גיטיןכב.
טוען את הדף…
דְּשָׁקֵיל לֵיהּ וְיָהֵיב לֵיהּ נִיהֲלַהּ. רָבָא אָמַר פָּסוּל – גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקְטוֹם. עָצִיץ שֶׁל אֶחָד וּזְרָעִים שֶׁל אַחֵר; מָכַר בַּעַל עָצִיץ לְבַעַל זְרָעִים – כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ, קָנָה. מָכַר בַּעַל זְרָעִים לְבַעַל עָצִיץ – לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּחְזִיק בִּזְרָעִים. עָצִיץ וּזְרָעִים שֶׁל אֶחָד, וּמְכָרָן לְאַחֵר; הֶחְזִיק בִּזְרָעִים – קָנָה עָצִיץ. וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת – בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. הֶחְזִיק בְּעָצִיץ – אַף עָצִיץ לֹא קָנָה, עַד שֶׁיַּחְזִיק בִּזְרָעִים. נִקְבּוֹ בָּאָרֶץ וְנוֹפוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ? אַבָּיֵי אָמַר: בָּתַר נִקְבּוֹ אָזְלִינַן. רָבָא אָמַר: בָּתַר נוֹפוֹ אָזְלִינַן. בִּדְאַשְׁרוּשׁ, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי – בִּדְלָא אַשְׁרוּשׁ. וּבִדְאַשְׁרוּשׁ לָא פְּלִיגִי?! וְהָתְנַן: שְׁתֵּי גִּינּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, וְיָרָק בֵּינְתַיִם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֶׁל עֶלְיוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל תַּחְתּוֹן! הָתָם, כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא – אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָה אִם יִרְצֶה עֶלְיוֹן לִיטּוֹל אֶת עֲפָרוֹ, אֵין כָּאן יָרָק! אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מָה אִם יִרְצֶה הַתַּחְתּוֹן לְמַלּאוֹת אֶת גִּנָּתוֹ עָפָר, אֵין כָּאן יָרָק! וְאַכַּתִּי, בִּדְאַשְׁרוּשׁ לָא פְּלִיגִי?! וְהָא תַּנְיָא: אִילָן – מִקְצָתוֹ בָּאָרֶץ וּמִקְצָתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ; טֶבֶל וְחוּלִּין מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַגָּדֵל בְּחִיּוּב – חַיָּיב, וְהַגָּדֵל בִּפְטוּר – פָּטוּר. מַאי לָאו, מִקְצָת נוֹפוֹ בָּאָרֶץ וּמִקְצָת נוֹפוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ? לֹא; מִקְצָת שׇׁרָשִׁין בָּאָרֶץ וּמִקְצָת שׇׁרָשִׁין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּמַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? דְּמַפְסִיק צוּנְמָא. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דְּהָדְרִי עׇרְבִי. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: אַוֵּירָא מְבַלְבֵּל, וּמָר סָבַר: הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר כּוּ׳: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַסִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא, שְׁלֹשָׁה עוֹרוֹת הֵן: מַצָּה, חִיפָּה וְדִיפְתְּרָא. מַצָּה – כְּמַשְׁמָעוֹ, דְּלָא מְלִיחַ וּדְלָא קְמִיחַ וּדְלָא אֲפִיץ. לְמַאי הִלְכְתָא? לְהוֹצָאַת שַׁבָּת. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? כִּדְקָתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: כְּדֵי לָצוּר מִשְׁקָל קְטַנָּה. וְכַמָּה? אָמַר אַבָּיֵי: כִּי רִיבְעָא דְרִיבְעָא דְּפוּמְבְּדִיתָא. חִיפָּה – דִּמְלִיחַ, וְלָא קְמִיחַ וְלָא אֲפִיץ. לְמַאי הִילְכְתָא? לְהוֹצָאַת שַׁבָּת. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? כְּדִתְנַן: עוֹר – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵיעַ. דִּיפְתְּרָא – דִּמְלִיחַ וּקְמִיחַ, וְלָא אֲפִיץ. לְמַאי הִילְכְתָא? לְהוֹצָאַת שַׁבָּת. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו אֶת הַגֵּט. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין: מַאן חֲכָמִים? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:דשקיל ליה - לעציץ ויהיב ניהלה: שמא יקטום - העלה והויא קציצה מן המחובר: עד שיחזיק בזרעים - עציץ הוי תלוש ומיקני במשיכה זרעים הוי מחוברין ודינן כקרקע ונקנים בכסף בשטר ובחזקה ועד שיחזיק כגון דניכש או עידר דהויא חזקה ובלא יהיב מעות קמיירי דאי יהיב זוזי מיקנו בכסף: החזיק בעציץ - ולא משכו לקנות אלא עשה בו שום מלאכה במקומו: אף עציץ לא קנה - דמטלטלין לא מיקנו בחזקה: נקבו בארץ ונופו בחוצה לארץ - שהיה מונח על הגבול ונוף הזרעים נוטה חוץ לעציץ חוץ לגבול: בתר נקבו אזלינן - שמשם הוא יונק וחייב במעשר: בתר נופו אזלינן - ופטור מן המעשר מן התורה בחוצה לארץ: בדאשרוש - חוץ לנקב בתוך קרקע ארץ ישראל: כולי עלמא לא פליגי - דלא אזלי' תו בתר נוף הואיל ומחובר ממש בארץ: ובדאשרוש לא פליגי - ליכא למאן דאזיל בתר נוף: שתי גנות זו על גב זו - וזו אצל זו וקרקעית האחת גבוה מחברתה וגידור שלה זקוף והירק בינתים בגידור הגבוהה דעכשיו הוא נשרש בקרקעו של עליון ונופו באוירו של תחתון: של תחתון - אזלי' בתר נוף: כדקתני טעמא - שאם ירצה תחתון למלאות גנתו כו' והואיל ובידו למחות וגורם לירק הזה זוכה בה ולאו משום הטיית נוף: טבל וחולין מעורבין זה בזה - אין לך פירי באילן הזה שאין מקצתו מן הארץ שהוא טבל ומקצתו מחוצה לארץ שהוא חולין לפי שהיניקה מתערבת ונפקא מינה שאין מעשרין מטבל ודאי עליו דהוי מן החיוב על הפטור ולא ממנו על טבל ודאי: הגדל בחיוב - מה שבתוך ארץ ישראל: מקצת נופו כו' - ואע"פ שכל שרשיו בארץ או בחו"ל אלמא אזלינן בתר נוף: מ"ט דרבן שמעון - מהו הגדל בחיוב חייב והלא היניקה של שרשין מעלה שרף בכל הפרי ושורשי עבר זה מעלים שרף לפרי שבעבר זה: דמפסיק צונמא - שן סלע מבדיל באמצע השרשים ומפסיקין עד הגזע הלכך לרבן שמעון לא ינקי מהדדי: דהדרי ערבי - שהעץ מן הגזע ולמעלה שלם: מר סבר אוירא מבלבל - אע"פ שכל מה שיש מן השרשין בקרקע הוי מובדל הואיל וכשיצא לאויר הוא מעורב ומבלבל וינקי מהדדי: ומ"ס - אוירא לא מבלבל הואיל ובתוך הקרקע מובדל בסלע שאינו מצמיח ומיהו היכא דכל שרשיו בא"י ליכא מאן דאזיל בתר נוף: שלש עורות הן - חלוקין בשמותיהן ובשיעוריהן: כמשמעו - כמצה זו שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם: קמיח - מעובד בקמח: למאי הלכתא - שיעוריהן חלוקין: משקולת - של עופרת עשויה להיות פוחתת ומחפין אותה בעור שלא תהא נשופת ופוחתת: רבעא דרבעא - משקל קטן שלהן היה: חיפה - מתוקן קצת וראוי לחפות בו קמיעין: לכתוב עליו את הגט - כרבנן דמכשרי ומיהו קלף גמור דמליח וקמיח ואפיץ לא שמיה עור משום הכי לא מני בהדייהו ושיעוריה תנן בהמוציא יין (שבת דף עט:) קלף כדי לכתוב בו פרשה קטנה שבתפילין אבל דיפתרא אינו כשר לתפילין הילכך שיעורו בגט: מאן חכמים - כלומר מאן נינהו ומאי טעמייהו דמכשרי:עציץ של אחד וזרעים של אחר - ה"ה דהוה מצי לאשמועי' הכל בעציץ וזרעים של אחד אלא לרבותא נקט הכי דאע"ג דבעל עציץ קונה זרעים לא קנה אע"פ שהם בתוך העציץ שלו: החזיק בזרעים קנה עציץ - צריך עיון אם צריך לומר אגב וקני כמו בעלמא כדאמרי' בפ"ק דקידושין (דף כז.) או שמא הכא לא צריך דכיון דצריך עציץ לזרעים בטל אגב זרעים וכן גבי שטר כיון שהחזיק בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא ושמא התם לא בעינן אגב משום דשטר אפסרא דארעא הוא: בתר נקבו אזלינן - למאן דאמר בהעור והרוטב (חולין קכח.) בדלעת הנטוע בעציץ שאינו נקוב ויצאה חוץ לעציץ הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו ה"ה אם עציץ בחוצה לארץ ונופו נוטה לארץ דמהני יניקת הנוף לענין נוף גופיה וחייב במעשר מכל מקום לא חשיבא יניקת הנוף כיניקת שורש דהא לא מטהרה יניקת הנוף מה שבתוך העציץ והכא מחייב נוף מחמת יניקת העיקר: ובדאשרוש לא פליגי והתנן שתי גנות כו' - קס"ד דהא דקתני סיפא א"ר מאיר ומה אם ירצה העליון כו' שאין זה עיקר הטעם מדקתני נמי התם א"ר מאיר מאחר ששניהן יכולין למחות זה על זה רואין מהיכן ירק זה חי משמע דבסברא פליגי אי זה מהן עיקר ואמרי' נמי התם בגמרא בפ' הבית והעלייה (ב"מ דף קיח:) ואזדו לטעמייהו אילן היוצא מן הגזע כו' ותנן נמי גבי ערלה כי האי גוונא ותימה דלא מייתי הכא מערלה: לא על נייר מחוק - שהכתב על הנייר שאינו מחוק ועדיו על המחק אבל שניהם על המחק כשר כדאמרי' בריש גט פשוט (ב"ב קסד.) דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים: שלש עורות הן - פי' בקונטרס דקלף גמור לא חשיב בהדייהו דלא שמיה עור ועוד אומר ר"י דלא מני בהדייהו קלף משום דבהדיא תנן ששיעורו כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין ואף על גב דשיעור חיפה דהוי כדי לעשות קמיע שנוי במשנה מ"מ לא הזכיר חיפה בהדיא במתני': כדי לכתוב עליו את הגט - היינו כרבנן דמכשרי אדיפתרא ולהכי מייתי לה הכא ואלו השיעורין אינן לפי חשיבות העור דיש שהוא חשוב ושיעורו גדול מן הגרוע ממנו אלא כל א' שיעורו במה שרגילין לעשות ממנו: מאן חכמים ר' אלעזר - פי' בקונטרס דאמר עדי מסירה עיקר והבאה להנשא צריכה להביא עדי מסירה ודוקא הכא על דבר שיכול להזדייף אומר רש"י דצריכה עדי מסירה בשעה שבאת להנשא אבל בגיטין הכתובים בדבר שאינו יכול להזדייף יכולה להנשא ע"י עדי חתימה ואפילו לר' אלעזר כדתנן בפ' בתרא (לקמן גיטין פו.) ומייתי ליה בריש מכילתין שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם אבל מה שפי' בקונטרס דלר' מאיר אשה הבאה לינשא בגט הכתוב על דבר שיכול להזדייף אינה צריכה עדי מסירה ועדים החתומים בו אינה מביאה לפנינו אם יש מכירין חתימתן ואי הוה ביה תנאה וזייפתיה ליכא דידע משמע דאי הוי סהדי קמן הוה כשר ואי אפשר לומר כן דלר' מאיר בעינן שיהא מוכח מתוכו כדמשמע בריש כל הגט (לקמן גיטין כד:) ובדבר שיכול להזדייף אין מוכיח מתוכו כלום: