Gittin 29a · Talmud

אֲבָל בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דִּנְפַק לֵיהּ דִּינָא לִקְטָלָא – קָטְלִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל נָמֵי, אֶפְשָׁר דְּחָזוּ לֵיהּ זְכוּתָא! כִּי חָזוּ לֵיהּ זְכוּתָא – מִקַּמֵּי דְּלִיגְמַר דִּינָא, בָּתַר גְּמַר דִּינָא – תּוּ לָא חָזוּ לֵיהּ זְכוּתָא. לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: כׇּל מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיֹאמְרוּ ״מְעִידִים אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו״ – הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג! דִּלְמָא בּוֹרֵחַ שָׁאנֵי. תָּא שְׁמַע: שְׁמַע מִבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים ״אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת״; ״אִישׁ פְּלוֹנִי נֶהֱרָג״ – יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. מִקּוֹמֶנְטָרִיסִים שֶׁל גּוֹיִם ״אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת״; ״אִישׁ פְּלוֹנִי נֶהֱרַג״ – אַל יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. מַאי ״מֵת״ וּמַאי ״נֶהֱרַג״? אִילֵימָא ״מֵת״ – מַמָּשׁ, וְ״נֶהֱרַג״ – מַמָּשׁ; דִּכְווֹתֵיהּ גַּבֵּי גּוֹיִם, אַמַּאי אַל יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ? הָא קַיְימָא לַן, כֹּל מֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ הֵימוֹנֵי מְהֵימְנִי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו ״מֵת״ – יוֹצֵא לָמוּת, וְ״נֶהֱרַג״ – יוֹצֵא לֵיהָרֵג? וְקָתָנֵי: בְּבֵית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ! לְעוֹלָם מֵת מַמָּשׁ וְנֶהֱרַג מַמָּשׁ; דִּכְווֹתֵיהּ גַּבֵּי גּוֹיִם אַמַּאי לָא, וְהָא קַיְימָא לַן דְּכֹל מֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ הֵימוֹנֵי מְהֵימְנִי – הָנֵי מִילֵּי בְּמִילְּתָא דְּלָא שָׁיְיכִי בַּהּ, אֲבָל בְּמִילְּתָא דְּשָׁיְיכִי בַּהּ, עָבְדִי לְאַחְזוֹקֵי שִׁקְרַיְיהוּ. מַתְנִי׳ הַמֵּבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְחָלָה – הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם אָמַר לוֹ: ״טוֹל לִי הֵימֶנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי״ – לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר, שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר. גְּמָ׳ אָמַר רַב כָּהֲנָא: ״חָלָה״ תְּנַן. פְּשִׁיטָא, ״חָלָה״ קָתָנֵי! מַהוּ דְּתֵימָא הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלָא חָלָה, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״חָלָה״ אוֹרְחָא דְּמִילְּתָא קָתָנֵי; קָא מַשְׁמַע לַן. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּאֲמַר לֵיהּ ״הוֹלֵךְ״ – אַף עַל גַּב דְּלָא חָלָה נָמֵי! וְאִי דַּאֲמַר לֵיהּ ״אַתְּ הוֹלֵךְ״ – אֲפִילּוּ חָלָה נָמֵי לָא! וְאִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אֲפִילּוּ חָלָה נָמֵי לָא! דְּתַנְיָא: ״הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. ״אַתְּ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. אִיבָּעֵית אֵימָא ״הוֹלֵךְ״, וְהוּא דְּחָלָה; וְאִי בָּעֵית אֵימָא ״אַתְּ הוֹלֵךְ״, וְחָלָה שָׁאנֵי; וְאִי בָּעֵית אֵימָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, וְחָלָה שָׁאנֵי. תְּנַן: הַמֵּבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְחָלָה – הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וּרְמִינְהוּ, אָמַר לִשְׁנַיִם: ״תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״; אוֹ לִשְׁלֹשָׁה: ״כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. אִינְהוּ אִין, אֲבָל שָׁלִיחַ לָא! אָמַר אַבָּיֵי: הָתָם טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן דְּבַעַל, הָכָא בַּעַל לָא קָפֵיד. רָבָא אָמַר: מִשּׁוּם דְּמִילֵּי נִינְהוּ, וּמִילֵּי לָא מִימַּסְרָן לְשָׁלִיחַ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁלִיחַ מַתָּנָה; וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל – רַב אָמַר: מַתָּנָה אֵינָהּ כְּגֵט. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מַתָּנָה הֲרֵי הִיא כְּגֵט. וְאִם אָמַר לוֹ ״טוֹל לִי הֵימֶנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּאן שָׁנָה רַבִּי: אֵין הַשּׁוֹאֵל רַשַּׁאי לְהַשְׁאִיל, וְאֵין הַשּׂוֹכֵר רַשַּׁאי לְהַשְׂכִּיר. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ, אֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִים אוֹתָהּ! אֶלָּא זִימְנִין דְּגִיטָּא נָמֵי לָא הָוֵי – דְּנַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ ״אַל תְּגָרְשָׁהּ אֶלָּא בַּבַּיִת״, וְגֵירְשָׁהּ בָּעֲלִיָּיה; ״אַל תְּגָרְשָׁהּ אֶלָּא בְּיָמִין״, וְגֵירְשָׁהּ בִּשְׂמֹאל. דְּכוּלֵּי עָלְמָא, הֵיכָא דְּנָפְקָה לְאַפֵּיהּ וְיָהֲבָה לֵיהּ חֵפֶץ, וַהֲדַר שָׁקְלָה מִינֵּיהּ גִּיטָּא; כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּגִיטָּא – גִּיטָּא מְעַלְּיָא הָוֵי. כִּי פְּלִיגִי הֵיכָא דַּאֲמַר לֵיהּ:

תו לא חזו ליה זכותא - כלומר לא שכיח הלכך לא מספקינן בהכי: מתני' המביא גט בא"י - שאין צריך לומר בפני נכתב ונחתם: משלחו ביד אחר - ועושה שליח מאליו ושלא בב"ד: ואם אמר לו - בעל לשליח: טול לי הימנה חפץ פלוני - כשתתן לה את הגט לא ישלחנו ביד אחר: גמ' חלה תנן - דאניס וה"ה לכל אונסין אבל אי לא אניס לא ישלחנו ביד אחר: אי דאמר ליה הולך - ולא אמר ליה אתה בעצמך הולך: ואי - מתני' ר"ש: אפילו - לא אמר ליה אתה הולך כי חלה נמי לא: ה"ז משלחו כו' - ולא מפליג בין חלה ללא חלה ועושה שליח אחר דהולך לא משמע אלא טרח שיבא גט זה לידה: איבעית אימא - מתני' דאמר ליה הולך ואפ"ה בעינן חלה דברייתא דקתני ה"ז משלחו והוא דחלה: ואיבעית אימא - מתני' דאמר ליה את הולך וחלה שאני ובריית' דקתני לא ישלחנו בדלא חלה וכן נמי כי תוקמא כרבן שמעון חלה שאני ור"ש בשלא חלה: אמר לשנים תנו גט לאשתי - ולא נתן להם גט עשאן עדים ואע"פ שלא אמר להם אתם עצמכם כתבוהו הרי אלו יכתבו ויתנו ולא יאמרו לסופר ויכתוב כדמפרש לקמן: או לשלשה כתבו גט כו' יכתבו - הם עצמם שהרי אמר להם כתבו אבל אמר לשלשה תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו מפני שעשאן ב"ד ורשאין לעשות שליח אלמא אין היחיד עושה שליח: בזיון דבעל - שעליו לכתוב את הגט ואינו רוצה שידעו בו רבים שאינו יודע לכתבו: הכא - גבי הולכה: לא קפיד - דמאי קפידא איכא: רבא אמר - התם היינו טעמא דלא משוו שליח שלא מסר להם אלא דברים ואין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים לאחר אבל גט דאית ביה מששא חוזר ונמסר: שליח מתנה - שאמר בעל הבית לב' עדים כתבו שטר מתנה לפלוני אי טעמא דגט משום בזיון הוא הכא ליכא למימר הכי שהרי אין עליו לכותבו דתנן (ב"ב דף קסז:) והמקבל נותן את השכר הלכך אם ירצו יאמרו לאחרים ויכתבו ולמ"ד מילי לא מימסרן הני נמי לא מימסרן: אמר ריש לקיש כאן שנה רבי - במשנה זו שנה לנו רבי: אין השואל כו' - דהא דתנן לא ישלחנו ביד אחר לא משום בטולי שליחות דגיטא נקט לה דאם שילח ביד אחר הגט גט דאע"ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליח לגרש מיהא שויה אלא האי דתנן לא ישלחנו לאשמועינן דאין השואל רשאי להשאיל: זו אפי' תינוקות יודעין אותה - דאם השאילה לו לא לצורך אחרים השאילה לו דאין השואל רשאי להשאיל ונמצא זה עובר על דעתו ומקניטו: אלא - משום שליחות דגט גופיה תנא לא ישלחנו דאם שלחו ביד אחר זימנין דגיטא נמי לא הוי גיטא ולקמן מפרש מאי זימנין: אל תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל - דלא שויה שליח להכי האי נמי פעמים ששליחות הגט תלוי בחפץ ואיכא קפידא לבעל: דכולי עלמא כו' - דמדאמר ר' יוחנן זימנין דגיטא נמי לא הוי משמע דרוב פעמים הוי גיטא ואפי' שלחו ביד אחר: ויהבה ליה חפץ - לההוא שליח שני: דכ"ע לא פליגי דהוי גיטא - דאע"ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליחות דגיטא לא בטיל ככל שלוחי גיטא שיכולין לעשות שליח דאגט לא קפיד בעל לדבר זה דגט אינו תלוי בחפץ דאפשר שילך ויטול החפץ וישלח הגט ביד אחר הלכך אפי' שינה בחפץ אין זה שינוי בגט שהרי קיבל החפץ ואח"כ נתן:

אבל בב"ד של ישראל כיון דגמר דיניה לקטלא מיקטל קטלי ליה - אע"ג דאמר בסנהדרין (דף מב:) שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכות היה הלה מניף בסודרין מכל מקום לא שכיח: רשב"ג אומר בין כך ובין כך לא ישלחנו ביד אחר - והא דדרשינן (קדושין דף מא.) ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח היינו היכא דאין הבעל מקפיד: משום בזיון דבעל - פירש בקונטרס שעליו לכתוב את הגט ואינו רוצה שידעו רבים שאינו יודע לכותבו והא דקאמר יכתבו ויתנו אגב יכתבו נקט יתנו אי נמי על ידי שיאמרו לאחר שיתן ירגיש בדבר שהבעל לא כתבו ומקפיד גם על הנתינה וא"ת מאי בזיון איכא והא תנן (לעיל גיטין דף כב:) האשה כותבת את גיטה אלמא אין על הבעל לכתוב וי"ל דלעולם על הבעל לכתוב אלא הא קא משמע לן דאפילו אשה כותבת כשר דידעת לאקנויי: ומילי לא מימסרן לשליח - ר"מ ור' יוסי פליגי לקמן בפ' התקבל (גיטין דף סו:) באומר לשלשה תנו דקסבר ר"מ דעשאן ב"ד ור' יוסי פליג דאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים ילמדו ויכתבו ויתנו לה אבל באומר לשנים תנו או לשלשה כתבו ותנו אפילו ר"מ מודה דיכתבו ויתנו ולא מימסרי לשליח כדמוכח מתניתין דהתם והא דקאמר בגמ' שלחו ליה מבי רב לשמואל אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד ופריך מהא דאמר שמואל הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח הוה מצי למיפרך דבשנים אפילו ר"מ מודה דלא מימסרן אלא ניחא ליה לאקשויי שמואל אדשמואל ועוד דהוה מצי למימר דטעמיה דר"מ משום בזיון דבעל וקסבר שמואל דבכתיבה ליכא בזיון אבל בחתימה כשיחתמו אחרים הוא דאיכא בזיון דמיפרסמא מילתא בחתימה טפי ומיהו הוה מצי למיפרך מדשמואל דהכא דקסבר טעמא משום מילי דאמר מתנה הרי היא כגט אלא כיון שהיה צריך להביא משמואל דהכא ה"נ פריך מאידך דשמואל דהתם: כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל - אפילו למאן דאמר בהמפקיד (ב"מ דף לו.) שומר שמסר לשומר פטור שהרי מסרו לבן דעת דאין יכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר נהי דלא מיחייב מ"מ לכתחלה אין לו לעשות: היכא דנפקה לאפיה - נקט הכי משום דמתניתין איירי בחלה השליח הראשון ולא הגיע לעיר שהאשה שם:

גיטין כט.

Navigate the library