גיטיןצ:
טוען את הדף…
וּפְרוּמָה מִשְּׁנֵי צְדָדֶיהָ, וְרוֹחֶצֶת עִם בְּנֵי אָדָם. ״עִם בְּנֵי אָדָם״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם רוֹחֲצִין. זוֹ – מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לְגָרְשָׁהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת וְגוֹ׳ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ״. ״וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״ – הַכָּתוּב קְרָאוֹ ״אַחֵר״, לוֹמַר: שֶׁאֵין זֶה בֶּן זוּגוֹ לָרִאשׁוֹן – זֶה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ, וְזֶה הִכְנִיס רְשָׁעָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. זָכָה שֵׁנִי – שִׁלְּחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן״. וְאִם לָאו – קוֹבַרְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן״ – כְּדַאי הוּא בְּמִיתָה; שֶׁזֶּה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ, וְזֶה הִכְנִיס רְשָׁעָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. ״כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח״ – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם שְׂנֵאתָהּ – שַׁלַּח. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: שָׂנאוּי הַמְשַׁלֵּחַ. וְלָא פְּלִיגִי: הָא בְּזוּג רִאשׁוֹן, הָא בְּזוּג שֵׁנִי. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה – אֲפִילּוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ, כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה׳, בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה, וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם. וַאֲמַרְתֶּם: עַל מָה? עַל כִּי ה׳ הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ״. הֲדַרַן עֲלָךְ הַמְגָרֵשׁ וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת גִּיטִּיןופרומה משני צדדיה - אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת שבשרן נראה מצדיהן: עם בני אדם סלקא דעתך - א"כ רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לו: במקום שבני אדם רוחצים - והיא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתן כשהן לובשין בגדיהן: כי שנא שלח - פסוק הוא בנבואת מלאכי: אם שנאת' שלח - כרבי עקיבא: אם שנואה היא לפני המקום שלח - כב"ש ואית דגרסי שנוי המשלח וזו שמעתי שנוי המשלח לפני המקום ואפילו לבית הלל נהי דלא כייפינן שלא להוציא מיהו שנוי הוא: זוג ראשון - אשת נעורים ובה משתעי קרא כדכתיב בתריה אשת נעוריך וכתיב ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד:עם בני אדם סלקא דעתך - פירש בקונטרס אם כן רגלים לדבר שזונה היא ואסורה לו וחובה לגרשה ולא מצוה וקשה דהא טווה בשוק ויוצאה וראשה פרוע נמי חובה לגרשה ולא מצוה דבעיא היא בסוטה (דף כה.) אי עוברת על דת יהודית מותר לקיימה או לא ולא איפשיטא ואמאי לא פריך נמי עלה ויש לומר דכיון דבעיא בסוטה לא הויא אלא מדרבנן קאמר שפיר דמצוה לגרשה אבל זו חובה לגרשה מן התורה ועוד יש לפרש רוחצת עם בני אדם סלקא דעתך אפילו אדם רע אינו סובל זה מאשתו או אפילו קלה שבקלות אינה עושה כן: הכתוב קראו אחר - מיתוקמא אפילו כבית הלל ואערות קאי: