן דהיינו אומללה יולדת השבעה שילדה שבע משפחות לע"ז: עליו עלה - מפני שלא הרשיע כשאר המלכים בא הפורעניות בימיו בתמיה: פרדסיאות - שומרים: אותן שנים שלא עלו - הואיל שאין מוחה בידם והן לא עלו יגלו וילכו בשבי: וישקוד - וימהר כמו כי שוקד אני על דברי מתרגמינן מוחי אנא (ירמיהו א): גלות צדקיהו - חרבות ירושלים שגלו כולם: גלות יכניה - הוא יהויכין קדמה לגלות צדקיהו אחת עשרה שנה וזו היא צדקה שמיהר והחריב ביתו כדי להגלות דורו של צדקיה לבבל בעוד שחכמי גלות יכניה קיימין שילמדו תורה לאלו הגולים אחריהם לפי שרוב חכמי התורה גלו עם יכניה דכתיב בהו החרש והמסגר אלף: כיון שסוגרין - הלכה שהם סגורים בה שאינם יודעים להשיב לשואליהם שוב אין לה פותחין אחרים: עולא אמר - היינו צדקה שמיהר להביא הרעה לסוף ח' מאות וחמשים דהיינו ב' שנים קודם ונושנתם דהיא בגימטריא ח' מאות וחמשים ושתים ואם שהו עד ונושנתם היה מתקיים בהן כי אבד תאבדון:

הכא נמי כשיש ריוח מלמעלה - מיכן יש להכשיר גיטין ושטרות שאין בהן ריוח כלל לא למעלה ולא למטה וכן משמע כולה שמעתין דריש גט פשוט (ב"ב דף קסב.) ואמר ה"ר אלחנן דאפ"ה לא חיישינן שמא יחתוך בעל השטר מן השיטין של מעלה לפי שהזמן וכל זכות בעל השטר הוא למעלה ולא יחתוך זכותו: ודלמא אימלוכי אימליך - פי' בקונטרס שביטלו ושוב אינו יכול לחזור לגרש בו ואין נראה דלר"נ דאמר חוזר ומגרש בו מאי איכא למימר ומיהו אמר ה"ר עזרא הנביא דלעיל שנגמר הגט אינו יכול לבטלו אבל כשלא נכתב כולו מודה ר"נ דאינו חוזר ומגרש בו ועוד פי' דה"ל כמו נכתב ביום ונחתם בלילה ואין נראה כי העדים ודאי יזהרו שלא יחתמו על שטר. מוקדם ואור"י דנראה לפרש ודלמא אימלוכי כו' דשמא התחיל לכתוב הגט לשם איש אחר ונמלך וסיימו לשם זה וכגון ששמותיהן שוין וכר' אלעזר דלא בעי מוכיח מתוכו א"נ אפי' כר"מ ואימליך קודם שם האיש והאשה: כולי האי לא חיישי' - היינו דוקא לאמליך בין הרי את למותרת לא חיישי' אבל מ"מ בעינן שיהא ריוח למעלה ולמטה דאי לאו הכי חיישינן דלמא גייז ליה ואיתרמי דהוי הרי את מלמטה ומותרת למעלה: אמר רבי ירמיה חתם סופר שנינו - משמע דהלכה כר' ירמיה מדמייתי מרבי ירמיה אהא עובדא משמע דהכי קי"ל חתם סופר ועד כשר בשאר שטרות וכתב סופר ועד פסול אפילו בסופר מובהק ודלא כשמואל דהכשיר כתב סופר מובהק ועד ולכתחילה אפילו בגיטין ומ"מ אין להכשיר חתם סופר ועד בגיטין מכח רבי ירמיה דהא לכל אמוראי בסוף פ' התקבל (לעיל גיטין סו:) דמכשרי באומר אמרו יש לפסול חתם סופר ועד משום דנפיק מיניה חורבה כדאמר התם: [מאי קראה - כי תוליד חד דור בנים תרי דור ובני תרי דור בנים תרי דור הרי ז']. גליון תוס':

גיטין פח.

Navigate the library