גיטיןעח:
טוען את הדף…
וְגֵט יוֹצֵא מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ לְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ. וְהָא אֲגִיד גַּבֵּיהּ! אֶלָּא רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הָכָא בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים עָסְקִינַן – אַחַת אוֹמֶרֶת קָרוֹב לוֹ, וְאַחַת אוֹמֶרֶת קָרוֹב לָהּ. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: ״קָרוֹב לָהּ״ שָׁנִינוּ – אֲפִילּוּ מֵאָה אַמָּה; וְ״קָרוֹב לוֹ״ שָׁנִינוּ – אֲפִילּוּ מֵאָה אַמָּה. הֵיכִי דָּמֵי מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה? אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא, לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לַהּ מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: הוּא יָכוֹל לְשׁוֹמְרוֹ וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשׁוֹמְרוֹ – זֶהוּ קָרוֹב לוֹ; הִיא יְכוֹלָה לְשׁוֹמְרוֹ וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְשׁוֹמְרוֹ – זֶהוּ קָרוֹב לָהּ; שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לְשׁוֹמְרוֹ, שְׁנֵיהֶם אֵין יְכוֹלִין – זֶהוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹנָתָן הָכִי, אָמַר: יָדְעִין חַבְרִין בַּבְלָאֵי לְפָרוֹשֵׁי כִּי הַאי טַעְמָא! תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא קָרוֹב לָהּ מִלּוֹ, וּבָא כֶּלֶב וּנְטָלוֹ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת?! כֹּל הָיכִי תִּינְטְרֵיהּ וְתֵיזִיל? אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: כֹּל שֶׁקָּרוֹב לָהּ מִלּוֹ; וְאִילּוּ בָּא כֶּלֶב וּנְטָלוֹ – וְהוּא יָכוֹל לְשׁוֹמְרוֹ וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשׁוֹמְרוֹ, אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּחַ וְתִטְּלֶנּוּ. וְאַתְּ לָא תַּעֲבֵיד עוֹבָדָא, עַד דְּמָטֵי גִּיטָּא לִידַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: הֲוָה עוֹבָדָא הָכִי, וְאַצְרְכוּהָ חֲלִיצָה. וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְגִיטִּין אָמְרוּ, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי אַסִּי: וְכֵן לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין! שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״. אֵיתִיבֵיהּ: וְכֵן לְעִנְיַן הַחוֹב, ״זְרוֹק לִי חוֹבִי״ וּזְרָקוֹ לוֹ, קָרוֹב לַמַּלְוֶה – זָכָה הַלֹּוֶה, קָרוֹב לַלֹּוֶה – הַלֹּוֶה חַיָּיב, מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה – שְׁנֵיהֶם יַחְלוֹקוּ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דַּאֲמַר לֵיהּ: ״זְרוֹק לִי חוֹבִי וְתִיפָּטֵר״. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַר לֵיהּ: ״זְרוֹק לִי חוֹבִי בְּתוֹרַת גִּיטִּין״. וְאַכַּתִּי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אָמַר לֵיהּ מְשַׁטֶּה אֲנִי בָּךְ; קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב חִסְדָּא: גֵּט בְּיָדָהּ וּמְשִׁיחָה בְּיָדוֹ; אִם יָכוֹל לְנַתְּקוֹ וְלַהֲבִיאוֹ אֶצְלוֹ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, וְאִם לָאו – מְגוֹרֶשֶׁת. מַאי טַעְמָא? בָּעֵינַן כְּרִיתוּת, וְלֵיכָּא. אָמַר רַב יְהוּדָה: הָיְתָה יָדָהּ עֲשׂוּיָה כְּקָטַפְרֵס, וּזְרָקוֹ לָהּ; אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. אַמַּאי? הָא כִּי נָפֵיל – בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דִּידַהּ קָא נָפֵיל! בִּדְלָא נָח. וְתִיגָּרַשׁ מֵאַוֵּירָא דְּאַרְבַּע אַמּוֹת! תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר – אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ, יֵשׁ לָהֶן אֲוִיר אוֹ אֵין לָהֶן אֲוִיר? תִּפְשׁוֹט דְּאֵין לָהֶן אֲוִיר! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּעוֹמֶדֶת עַל גַּב הַנָּהָר, דְּמֵעִיקָּרָא לְאִיבּוּד קָאֵי.וגט יוצא - מאלו לאלו מקצתו בד' אמות שלה ומקצתו בד' אמות שלו: והא אגיד גביה - עדיין הגט ברשותו קצת ואנן ונתן בידה בעינן עד שיהא כולו ברשותה: אמרוה קמיה דר' יוחנן - להאי פירושא דמתני': משמיה דר' יונתן הכי - כדפרשה ר' יוחנן ביכולין לשומרו רבי יונתן מבבל הוה ועלה לארץ ישראל: תניא נמי הכי - דקורבה דמתני' שמירה היא: כל שקרוב לה מלו - השתא משמע אע"פ שקרוב לה יותר ממנו ובא כלב ונטלו אינה מגורשת וקשיא לן בה אמאי אינה מגורשת מכי אתא לקורבה דידה איגרשה לה ומאי איכפת לן אם נטלו כלב: כל היכי תנטריה ותיזיל - וכי כל הימים צריכה לשומרו: אלא לאו הכי קאמר - אע"פ שקרוב לה מלו אם יש הפסק נהר או גבשושית בינה לגט שאילו היה בא כלב ונטלו אינה יכולה לשומרו הימנו אבל הוא יכול לשומרו אינה מגורשת: כדי שתשוח ותטלנו - הוא דהויא קורבה דמתני' ואפ"ה את לא תעביד עובדא להתירה לינשא: עד דמטי גט לידה - גזירה שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב: הוה עובדא - שזרקו קרוב לה ומת ואצרכוה חליצה: לגיטין אמרו - דמשום קורבה מגורשת: ולא לדבר אחר - כגון אם זרק לו חוב קרוב לו ואבד דגט הוא דבעל כרחה קנויה לה הלכך לאלתר הוי גיטא אבל בעלמא לא: ותיפטר - דהא פטריה אבל זרוק לי חובי סתמא זרוק ושומרו קאמר: ומשיחה - חוט שהגט קשור בו ליצי"ל בלע"ז: גט בידה - שנתנו לה וראש המשיחה עדיין בידו: כקטפרס - מדרון ראשי אצבעותיה מטין לקרקע שלא פשטה ידה זקופה כדרך פושטי יד: ופרכינן והא כי נפיל לד' אמות דידה נפיל - ומה לי אי אין ידה ראויה לקבל בפשיטתה: בדלא נח - לארץ אלא כשנפל מתוך ידה נשרף וקבלה שבא לידה לאו קבלה היא: ופריך וכי לא נח מאי הוי מכי מטא לתוך ארבע אמות שלה תיגרש מאויריהן ומדקאמר אינה מגורשת פשוט דאין להן אויר והיא בעיא דרבי אלעזר: על גב הנהר - דאויר שאינו ראוי לנוח לא קני:רבי יוחנן אמר קרוב לה שנינו אפילו מאה אמה - וקשה דבפ"ק דב"מ (דף י:) קא"ר יוחנן דקטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות וקאמר התם דיליף מציאה מגט משמע דבגט לרבי יוחנן אינה מגורשת אלא תוך. ד' אמות והכא קאמר אפילו מאה אמה וי"ל דבד' אמות שלה אפילו יכול לשמור כמוה מגורשת וחוץ לארבע אמות צריך שתהא היא יכולה לשומרו ולא הוא ועוד קשה דרב אשי אית ליה התם דברה"ר לא תקנו ארבע אמות והכא תנן היתה עומדת ברה"ר קרוב לה מגורשת וי"ל דהתם באין יכול לשומרו והכא ביכולה לשומרו א"נ י"ל דהכא לאו דוקא נקט רה"ר אלא בסמטא או בצדי רה"ר: שניהם אין יכולים זה הוא מחצה על מחצה - פי' אין יכולין לשומרו כל אחד לבדו אלא שניהם יחד אבל אם אין יכולין לשומרו כלל פשיטא דאינה מגורשת כלל כל עיקר: ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גט לידה - והיינו דוקא ברה"ר אבל בחצרה אין צריך שיגיע לידה כדאמר לעיל תיזיל איהי ותחוד ותפתח ומיהו בערוך בערך גט כתב קבלנו מרבותינו אפי' זרקו לה בתוך חצרה לא משתריא לעלמא עד דמטא גיטא לידה ומייתי מהא דאמר בירושלמי המחמיר שבכולן עד שיתננו לידה ואינה ראיה דאיכא למימר דמיירי ברה"ר דבהדיא מסיק לה אקרוב לו וקרוב לה ומסתמא לא אתא לאפוקי חצרה: לגיטין אמרו ולא לדבר אחר - פי' בקונטר' משום דבגט נתינה בעל כרחה הויא נתינה והקשה ר"י לר' יהודה דלדבר אחר נמי אמרו לעיל במי שאחזו (גיטין דף עה.) דנתינה בעל כרחו הויא נתינה והשיב דבדבר אחר אשכחן דוכתא דלא הויא נתינה כגון הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר אבל בגט בכל מקום הויא נתינה: אי הכי מאי למימרא - וא"ת אדרבה תקשי ליה אמאי קרוב ללוה חייב לוה כיון דאמר זרוק חובי ותפטר קרוב ללוה נמי ליפטר וי"ל דמיירי מסתמא דמפרש לו שיזרוק לו למקום שיוכל לשומרו הוא: אם יכול לנתקו ולהביאו כו' - נראה דלא מיירי כשהיתה ידה פתוחה ולאחר שנתן הגט בידה קפצה ידה דא"כ אפילו אין יכול להביאו אצלו אינה מגורשת כיון דבשעת נתינה היה יכול להביאו אצלו ומה שקופצת ידה אח"כ זה אינו עושה הבעל אלא היא והוה ליה כמו טלי גיטיך מעל גבי קרקע ואינו גט אלא נראה לר"י דמיירי שכבר היתה ידה קפוצה והוא תחב הגט לתוך ידה ואם תחב כל כך בחוזק עד שאינו יכול להביאו אצלו הויא מגורשת ור"ת מפרש דבידה פתוחה איירי שפיר ואם אינו יכול להביאו אצלו היינו כשהגט כבד ואם ימשוך אצלו תינתק המשיחה וצריך ליזהר שתהא יד האשה פתוחה עד שיניח כל הגט בידה דאם תקפוץ ידה בעוד שהבעל אוחז בראש הגט בידו לא הוי גט דהוי כמו גט בידה ומשיחה בידו ונראה דכשר דלא גרע מערק לה חרציה ושלפתו דהוי גט אע"ג דביד הבעל להדק מתניו שלא תטול והמחמיר תבא עליו ברכה: והא בארבע אמות דידה קא נפיל - הוה מצי לשנויי דמיירי שהאשה עומדת בחצר דידיה דלית לה ארבע אמות או ברה"ר. לרב אשי דפ"ק דב"מ (דף י:): ותתגרש מאוירא דארבע אמות - וא"ת והא לא מינטר כדאמרינן בסמוך באויר גג וי"ל דאויר ארבע אמות חשיב ליה מינטר ועומדת על ראש הגג מיירי אפילו חוץ לארבע אמות ולהכי פריך והא לא מינטר ור"י אומר דרבי אלעזר גופיה מספקא ליה אם מה שתיקנו חכמים ארבע אמות תיקנו גם באויר ואע"ג דלא מינטר עשאוהו כמינטר כמו שעשו ארבע אמות רשותו ואע"פ שאינה רשותו: