Keritot 20a · Talmud

מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: לֹא נֶחְלְקוּ עַל דָּבָר שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד שֶׁהוּא חַיָּיב, אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. וְרַבִּי יְהוּדָה מַאי קָאָמַר דִּפְלִיגִי? בְּנִתְכַּוֵּין לְלַקֵּט עֲנָבִים וְלִקֵּט תְּאֵנִים, שְׁחוֹרוֹת וְלִקֵּט לְבָנוֹת – עֲנָבִים וּתְאֵנִים, שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת, מַאי נִיהוּ? שְׁנֵי שֵׁמוֹת? הַיְינוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי! רַבִּי יְהוּדָה מַאי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן? אֶלָּא לָאו מִתְעַסֵּק אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מִתְעַסֵּק חַיָּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי סָבְרִי: מִתְעַסֵּק פָּטוּר? לָא, מִתְעַסֵּק – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר, וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי סָבַר: שָׁכַח מְלַקֵּט מִלִּבּוֹ. בְּשֵׁם אֶחָד – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב, כִּי פְּלִיגִי – בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לָא שְׁנָא בְּשֵׁם אֶחָד וְלָא שְׁנָא בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת – פְּלִיגִי. רָבָא אָמַר: לִיקְדֹּם אִיכָּא בֵינַיְיהוּ. וְהָתַנְיָא: הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי נֵרוֹת דּוֹלְקוֹת אֲרוּכּוֹת, וְנִתְכַּוֵּין לְכַבּוֹת אֶת זוֹ וְכִיבָּה אֶת זוֹ, לְהַדְלִיק אֶת זוֹ וְהִדְלִיק אֶת זוֹ – פָּטוּר. לְהַדְלִיק וּלְכַבּוֹת, וְכִיבָּה וְהִדְלִיק בִּנְשִׁימָה אַחַת – חַיָּיב. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לָא אִיתְעֲבִד מַחְשַׁבְתֵּיהּ, דְּהָא לְהַדְלִיק מֵעִיקָּרָא בָּעֵי וּלְבַסּוֹף לְכַבּוֹת, וְכִי עֲבַד מַעֲשֶׂה – כִּיבָּה וּבַסּוֹף הִדְלִיק הוּא, וְאֵימָא פָּטוּר, קָא מַשְׁמַע לַן: נְהִי דְּאַקְדּוֹמֵי נָמֵי לָא מַקְדֵּים, אַחוֹרֵי נָמֵי לָא מְאַחַר. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹתֶה גֶּחָלִים בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק: חַיָּיב שְׁתַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַבְעִיר אֶת הַתַּחְתּוֹנוֹת. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִי דְּקָא מִיכַּוֵּין לְכַבּוֹת וּלְהַבְעִיר – מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּפָטַר? אֶלָּא דְּלָא קָא מִכַּוֵּין לְהַבְעִיר – מַאי טַעְמָא דְּמַאן דִּמְחַיֵּיב תַּרְתֵּי? רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְכַבּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת כְּדֵי לְהַבְעִיר אֶת הַתַּחְתּוֹנוֹת, דְּתַנָּא קַמָּא קָסָבַר: מְקַלְקֵל בְּהַבְעָרָה פָּטוּר, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אָמַר: חַיָּיב. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּנַפָּח שָׁנוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד כָּאן לֹא נִתְגַּלְּתָה טַעְמָהּ שֶׁל הֲלָכָה זוֹ. אַמֵּי בַּר אָבִין וְרַב חֲנַנְיָא בַּר אָבִין דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ:

מאי ניהו ב' שמות - קא סלקא דעתך השתא שחורות ולבנות נמי כשני מינין דמו ואי ר' שמעון ור' שמעון שזורי נמי כרבי יהודה מוקמי פלוגתייהו בנתכוין ללקט את זה ולקט את זה רבי יהודה מאי אתא לאשמועינן: אלא לאו מתעסק איכא בינייהו - דשמעיה רבי יהודה לרבי שמעון שזורי דאוקי פלוגתא באבד מלקט מלבו אבל במתעסק דברי הכל פטור ואתא איהו למימר אפילו נתכוין ללקט כו' הוי מתעסק הואיל ובאיסור נתעסק פליגי ומחייב רבי אליעזר ואפילו רבי יהושע לא פטר אלא בשני שמות אבל בשם אחד חייב ותמה אני כו' אם כן למה נאמר בה פרט למתעסק בהיתר או במתעסק באב מלאכה ועשה אב מלאכה אחרת: אבד מלקט מלבו בשם אחד - שנתכוין לתאנה זו ושכח כסבור תאנה אחרת הסמוכה לה בעינא והלכה ידו על הראשונה דברי הכל חייב הואיל ולכך נתכוין תחלה ועוד כששכח מחשבתו לא חשב אלא באותו מין עצמו: בשני שמות - שנתכוין לתאנים ושכח וכסבור ענבים בעינא והלכה ידו על התאנים: ורבי יהודה סבר - אפילו בשם אחד פליגי וסבירא ליה דשחורות ולבנות שם אחד הן הואיל והן מין אחד:
(תוספות) מה שאמר במתניתין תמיה אני אם פטר בה ר' יהושע במין אחד שהרי נתקיימה מחשבתו. עד כאן תוספות: ליקדם איכא בינייהו - שנתכוין ללקט זו תחלה ואחר כך זו והלכה ידו על האחרונה ר' שמעון ורבי שמעון שזורי סברי אם משם אחד דברי הכל חייב הואיל ושם אחד הן וסוף סוף תרווייהו עבד ולא איכפת לן במקדים המאוחר כי פליגי בשני שמות ר' אליעזר מחייב חטאת הואיל ולשניהן נתכוין ושניהם עשה ולא איכפת לן במקדים המאוחר ורבי יהושע פוטר הואיל ובשעת לקיטת כל אחת ואחת לא לזה הוא מכוין הוה ליה כמתעסק ופטור ורבי יהודה סבר אפילו בשם אחד פליגי אבל תמהני למה פטר הואיל וסוף סוף לשניהן נתכוין אבל במתעסק בעלמא שלא נתכוין אלא לאחת ולא עשאה ועשה את חברתה דכולי עלמא פטור: והא תניא - סייעתא דחיישינן למוקדם ומאוחר: להדליק זו - בשגגת שבת או בשגגת מלאכות: והדליק זו פטור - דהיינו מתעסק לא נתכוין אלא לאחת ולא עשאה ועשה את חברתה: להדליק ולכבות - כשהיה נר דולק ונר כבוי ונתכוין להדליק זה תחלה ואחר כך לכבות זה וכבה זה ואחר כך הדליק זה: אם בנשימה אחת - שנפח ומחמת הנפיחה כבה זה והדליקה חייב דליכא למימר הי מוקדם והי מאוחר: בשתי נשימות פטור - דלא נעשית כסדר: לא אתעביד מחשבתיה - דאיכא למימר כבה ואחר כך הדליק: החותה - הממלא כלים מצבור הגחלים: מכבה העליונות - שעכשיו נעשות תחתונות וכבו מחמת המשא של עליונות ומבעיר התחתונות שהיו כבויות מחמת המשא שהיה עליהן וכשהן עכשיו עליונות נתבערות: מאי טעמא דמאן דמחייב תרתי - הא לא איכוין לחדא ולגביה מתעסק הוא: כדי להבעיר את התחתונות - כלומר להבערת התחתונות לא הוה צריך אלא לכבוי עליונות היתה עיקר כוונתו שהיה נפח וצריך לפחמין נתכוין לכבות עליונות שהיו גסות ואף על פי שידע שיבערו התחתונות נתכוין לכיבוי של אלו על מנת שיתבערו אלו אף על פי שהוא מקלקלם אצלו: מקלקל בהבערה - כגון דנפח הוא כדאמר רבי יוחנן בנפח שנו דלא ניחא ליה לנפח להבעיר גחלים: מקלקל בהבערה חייב - דקיי"ל אף על גב דשאר מקלקלים פטורין חובל ומבעיר חייבין: אמי בר אבין כו' כגון שנתכוין - לכבויי ולהבערה ואפילו הכי אהבערה פטור תנא קמא סבר לה כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת וליכא קרבן:

היינו ר' שמעון ור' שמעון שזורי - דעל כרחיך צריך לומר דהכי פירושו דמילתיה לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שחייב כגון תאנים ותאנים ובאבד מלקט מלבו או לבנות ולבנות ושחורות ושחורות ואבד מלקט מלבו כדפי' לעיל על מה נחלקו על דבר שהוא משני שמות כגון ענבים או תאנים או שחורות ולבנות ואבד מלקט מלבו כדמפרש לעיל טעמייהו דלא מצינו למימר לר' שמעון ור' שמעון שזורי על מה נחלקו על דבר משום שני שמות כגון שלקט תאנים או ענבים ואינו יודע מה לקט דמאי קמשמע לן: אלא לאו מתעסק איכא בינייהו דרבי יהודה סבר דמתעסק חייב ור' שמעון שזורי ורבי שמעון סברי מתעסק פטור - ורבי שמעון סבר דפלוגתיה דרבי יהושע ורבי אליעזר באבד מלקט מלבו ונתכוין ללקט תאנים ולקט ענבים או שחורות ולקט לבנות דשני מינין הן כדמפרש לעיל טעמייהו אבל במין אחד ובאבד מלקט מלבו לא נחלקו דלכולי עלמא חייב אבל במין אחד דשלא אבד מלקט מלבו כגון שנתכוין ללקט אלו ולקט אחרות פטור משום מתעסק ורבי יהודה אמר אפילו בנתכוין כו' ובשני מינים פלוגתייהו ובשלא אבד מלקט מלבו ומינה דייקינן דוקא בשני מינין אבל בחד מינא לכולי עלמא חייב כדדייק לעיל הש"ס ואמאי הא מתעסק הוא והדרן קושיין לדוכתיה והא דפשיטא ליה להש"ס האי שיטה דלרבי שמעון מתעסק פטור ומוקי פלוגתייהו באבד מלקט מלבו ולרבי יהודה מתעסק חייב ומיירי בשלא אבד דהכי משמע לישנא דמתניתין דר' יהודה מחייב טפי דקאמר ר"ש שזורי ור' שמעון אומרים לא נחלקו על דבר שהוא משום אחד שחייב כלומר דהתם ודאי חייב על מה נחלקו על שני שמות כו' כלומר דהתם איכא מאן דפטר ועל זה השיב ר' יהודה אפילו נתכוין ללקט תאנים כו' פליגי ואיכא מאן דמחייב ועוד מדקאמר תמה אני אם פטר בה רבי יהושע משמע דר' יהודה מחייב טפי: כגון שנתכוון לכבות העליונות כדי להבעיר התחתונות - כדמפרש רבי יוחנן בנפח שנו ולאו נופח אלא רוצה לומר אותו שעושה הפחמין ביער קרבוני"ר בלע"ז שנבערו העצים ונעשו פחמין ומסיר הפחמין גבוה מן האש ורוצה שיכבו לעשות מהם מלאכתם לעשות מהם ברזל ומשאין הפחמין דקין כי אינו חפץ בהן להתחמם רק שיעשו אפר וזהו קלקול ואינן ראויות לשום דבר והיה רוצה שיתאכלו לגמרי ויהיו אפר וזהו נתכוין לכבות העליונות כדי להבעיר התחתונות ואותה הבערה של תחתונות אינו חפץ בהם כי אם שיעשו אפר וזהו קלקול לר"א ברבי (יצחק) [צדוק] מיחייב שתים משום כיבוי ומשום הבערה ואף על גב דמקלקל הוא ואף על גב דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה בהא סבירא ליה כר' יהודה דמחייב אף על גב דסבר כרבי שמעון במקלקל דהבערה ולרבנן אינו חייב משום הבערה דמקלקל בהבערה פטור:

כריתות כ.

Navigate the library