גיטיןנט:
טוען את הדף…
בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן – מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל – מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר. מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל – מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר. עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, מַה שֶּׁתַּחְתָּיו גָּזֵל – מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר. אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גּוֹיִם בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה – מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב מַתְנָה, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּכְתּוֹב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי״ – אַטּוּ אֲנָא לָא יָדַעְנָא דְּכֹהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ? אֶלָּא כֹּהֵן בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר לֵוִי. רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר, מֵהָכָא: ״וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי״ – אַטּוּ אֲנַן לָא יָדְעִינַן דְּכֹהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ? אֶלָּא כֹּהֵן בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר לֵוִי. רַב אָשֵׁי אָמַר מֵהָכָא: ״בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר מֵהָכָא: ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״ – לְכׇל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְקִדַּשְׁתּוֹ״ – לְכׇל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה; לִפְתּוֹחַ רִאשׁוֹן, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן, וְלִיטּוֹל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם?! דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! אֲמַר לֵיהּ: דְּאוֹרָיְיתָא, וּמִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ נָמֵי מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם הִיא, דִּכְתִיב: ״דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם״! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: לְכִדְמַר; דְּתַנְיָא: שְׁנַיִם – מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בַּקְּעָרָה. שְׁלֹשָׁה – אֵין מַמְתִּינִין. הַבּוֹצֵעַ – הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה, וְאִם בָּא לַחְלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאָמַר מָר עֲלַהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּסְעוּדָה, אֲבָל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא, דְּאָתוּ לְאִינְּצוֹיֵי. אָמַר רַב מַתְנָה: הָא דְּאָמְרַתְּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא, לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים – דִּשְׁכִיחִי רַבִּים, אֲבָל בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי – לָא. אִינִי?! וְהָא רַב הוּנָא קָרֵי בְּכָהֲנֵי בְּשַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב! שָׁאנֵי רַב הוּנָא, דַּאֲפִילּוּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי – כָּהֲנֵי חֲשִׁיבִי דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מֵיכָף הֲווֹ כַּיְיפִי לֵיהּ. אָמַר אַבָּיֵי, נָקְטִינַן: אֵין שָׁם כֹּהֵן – נִתְפָּרְדָה חֲבִילָה. וְאָמַר אַבָּיֵי, נָקְטִינַן: אֵין שָׁם לֵוִי – קוֹרֵא כֹּהֵן. אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּהֵן אַחַר כֹּהֵן לֹא יִקְרָא, מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. לֵוִי אַחַר לֵוִי לֹא יִקְרָא מִשּׁוּם פְּגַם שְׁנֵיהֶם! כִּי קָאָמְרִינַן, בְּאוֹתוֹ כֹּהֵן. מַאי שְׁנָא לֵוִי אַחַר לֵוִי, דְּאִיכָּא פְּגַם שְׁנֵיהֶם – דְּאָמְרִי: חַד מִינַּיְיהוּ לָאו לֵוִי הוּא; כֹּהֵן אַחֵר כֹּהֵן נָמֵי, אָמְרִי: חַד מִינַּיְיהוּ לָאו כֹּהֵן הוּא! כְּגוֹן דְּמוּחְזָק לַן בַּאֲבוּהּ דְּהַאי שֵׁנִי, דְּכֹהֵן הוּא. הָכָא נָמֵי, דְּמוּחְזָק לַן בַּאֲבוּהּ דְּהַאי שֵׁנִי, דְּלֵוִי הוּא! אֶלָּא אָמְרִי: מַמְזֶרֶת אוֹ נְתִינָה נְסֵיב, וּפַסְלֵיהּ לְזַרְעֵיהּ. הָכָא נָמֵי, אָמְרִי: גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלוּצָה נְסֵיב, וְאַחֲלֵיהּ לְזַרְעֵיהּ! סוֹף סוֹף, לֵוִי מִי קָא הָוֵי?! וּלְמַאן? אִי לְיוֹשְׁבִין – הָא קָא חָזוּ לֵיהּ! אֶלָּא לְיוֹצְאִין. שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי גָלִילָא לְרַבִּי חֶלְבּוֹ: אַחֲרֵיהֶן,בור הקרוב לאמה - אמת המים המביאה מים מן הנהר לשדות ורגילין לעשות בורות שאם תיבש האמה ימלאו מן הבור וישקו השדות ומרגילין מי האמה לבור עד שיתמלא ותקנו חכמים שיתמלאו בורות שבשדות העליונות שהן קרובין למוצא האמה ואח"כ ימלאו התחתונים וכשהוא ממלאו סוכר את האמה עד שיתמלא: מפני דרכי שלום - שלא תהא מחלוקת ביניהם אני אסכור ראשון דהא תקנתא דרבנן הכי ואע"פ שאינו דין: מצודות חיה כו' - מדאוריית' כל כמה דלא מטא לידיה לאו גזל הוא ובגמ' מפרש ליה במצודות שאין להן תוך דליקני ליה כליו: גזל גמור - בגמרא מפרש גזל גמור מדבריהם וטעמא דרבי יוסי בכולהו דקסבר עשו מפני דרכי שלום את שאינו זוכה לקנות קנין גמור כזוכה: המנקף - חותך כמו ונקף סבכי היער (ישעיהו י׳:ל״ד) וכמו ונשאר בו עוללות כנוקף זית (שם יז): גמ' ויתנה - שיקראו בה כהנים והדר בני לוי: וקדשתו - כי את וגו': לפתוח ראשון - בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש: ולברך ראשון - בסעודה: וליטול מנה יפה ראשון - אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה: א"ל דאורייתא היא - ותורה אמרה כן מפני דרכי שלום: אלא אמר אביי - דרכי שלום דקתני מתני': לכדמר - אתא רבה בר נחמני שהיה רבו: אין ממתינין - אין צריכין להמתין: הבוצע - כגון בעה"ב שהוא מברך המוציא ואפי' הוא קטן: הוא פושט ידו - בקערה תחלה ללפת בו את פרוסת המוציא: לא שנו - דחולק כבוד לרבו: אלא בסעודה - כדאמרן: אבל - לענין לקרות בתורה בבית הכנסת אין כהן חולק כבוד ללוי ולוי לישראל דלא ליתו שארא לאנצויי ולמימר אנא נמי קרינא ברישא והיינו דקתני מתניתין כהן קורא ראשון כו' כמה שכתוב בתורה ואינו רשאי לחלוק כבוד בדבר ולשנותו מפני דרכי שלום: רב הונא - ישראל הוה: נקטינן - מסורת מאבותינו: נתפרדה חבילה - נפסק הקשר איבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל כך אמר מורי הזקן ומורי ר' יצחק בן יהודה וכן סידר רב עמרם אבל מתלמידי מורי רבי יצחק הלוי שמעתי משמו שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה יקדים: קורא כהן - במקום לוי: מפני פגמו של ראשון - שלא יאמרו הראשון אינו כהן ולקמיה פריך והא קא חזו דסליק ממנינא: משום פגם שניהם - לא ידעי אינשי פגמא בהי מינייהו ויאמרו ראשון אינו לוי לפיכך חזר וקרא לוי אי נמי שני אינו לוי אלא ישראל ולקמיה פריך גבי כהן נמי אמאי ליכא נמי פגם שניהם דאתו למימר שני לאו כהן הוא אלא לוי: באותו כהן - עצמו יחזור ויקרא במקום לוי: דמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא - ולא מצי למימר לוי הוא הלכך לראשון הוא דאיכא פגמא: ופרכינן דכוותיה על כרחך גבי לוי דמוחזק לן באבוה דהאי שני דלוי הוא - ומאי פגמא איכא אלא על כרחך היינו פגמא דאמרי אבוה ממזרת נסיב או נתינה (או) מן הגבעונים שגזר דוד עליהם ואחליה מקדושת לוייה והוי ישראל פסול ובמקום ישראל קורא הכא נמי כהן שני אתו למימר כו': ואחליה - מקדושת כהונה והרי הוא כישראל: ומשני הואיל ובלוי קרא ליכא פגמא דאי ס"ד חלל הוא סוף סוף לוי מי הוי שיקרא במקום לוי הלכך על כרחך כיון דאבוה כהן אין זה חלל ואין כאן פגם אלא לראשון: ולמאן - מי פגמו: אילימא היושבין - עד שיגלל ס"ת: הא קא חזו ליה - להאי כהן ראשון דסליק למנין שבעה: ליוצאין - שלא ימתינו ויצאו: אחריהן - דכהן ולוי:וליטול מנה יפה ראשון - כגון במעשר עני או בצדקה אם הוא עני או בחברים המסובין בסעודה אבל במידי דשותפות לא דאמרינן בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ:) דהנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם: אבל בשני ובחמישי לא - אומר ר"ח הני מילי לדידהו דבחול הוו טרידי במלאכתן ולא שכיחי אבל לדידן שכיחי בשני ובחמישי כמו ביו"ט: דאפי' רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי כו' - משמע דאי לאו הכי אסור אפי' הוא גדול מכל בני עירו והא דאמר בסוף מגילה (דף כח.) א"ר פרידא מימי לא ברכתי לפני כהן ופריך הש"ס מחכם הקורא אחר כהן עם הארץ דחייב מיתה ומוקי לה בשוין ועל כרחך לאו שוין ממש דא"כ מאי רבותיה אלא אתא לאפוקי כהן ע"ה וצריך למימר נמי דכולהו הוו כפופין לרבי פרידא דאי לאו הכי מאי רבותיה אי נמי הא דבעי הכא כייפי היינו בשבתות ויו"ט ור' פרידא אפילו בשני ובחמישי לא קרא: נתפרדה החבילה - ה"ר יצחק ברבי יהודה מפרש דקורא לוי במקום הראוי לו והא דאמר בכתובות (דף כה:) מוחזקני בזה שהוא כהן שקרא אחריו לוי צריך לומר דקים ליה דלא קרא במקום הראוי דגדול היה משלפניו או קטן משל אחריו: כי קאמרינן באותו כהן - למאי דתקון בהקורא את המגילה (דף כא:) שכל אחד מברך לפניה ולאחריה ניחא ואפילו לפי מאי דתנן (שם) הפותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה צריך לומר באותו כהן שקורא פעמים שהולך ויושב בינתים דאי בע"א במאי הוי מינכרא שתי קריאות כי ההיא דתניא בתוספתא דמגילה אם לא היה שם אלא אחד דידע לקרות קורא ויושב ועומד וקורא וזה היה נמי קודם התקנה דלאחר התקנה שכל אחד מברך לפניה ולאחריה לא צריך ומשם רבינו יהודה כתבו דאם אין בבית הכנסת רק כהנים אחד קורא במקום שבעה ועל כל פרשה יברך לפניה ולאחריה: