גיטיןעז:
טוען את הדף…
אִי אֶפְשִׁי בְּתַקָּנַת חֲכָמִים כְּגוֹן זוֹ – שׁוֹמְעִין לוֹ. מַאי ״כְּגוֹן זוֹ״? כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב – דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעְלָהּ: ״אֵינִי נִיזּוֹנֶית וְאֵינִי עוֹשָׂה״. רָבָא אָמַר: אַטּוּ יָדָהּ מִי לָא קַנְיָא לֵיהּ לְבַעַל?! אֶלָּא גִּיטָּהּ וְיָדָהּ בָּאִין כְּאֶחָד; הָכָא נָמֵי – גִּיטָּהּ וַחֲצֵרָהּ בָּאִין כְּאֶחָד. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: רָבָא – יָד דְּאִשָּׁה קָא קַשְׁיָא לֵיהּ?! נְהִי דְּקָנֵי לַהּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, יָדָהּ גּוּפַהּ מִי קַנְיָ[א] לֵיהּ?! אֲמַר לֵיהּ: רָבָא – יַד הָעֶבֶד קָא קַשְׁיָא לֵיהּ; לְמַאן דְּאָמַר: בִּשְׁטָר – עַל יְדֵי עַצְמוֹ, יַד עֶבֶד כְּיַד רַבּוֹ דָּמְיָא! אֶלָּא גִּטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִין כְּאֶחָד; הָכִי נָמֵי – גִּיטָּהּ וַחֲצֵירָהּ בָּאִין כְּאֶחָד. הַהוּא שְׁכִיב מְרַע דִּכְתַב לַהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ בַּהֲדֵי פַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וְלֹא הִסְפִּיק לְמִיתְּבֵיהּ לַהּ. לִמְחַר, תְּקַף לֵיהּ עָלְמָא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: זִילוּ אֱמַרוּ לֵיהּ, לַיקְנְיֵיהּ נִיהֲלַהּ לְהָהוּא דּוּכְתָּא דְּיָתֵיב בֵּיהּ גִּיטָּא, וְתֵיזִיל אִיהִי וְתֵיחוֹד וְתִפְתַּח וְתַחְזֵיק בֵּיהּ. דִּתְנַן: נָעַל, גָּדַר, פָּרַץ כׇּל שֶׁהוּא – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. אֲמַר לֵיהּ רַב עִילִישׁ לְרָבָא: מָה שֶׁקָּנְתָה אִשָּׁה קָנָה בַּעְלָהּ! אִיכְּסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּי מִילְּתָא דַּאֲרוּסָה הֲוַאי. אָמַר רָבָא: אִם אָמְרוּ בִּנְשׂוּאָה, יֹאמְרוּ בַּאֲרוּסָה?! הֲדַר אָמַר רָבָא: לָא שְׁנָא אֲרוּסָה וְלָא שְׁנָא נְשׂוּאָה – גִּיטָּהּ וַחֲצֵירָהּ בָּאִין כְּאֶחָד. וְהָא אַמְרַהּ רָבָא מֵעִיקָּרָא! כִּי אַמְרַהּ רָבָא – אַהַאי מַעֲשֶׂה אַמְרַהּ. וְהִיא בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ. אָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת בְּצַד בֵּיתָהּ וּבְצַד חֲצֵרָהּ. רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר: אֲפִילּוּ הִיא בִּטְבֶרְיָא וַחֲצֵרָהּ בְּצִיפּוֹרִי; הִיא בְּצִיפּוֹרִי וַחֲצֵרָהּ בִּטְבֶרְיָא – מְגוֹרֶשֶׁת. וְהָא ״הִיא בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וּבְתוֹךְ חֲצֵרָהּ״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: ״וְהִיא כְּמִי שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתָהּ״; ״וְהִיא כְּמִי שֶׁבְּתוֹךְ חֲצֵרָהּ״ – דְּכֵיוָן דְּחָצֵר מִשְׁתַּמֶּרֶת לְדַעְתָּהּ הִיא, מִתְגָּרֶשֶׁת. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: חָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִתְרַבַּאי; וּמָר סָבַר: חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִתְרַבַּאי? לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא – חָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרְבַּאי; מָר סָבַר: כְּיָדָהּ – מָה יָדָהּ בִּסְמוּכָה, אַף חֲצֵרָהּ בִּסְמוּכָה. וְאִידַּךְ – אִי, מָה יָדָהּ בִּדְבוּקָה, אַף חֲצֵרָהּ בִּדְבוּקָה?! אֶלָּא כְּיָדָהּ – מָה יָדָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְדַעְתָּהּ, אַף חֲצֵרָהּ הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְדַעְתָּהּ; לְאַפּוֹקֵי חֲצֵרָהּ הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ. הָהוּא גַּבְרָא דִּזְרַק לַהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ. הֲוָה קָיְימָא בְּחָצֵר. אֲזַל גִּיטָּא, נְפַל בְּפִיסְלָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: חָזֵינַן, אִי הָוְיָא אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת – פְּלַג לֵיהּ רְשׁוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ; וְאִי לָא – חֲדָא רְשׁוּתָא הִיא. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּחָצֵר דִּידַהּ, כִּי הָוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת מַאי הָוֵי? אֶלָּא בְּחָצֵר דִּידֵיהּ, כִּי לָא הָוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת מַאי הָוֵי? לָא צְרִיכָא, דְּאוֹשְׁלַהּ מָקוֹם; דְּחַד מָקוֹם מוֹשְׁלִי אִינָשֵׁי, תְּרֵי מְקוֹמוֹת לָא מוֹשְׁלִי אִינָשֵׁי. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֹא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה, אֲבָל גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה – אַף עַל גַּב דְּלָא הָוֵי אַרְבַּע אַמּוֹת. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּאי אפשי בתקנת חכמים כגון זו - אמילתא אחריתי אמרה רבא: שומעין לו - הואיל והתקנה לצורכו נעשית יכול לומר כלום עשו אלא להנאתי אני אי אפשי בהנאה זו: מאי כגון זו - אהייא אמרה רבא: איני ניזונית - משל בעלי: ואיני עושה - לו מלאכה דכי תקון רבנן מזוני להנאתה תקון זמנין דלא ספקה במעשה ידיה ואחר כך תקנו מעשה ידיה לבעלה משום איבה הלכך יכולה לומר אי אפשי: רבא אמר - לעולם בדלא כתב לה דין ודברים ודקשיא לך מה שקנתה אשה קנה בעלה: אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל כו' - ולקמיה פריך מאי היא: גיטה וידה באין כאחד - על ידי הגט באה ידה לה עם נתינתו: אמר ליה רבינא לרב אשי רבא - דקשיא ליה לעיל אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל: יד אשה קשיא ליה - בתמיה: נהי דקניא ליה למעשה ידיה - אבל גופא מי קני ליה וכיון דגופא לא קני ליה מכי יהב גיטא לידה נפק לה גט מרשותיה ולא משום דגיטה וידה באין כאחד הלכך גבי חצר דקניא ליה היכי מיגרשא: יד דעבד קשיא ליה - שגופו קנוי ומקבל שחרורו בעצמו: למאן דאמר - בהאשה נקנית (קדושין דף כב:) שהעבד קונה עצמו בשטר שיחרור: על ידי עצמו - כלומר בקבלת עצמו: תקף ליה עלמא - והיה ירא פן ימות ותזקק ליבם ואסור לטלטל גט בשבת ולמוסרו לה: לקנייה - הבעל לדוכתא דמחית ביה גיטא לאשה בחזקה דקרקע נקנה בחזקה: ותיחוד ותפתח - תסגור דלת החדר שיקנה לה לשום חזקה: דתנן נעל - דלת או גדר פרצה או פרץ גדר כל שהוא: הרי זו חזקה - לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה: אם אמרו בנשואה - שהבעל יזכה בנכסים יאמרו בארוסה והך מילתא דרבא אתמר מקמי ההיא דאמר רבא לעיל גיטה וחצרה באין כאחד דבתר הכי הדר ביה רבא ואמר לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה כו' כדמפרש ואזיל: והא אמרה רבא - לעיל ואמאי איכסיף כי פרכה רב עיליש להא מילתא: ומשנינן מעיקרא נמי כי אמרה רבא - לההוא תירוצא דלעיל אהאי מעשה אמרה בתר דהדר סברה ואמר דגיטה וידה באין כאחד הכי גרסינן מעיקרא כי אמרה רבא אהאי מעשה אמרה: כמי שבתוך ביתה - כאילו היא בתוך ביתה ומאי היא דבעי' דתיהוי חצרה משתמרת. לדעתה כלומר על פיה ועל צוויה לאפוקי הא דאמרי' בפרקין לקמן (גיטין דף עח.) נתן גט ביד עבדה ניעור אינו גט דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעתה שהוא משמר עצמו מדעתו: משום ידה אתרבאי - הלכך סמוכה לה בעינן דומיא דידה: נפל בפיסלא - על גבי חתיכת עץ: פליג רשותא לנפשיה - ואינו בטל לגבי חצר ואינה מגורשת ולקמיה פריך היכי דמי: אי נימא בחצר דידה - דאשה: כי הוי ארבע אמות מאי הוי - הרי שניהם שלה: דאושלה מקום - בחצרו לקנות בו גט: דאושלה - השאילה:ידה גופיה מי קניא ליה - וא"ת חצרה נמי לא קניא ליה גופיה אלא פירי וי"ל כיון דקנוי לו לפירא הוי כאילו קנוי לו גוף החצר אבל מעשה ידיה מעלמא קאתו ועוד דחצר קנוי לו בעל כרחה של אשה אבל ידיה אינם קנויים לו על כרחה דיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה: ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח - פירש רש"י לפי שהגט אסור לטלטל למוסרו לה אף על גב דבתוספתא. בפרק משילין תניא אין מגרשין בשבת בשכיב מרע הקילו דלא תפול קמי יבם להכי בפ' משילין (ביצה דף לז:) קתני אין מקדשין ולא קתני אין מגרשין כמו בתוספתא משום דשכיב מרע שרי לגרש ולא הוי כמו טלי גיטיך מעל גבי קרקע דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאילו נתנו לה: מה שקנתה אשה קנה בעלה - וא"ת והא אמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף נא:) במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואור"י דהכא איירי בשאלה דלא אלימא כמו מתנה ובמתנה דוקא אמרי' קנתה ואין הבעל אוכל פירות ור"ת מפרש דאע"ג דבמתנה אין הבעל אוכל פירות כיון דאם מכרה ונתנה אינו קיים כדאמרי' בחזקת הבתים (שם) חשיב כאילו הוי דבעל ואינה יכולה לקנות על ידו מה שבתוכו ואין תלוי באכילת פירות ותדע דהא שני לעיל בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ואע"ג דאכתי הבעל אוכל פירות כדאמרי' בהכותב (כתובות דף פג.) אלא הואיל ואם מכרה ונתנה קיים כדתנן בהכותב חשיב ליה חצרה ואור"י דאין ראיה דאיכא לאוקומי בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן כדפי' לעיל וכן צריך לומר בחזקת הבתים (ב"ב מט.) גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כגון שכתב לה ובפירותיהם ואע"ג דלא קאמר ליה גמרא הכי הכא נמי לעיל ועוד דבירושלמי משמע בהדיא דבפירות תליא מילתא דפריך התם גגה וחצרה אינן משועבדים לאיש לאכילת פירות ומשני רבי יוחנן בשם רבי ינאי עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן: והוא שעומדת בצד ביתה - בפ"ק דבבא מציעא (דף יא:) אמרי' דוקא בגט דחוב הוא לה בעינן שתהא עומדת בצד ביתה ולא במציאה: פליג רשותא לנפשיה - וקשה לר"י דבפ' המוציא יין (שבת דף פ.) ובחזקת הבתים (ב"ב נו.) גבי המוציא מרשות לרשות אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם אבל כרמלית לא אביי אמר אפילו כרמלית אבל פיסלא לא רבא אמר אפי' פיסלא ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא רשות שבת כרשו' גיטין פירוש ובגיטין חשיב פיסלא רשות בפני עצמו כדאמרינן הכא והשתא דהא פיסלא הוי ממש כרמלית דלא גבוה עשרה ובגבוה שלשה איירי דאי לאו הכי הוי כלבוד וגם מסתמא הוי רחב ארבעה דאם לא כן לא היה דבר חשוב בפני עצמו אם כן אמאי קאמר אביי אבל פיסלא לא ויש לומר דיש לחלק בין כרמלית גמור לכרמלית המיטלטל: