Gittin 67b · Talmud

וְאִיכָּא דְּאָפֵיךְ לְהוּ. אָמַר לַעֲשָׂרָה: ״כִּתְבוּ גֵּט״. תָּנוּ רַבָּנַן, אָמַר לַעֲשָׂרָה: ״כִּתְבוּ גֵּט, וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי״ – אֶחָד כּוֹתֵב עַל יְדֵי כּוּלָּם. ״כּוּלְּכֶם כְּתוֹבוּ״ – אֶחָד כּוֹתֵב בְּמַעֲמַד כּוּלָּם. ״הוֹלִיכוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – אֶחָד מוֹלִיךְ עַל יְדֵי כּוּלָּם. ״כּוּלְּכֶם הוֹלִיכוּ״ – אֶחָד מוֹלִיךְ בְּמַעֲמַד כּוּלָּם. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מָנָה אוֹתָן, מַהוּ? רַב הוּנָא אָמַר: מָנָה אֵינוֹ כְּ״כוּלְּכֶם״, רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר דְּמִן רוֹמָה אָמַר: מָנָה הֲרֵי הוּא כְּ״כוּלְּכֶם״. אָמַר רַב פָּפָּא: וְלָא פְּלִיגִי; הָא דְּמָנָה כּוּלְּהוּ, וְהָא דְּמָנָה מִקְצָתַיְיהוּ – אָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא, וְאָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא. אַתְקֵין רַב יְהוּדָה בְּגִיטָּא דְּ״כוּלְּכֶם״: כְּתוֹבוּ – אוֹ כּוּלְּכוֹן אוֹ כֹּל חַד וְחַד מִינְּכוֹן; חֲתוֹמוּ – אוֹ כּוּלְּכוֹן אוֹ כֹּל תְּרֵי מִינְּכוֹן; אוֹבִילוּ – אוֹ כּוּלְּכוֹן אוֹ כֹּל חַד וְחַד מִינְּכוֹן. אָמַר רָבָא: זִימְנִין דְּגָאֵיז לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ, וְאָמַר ״כּוּלְּכוֹן״ וְלָא אָמַר ״כֹּל חַד מִינְּכוֹן״, וְאָתֵי לְאִיפְּסוֹלֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״כְּתוֹבוּ – כֹּל חַד מִינְּכוֹן, חֲתוֹמוּ – כֹּל תְּרֵי מִינְּכוֹן, אוֹבִילוּ – כֹּל חַד מִינְּכוֹן״. הֲדַרַן עֲלָךְ הָאוֹמֵר מִי שֶׁאֲחָזוֹ קוּרְדְּיָיקוֹס, וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. אָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״, וַאֲחָזוֹ קוּרְדְּיָיקוֹס, וְחָזַר וְאָמַר: ״לֹא תִּכְתְּבֶנּוּ״ – אֵין דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים כְּלוּם. נִשְׁתַּתֵּק, וְאָמְרוּ לוֹ: ״נִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ״, וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, אִם אָמַר עַל לָאו – ״לָאו״, וְעַל הֵן – ״הֵן״, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. גְּמָ׳ מַאי קוּרְדְּיָיקוֹס? אָמַר שְׁמוּאֵל: דְּנַכְתֵיהּ חַמְרָא חַדְתָּא דְּמַעְצַרְתָּא. וְלִיתְנֵי: מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ יַיִן חָדָשׁ! הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּהָא רוּחָא – ״קוּרְדְּיָיקוֹס״ שְׁמַהּ. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לִקְמִיעָא. מַאי אָסוּתֵיהּ? בִּישְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא מַרְקָא. אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: לְשִׁימְשָׁא בַּת יוֹמָא – כּוּזָא דְמַיָּא. בַּת תְּרֵי יוֹמֵי – סִיכּוּרֵי. בַּת תְּלָתָא יוֹמֵי – בִּשְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא מַרְקָא. לְשִׁימְשָׁא עַתִּיקְתָּא – לַיְתֵי תַּרְנְגוֹלְתָּא אוּכַּמְתִּי, וְלִיקְרְעַהּ שְׁתִי וָעֵרֶב, וְלִיגַלְּחֵיהּ לִמְצִיעֲתָא דְרֵישֵׁיהּ – וְלוֹתְבֵיהּ עִילָּוֵיהּ, וְנַנְּחֵיהּ עִילָּוֵיהּ עַד (דְּמִיסְּרַךְ); וְלִינְחוֹת וְלֵיקוּם בְּמַיָּא עַד צַוְּארֵיהּ – עַד דְּחָלֵישׁ עָלְמָא עִילָּוֵיהּ, וְלֵימוֹד, וְלִסְלַיק וְלִיתֵיב. וְאִי לָא – לֵיכוֹל כַּרָּתֵי, וְלִינְחוֹת וְלֵיקוּם בְּמַיָּא עַד צַוְּארֵיהּ – עַד דְּחָלֵישׁ עָלְמָא עִילָּוֵיהּ, וְלֵימוֹד, וְלִסְלַיק וְלִיתֵיב. לְשִׁימְשָׁא – בִּישְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא מַרְקָא. לְתַלְגָא – בִּישְׂרָא שַׁמִּינָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא חַיָּיא. רַב עַמְרָם חֲסִידָא, כִּי הֲוָה מְצַעֲרִין לֵיהּ בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא, הֲווֹ מַגְנוּ לֵיהּ אַתַּלְגָא. לִמְחַר אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי נִיחָא לֵיהּ לְמָר דְּלַיְיתוֹ לֵיהּ? אָמַר: הָנֵי, כֹּל דְּאָמֵינָא לְהוּ – מֵיפָךְ אָפְכִי. אֲמַר לְהוּ: בִּישְׂרָא סוּמָּקָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא מַרְקָא. אַיְיתוֹ לֵיהּ אִינְהוּ: בִּישְׂרָא שַׁמִּינָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא חַיָּיא. שָׁמְעָה יַלְתָּא, וּמְעַיְּילָה לֵיהּ לְבֵי מַסּוּתָא, וּמוֹקְמִי לֵיהּ בְּמַיָּא דְּבֵי מַסּוּתָא – עַד דִּמְהַפְכִי מַיָּא דְּבֵי מַסּוּתָא וְהָווּ דְּמָא, וְקָאֵי בִּישְׂרֵיהּ פְּשִׁיטֵי פְּשִׁיטֵי. רַב יוֹסֵף אִיעֲסֵק בְּרִיחְיָא. רַב שֵׁשֶׁת אִיעֲסֵק בִּכְשׁוּרֵי, אֲמַר: גְּדוֹלָה מְלָאכָה שֶׁמְּחַמֶּמֶת אֶת בְּעָלֶיהָ. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב שֵׁשֶׁת: מַאי טַעְמָא לָא סָעֵיד מָר גַּבָּן? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא מְעַלּוּ עַבְדֵי, דַּחֲשִׁידִי אַאֵבֶר מִן הַחַי. אֲמַר לֵיהּ: מִי יֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא מַחְוֵינָא לָךְ. אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: זִיל גְּנוֹב, אַיְיתִי לִי חֲדָא כַּרְעָא מֵחֵיוְתָא. אַיְיתִי לֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: אַהְדְּמוּ לִי הַדְמֵי דְּחֵיוְתָא. אַיְיתוֹ תְּלָת כַּרְעֵי, אוֹתִיבוּ קַמֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ: הָא בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם הֲוַאי? פְּסוּק אַיְיתוֹ חֲדָא מֵעָלְמָא, אוֹתִיבוּ קַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: אוֹתְבַיהּ נָמֵי לְהָךְ דִּידָךְ. אוֹתְבַהּ. אֲמַר לְהוּ: הַאי בַּת חָמֵשׁ רַגְלַיִם הֲוַאי?! אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, לִיעְבְּדוּ קַמֵּיהּ (שַׁמָּעֵיהּ) דְּמָר, וְלֵיכוֹל. אֲמַר לֵיהּ: לְחַיֵּי. קָרִיבוּ תַּכָּא קַמַּיְיהוּ, וְאַיְיתוֹ קַמֵּיהּ בִּישְׂרָא, וְאוֹתִיבוּ קַמֵּיהּ רִיסְתָּנָא דְּחָנְקָא חַמְתָּא. גַּשְּׁשֵׁיהּ וְשַׁקְלַהּ, כַּרְכַהּ בְּסוּדָרֵיהּ. לְבָתַר דְּאָכֵיל, אָמְרִי לֵיהּ:

ואיכא דאפיך להו - לרבה ורב יוסף: ע"י כולן - בשביל כולן: מוליך במעמד כולן - כולן ילכו עמו: מנה מהו - אם לא אמר כולכם אבל מנאן א' ב' ג' ד' ואמר כתבו גט לאשתי מהו מדמננהו לכולהו הנך מנויין איכוון או דלמא כיון דלא אמר להו כולכם המנויין כתבו לא בעינן כולם: אמרי לה להאי גיסא - מנה כולהו אכולהו קפיד מנה מקצתייהו לא קפיד אלא אמנויין השנים מהני מנויין חתמו למעוטי השאר שלא נמנו אתא ולא לכל הני מנויין איכוין שיחתמו כולם כיון דלא מנה לכולהו הוברר שטורח הדבר עליו וחדל לו מדעתו הראשונה ואפי' המנויין אינם צריכין לחתום אלא מקצתן: ואמרי לה להאי גיסא - מנה מקצתן גלי דעתיה דאהני קפיד וצריכין כולן המנויין לחתום מנה כולן כיון דלא אמר כולכם לא הקפיד אלא לומר בפני מנין זה ולא שיחתמו כולם: אתקין רב יהודה בגיטא דכולכם - בגט שאדם אומר במעמד רבים ויש לחוש שמא יאמר לכולכם איכוין ולא יחתמו כולם ונמצא גט בטל התקין שיהו כותבין בו כך אמר לנו פלוני כתבו או כולכון או כל חד מנכון כולכון אחד כותב במעמד כולם או כל חד מנכון אפי' אין חביריו עמו: אובילו - הוליכו: ואתי לאיפסולי - שמא לא יהא אחד מהן במעמד כתיבתו או לא יחתמו כולן: חתומו כל תרין מנכון - ולא לימא (אינש) כולכם: מתני' מי שאחזו קורדייקוס - שם שידה השולטת כששותה יין הרבה מגיתו: לא אמר כלום - שאין דעתו מיושבת: נשתתק - לאו אשאחזו קורדייקוס קאי אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי: הרכין - הטה ויט שמים מתרגמינן וארכין שמיא (תהילים י״ח:י׳): בודקין אותו - בדברים אחרים שואלין לו דברים שהוא ראוי להשיב עליהן אם ראו דעתו מיושבת שמרמז על תשובת לאו הרכנה שדרך בני אדם להרכין על לאו ועל הין הרכנת הין שלשה פעמים לכל אחד כותבין ונותנין אם מרכין על הגט הרכנת הין: גמ' נכתיה - נשכו כלומר ששתה הימנו והרגיש בו: רוחא - שד האוחז על ידי כך: לקמיעא - שמשביעין בה את הרוח בשמו: סומקא - כחוש: מרקא - מזוג במים הרבה: לשמשא בת יומא - חולי שאחזו מחמת חום בו ביום: כוזא דמיא - ישתה: סיכורי - הקזת דם בקרן: סומקא - כחוש: עתיקתא - מימים רבים: למציעתא דרישיה - דחולה: דחליש ליה עלמא - פג לבו: ולימוד - ישוט כמו נחית בר אמוראי (ב"ב דף עד:): לשמשא בשרא סומקא כו' - כדאמר: לתלגא - חולי שאחזו מחמת צינה: חייא - בלא מזיגת מים: הוו מצערי ליה - העבדים מפני שהיה חסיד ופרוש ומחמיר עליהן באיסורין: ילתא - אשת רב נחמן והיא בת הנשיא ואשת אב בית דין וחשובה כדאמרי' בהעור והרוטב (חולין דף קכד.) דרב נחמן חתנא דבי נשיאה הוה: מסותא - מרחץ: דמתהפכי - מחמת זיעה אדומה היוצאה ממנו ע"י בשרא שמינא וחמרא חייא: פשיטי פשיטי - בהרות עגולות: רב יוסף איעסק - לתלגא בריחים כדי שיחמם ויזיע: בכשורי - לשאת קורות ומשאות: אהדמו לי הדמי דחיותא - סדרו לפני נתחי הבהמה לנתחיה: אהדמו - הנתיחו כלומר ערכו הנתחים: א"ל - ריש גלותא: אי הכי - דמשום דחשידי הוא: ליעבדו קמיה שמעיה דמר - כלומר קמיה שמעיה דמר יסדרו המאכל בהיתר: תכא - שולחן: ריסתנא דחנקא חמתא - אמנשטריישו"ן עצם קטן שעל כף הירך שאדם בולעו ונחנק משום דרב ששת סגי נהור הוה ולא יראנו ויאכל ויחנק: גששה - מששה והרגיש באותו עצם: שקל - כל החתיכה וכרכה בסודריה:

מתני' מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום - ואפי' אמר כתבו ותנו: בודקין אותו שלש פעמים - פי' שלש פעמים על לאו ושלש פעמים על הן דהיינו ששה פעמים בין הכל ובגמרא דקאמר וניחוש דלמא שיחיא דלאו לאו נקטיה אי נמי שיחיא דהן הן לאו משום דלא ניבעי תרוייהו דתרוייהו בעינן כדפירשנו אלא כלומר ובחד מהן או בלאו או בהן אינו בדעתו וי"ס דל"ג אי נמי ובדיקה זו מפרש בירושלמי כיצד בודקין לאו והן אומרים לו נכתוב גט לאשתך אומר הן לאמך אומר לאו לאחותך אומר לאו לבתך אומר לאו כו': כרכה בסודריה - משום דאשכח ביה טעמא דחיורא הוא דעבד הכי והגמרא לא פירשו עד לבסוף:

גיטין סז:

Navigate the library