Keritot 11a · Talmud

שֶׁעָשָׂה בָּהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג. אֵיזוֹ שִׁפְחָה? כֹּל שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה״, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: זוֹ הִיא שִׁפְחָה וַדָּאִית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כׇּל עֲרָיוֹת מְפוֹרָשׁוֹת, וְשִׁיּוּר אֵין לָנוּ אֶלָּא חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין. גְּמָ׳ מְנָלַן דְּהִיא לָקְיָ[א] וְהוּא לָא לָקֵי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בִּקּוֹרֶת תִּהְיֶה״ – מְלַמֵּד שֶׁהִיא לוֹקָה. יָכוֹל שְׁנֵיהֶן לוֹקִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּהְיֶה״ – הִיא לוֹקֶה וְהוּא אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמִנַּיִן דְּהָדֵין ״בִּקּוֹרֶת״ לִישָּׁנָא דְּמַלְקוּת הוּא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״תְּהֵא בֵּקָרָאֵי״, כִּדְתַנְיָא: גְּדוֹל הַדַּיָּינִין מַקְרִא, שֵׁנִי מוֹנֶה, שְׁלִישִׁי אוֹמֵר: הַכֵּהוּ. רַב אָשֵׁי אוֹמַר: ״בְּבִיקּוּר תִּהְיֶה״, כְּדִתְנַן: אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֶלָּא מַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה לוֹקָה – הָאִישׁ מֵבִיא קׇרְבָּן, אֵין הָאִשָּׁה לוֹקָה – אֵין הָאִישׁ מֵבִיא קׇרְבָּן. מְנָלַן? אָמַר רָבָא, דִּכְתִיב: ״וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִיא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חוּפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ״. מִכְּדִי עַד הָכָא בְּאִישׁ קָא מִשְׁתַּעֵי קְרָא, נִכְתּוֹב: ״וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה׳״, וּלְבַסּוֹף לִכְתּוֹב ״בִּקּוֹרֶת תִּהְיֶה״. אַמַּאי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּרֵישָׁא: ״בִּקּוֹרֶת תִּהְיֶה״ וּלְבַסּוֹף כְּתַב: ״וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה׳״? הָכִי קָאָמַר: אִם בִּקּוֹרֶת תִּהְיֶה הִיא – ״וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה׳״, וְאִם לֹא תִּהְיֶה בִּקּוֹרֶת – לֹא יָבִיא הוּא אֶת אֲשָׁמוֹ. אֵימָא, הוּא מַעֲטֵיהּ קְרָא, אֲבָל הִיא תִּילְקֵי וְתַיְתֵי קׇרְבָּן! – ״וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה׳״ כְּתִיב. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל שִׁפְחָה בְּעוּלָה בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִיא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ״. וּמַאי מַשְׁמַע, דְּהַאי ״נֶחֱרֶפֶת״ לִישָּׁנָא דְּשַׁנּוֹיֵי הוּא? דִּכְתִיב ״וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִיפוֹת״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: ״אִם תִּכְתּוֹשׁ הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי״. ״וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם וַאֲשֵׁמִים אֵיל צֹאן עַל אַשְׁמָתָם״, אָמַר רַב חִסְדָּא: מְלַמֵּד שֶׁכּוּלָּן שְׁפָחוֹת חֲרוּפוֹת בָּעֲלוּ. אֵיזוֹהִי שִׁפְחָה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהׇפְדֵּה״, יָכוֹל כּוּלָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא נִפְדָּתָה״. יָכוֹל לֹא נִפְדָּתָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהׇפְדֵּה״, הָא כֵיצַד? פְּדוּיָה וְאֵינָהּ פְּדוּיָה – חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָיהּ בַּת חוֹרִין וּמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וּמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה״? דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: כׇּל עֲרָיוֹת מְפוֹרָשׁוֹת לָנוּ, מְשׁוּיָּיר לָנוּ חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין וּמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חוּפָּשָׁה״ – בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וּמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד כְּנַעֲנִי. לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁלָמָא ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה״ – כִּדְקָתָנֵי: דִּבְּרָה תּוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא דְּקָתָנֵי: מְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי, מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא חוּפָּשָׁה״, מִכְּלָל דְּהוּא חוּפַּשׁ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הַיְינוּ רַבִּי עֲקִיבָא! לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל קָאָמַר: לְדִידִי, בְּעָלְמָא כְּווֹתָיךְ סְבִירָא לֵיהּ דְּדִבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְהָכָא שָׁאנֵי. מִכְּדֵי כְּתִיב לֵיהּ קְרָא: ״כִּי לֹא חוּפָּשָׁה״, ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינָּה לְהָכִי אֲתָא, לְחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין. לַאֲחֵרִים, בִּשְׁלָמָא ״וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה״, קָסָבַר: דִּבְּרָה תּוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא הָא דְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי מְנָלַן? אֲמַר קְרָא: ״כִּי לֹא חוּפָּשָׁה״, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְדִידַהּ – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְדִידֵיהּ. מַתְנִי׳ כׇּל עֲרָיוֹת, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן – קָטָן פָּטוּר, אֶחָד עֵר וְאֶחָד יָשֵׁן – יָשֵׁן פָּטוּר, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד – שׁוֹגֵג בְּחַטָּאת וּמֵזִיד בְּהִכָּרֵת. גְּמָ׳ וְהָכָא, חַיָּיב קָטָן? אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָתָנֵי: כׇּל עֲרָיוֹת, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן – קָטָן פָּטוּר וְגָדוֹל חַיָּיב, וְהָכָא – גָּדוֹל נָמֵי פָּטוּר, מַאי טַעְמָא? דְּהָא מִקַּשְׁיָין אַהֲדָדֵי. כׇּל עֲרָיוֹת, אֶחָד נֵיעוֹר וְאֶחָד יָשֵׁן – פָּטוּר. וְכָאן, יָשֵׁן נָמֵי חַיָּיב? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, הָכִי קָתָנֵי: כׇּל עֲרָיוֹת, אֶחָד נֵיעוֹר וְאֶחָד יָשֵׁן – יָשֵׁן פָּטוּר וְנֵיעוֹר חַיָּיב, וְכָאן – אֲפִילּוּ נֵיעוֹר פָּטוּר, מַאי טַעְמָא? דְּמִקַּשְׁיָין אַהֲדָדֵי. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: עָשׂוּ גּוֹמֵר כִּמְעָרֶה, מִתְכַּוֵּין כְּשֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין, כְּדַרְכָּהּ כְּשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, נֵיעוֹר כְּיָשֵׁן. אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָאָמְרַתְּ? אִי בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה קָתָנֵי, אַמַּאי עָשׂוּ גּוֹמֵר כִּמְעָרֶה? גּוֹמֵר בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה מִיחַיַּיב, מְעָרֶה לָא מִיחַיַּיב! וְתוּ: מִתְכַּוֵּין כְּשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין, אִי מִכַּוְּונָה – מִיחַיְּיבָא, אִי לָא – לָא מִיחַיְּיבָא! וּכְדַרְכָּהּ כְּשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ נָמֵי, כְּדַרְכָּהּ בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה מִיחַיַּיב, וְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ לָא מִיחַיַּיב, מַאי טַעְמָא? ״שִׁכְבַת זֶרַע״ כְּתִיב! וּמַאי נֵיעוֹר כְּיָשֵׁן? וְאִי בִּשְׁאָר עֲרָיוֹת קָא תָנֵי, עָשׂוּ גּוֹמֵר כִּמְעָרֶה?

ר' ישמעאל אומר שפחה - גמורה: כל העריות מפורשות - שהן בנות חורין ושיור אין לנו וזו ודאי משונה היא חציה שפחה וחציה בת חורין: גמ' תהא בקריאה - שהן קורין עליה והפלא ה' את מכותך שכן קורין על הלוקין במס' מכות (דף כב:): בבקורת תהיה - שאם אינה יכולה לקבל ארבעים אומדין אותה בבקור ובמחשבה: מכות הראויות להשתלש - כגון י"ח או כ"א או כ"ד שהיו מכין אותו שתי ידות (מלפניו ואחת מאחריו) ומקרא ילפינן לה במס' מכות (דף כג.): בזמן שהאשה לוקה - שגדולה היא ובת עונשין היא: אימא הוא מיעטיה קרא - מהדר אמתני' דקתני לא השוה אשה לאיש לקרבן אימא הוא מיעטיה קרא ממלקות דכתיב תהיה אבל היא אימא תילקי ותייתי קרבן: לישנא דשינוי הוא - שנשתנית מברייתה: הריפות - דבר שנשתנה ע"י כתישה וכאן נמי ע"י אבר שמש דש: ויתנו ידם להוציא - פסוק הוא בספר עזרא: פדויה [ואינה פדויה] - והפדה לא נפדתה משמע פדויה ואינה פדויה: לרבי ישמעאל מאורסת לעבד עברי מנא ליה - בשלמא לר"ע דמוקי לה בחציה בת חורין לא בעיא קרא דאיכא למימר מדחייב עלה רחמנא ודאי מאורסת היא מישראל דהא תפסו לה קדושין הילכך איכא למימר לעבד עברי נתקדשה שהרי רבו מוסרה לו בעל כרחו כדמפרש בקדושין (דף יד:) ולא לעבד כנעני שהרי אסורה לו אלא לרבי ישמעאל דאמר שפחה גמורה מאורסת לעבד עברי מנא ליה (דאמר לעבד עברי שהרי אסורה לו) דילמא לעבד כנעני דהא לדידיה שריא לגמרי טפי מעברי: אם אינו ענין לדידה - דהא כתיב (ויקרא יט) והפדה לא נפדתה: מתני' כל העריות - אם האחד גדול או האיש או האשה האחד חייב והאחד פטור ובשפחה אינו כן ובגמרא מפרש לה: שוגג בחטאת ומזיד בהכרת - ובשפחה נהי דאם הוא מזיד והיא שוגגת דפטורין הואיל ואינה לוקה כדאמרינן לעיל בקורת תהיה והביא את אשמו ואי לא פטורין מיהו אם הוא שוגג והיא מזידה היא במלקות והוא באשם כדאמרי' בהאי פירקא דשוגג ומזיד שוין בבא על השפחה: גמ' והכא חייב - בתמיה וכי קטן חייב בשפחה: דהא איתקוש להדדי - כדאמרן לעיל אם אין האשה לוקה אין האיש מביא אשם: וכי ישן חייב - בתמיה: מערה לא מיחייב - דשכבת זרע כתיב בה: וכי מכוין מיחייב ואי לא לא מיחייב - דשכבת זרע בעינן ושאינו מתכוין כגון נפל מן הגג ונתקע אין ראוי להזריע: ואי בשאר עריות קתני איפכא מיבעי ליה - עשו מערה בעריות חייב כגומר שלא כדרכה חייב כבכדרכה דמשכבי אשה כתיב (ויקרא יט):

אין האשה לוקה - כגון שהיא שוגגת וקטנה אין האיש מביא קרבן והא דאמרינן לרבות שוגג כמזיד היינו שוגג דאיש כמזיד אבל האשה צריך שתהא מזידה: דהא מקשו להדדי - הלשון אינו מכוון דהאיש הוקשה לאשה ולא אשה לאיש דהא כי האיש כמו האשה חייבת כדאיתא בת"כ ואיש פרט לקטן יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואיש א"כ אשה לא איתקשה לאיש: באין מתכוין (דכדרכה) פטור - פירש הקונט' משום דש"ז כתיב ובאין מתכוין אינו ראוי להזריע כגון נפל מן הגג ונתקע וקשה מאן לימא לן דאינו ראוי להזריע אלא האי טעמא משום שאנוס הוא:

כריתות יא.

Navigate the library