Keritot 27a · Talmud

סֵיפָא קָרֵי לֵיהּ לִ״מְעִילָתוֹ״ אֵיל אָשָׁם! רֵישָׁא, דְּהָוֵה לֵיהּ אַיִל רוּבָּן קֶרֶן וְחוּמְשׁוֹ – קָרוּ לֵיהּ לִ״מְעִילָתוֹ״ גְּזֵילוֹ. סֵיפָא, דְּלָא הָוֵי אַיִל דִּזְבַן קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ – קָרֵי לֵיהּ אֵיל אָשָׁם ״מְעִילָתוֹ״, וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחוּמְשָׁהּ. בָּעֵי רַב מְנַשְּׁיָא בַּר גַּדָּא: בְּכִינּוּס חוּמְשִׁין מַהוּ שֶׁיִּתְכַּפֵּר? מִי אָמְרִינַן: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ – מִשּׁוּם דְּקָטָרַח קַמֵּיהּ, אֲבָל הָכָא דְּלָא קָטָרַח – לָא מִתְכַּפֵּר. אוֹ דִלְמָא אִם תִּימְצֵי לוֹמַר אֵין אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ – מִשּׁוּם דְּלָא אַפְרְשֵׁיהּ, אֲבָל הָדֵין כִּינּוּס חוּמְשִׁין – דְּאַפְרְשֵׁיהּ, אִיכָּא לְמֵימַר מִתְכַּפֵּר. דְּאִיבְּעִי לְהוּ: [אָדָם] מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ, אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע: הַמַּפְרִישׁ שְׁנֵי סְלָעִים לְאָשָׁם, וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם, הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. מַאי לָאו, דִּזְבַן בְּאַרְבְּעָה אַיִל, וּשְׁבַח, דְּשָׁוֵי תְּמָנְיָא? וּשְׁמַע מִינַּהּ אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ! לָא, הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? דְּאוֹזֵיל רוֹעֶה גַּבֵּיהּ. תָּא שְׁמַע: לָקַח אַיִל בְּסֶלַע, וּפִטְּמוֹ וְהֶעֱמִידוֹ עַל שְׁתַּיִם – כָּשֵׁר. שְׁמַע מִינַּהּ אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ! לָא, פִּטְּמוֹ שָׁאנֵי, דְּהָא חָסַר לֵיהּ תְּמָנְיָא. תָּא שְׁמַע: לָקַח אַיִל בְּסֶלַע וַהֲרֵי הוּא בִּשְׁתַּיִם – כָּשֵׁר. הָכָא נָמֵי כְּשֶׁפִּטְּמוֹ. אִי הָכִי הַיְינוּ רֵישָׁא! רֵישָׁא דִּזְבַן בְּאַרְבְּעָה וְאַשְׁבְּחֵיהּ בְּאַרְבְּעָה אַחֲרִינֵא, דְּחָסַר לֵיהּ תְּמָנְיָא. סֵיפָא דִּזְבַן אַיִל בְּאַרְבְּעָה וְאַשְׁבְּחֵיהּ בִּתְלָתָא, וְשָׁוֵי תְּמָנְיָא. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: יְשַׁלֵּם סֶלַע – הָא חֲסַר לֵיהּ שִׁבְעָה! מַאי יְשַׁלֵּם? תַּשְׁלוּם דְּסֶלַע. וְאִי סְבִירָא לֵיהּ דְּאֵין אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ, כִּי יָהֵיב תַּשְׁלוּם דְּסֶלַע מַאי הָוֵי? אַיִל בֶּן שְׁתֵּי סְלָעִים בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא! לְעוֹלָם קָסָבַר: אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ. אִי הָכִי, תַּשְׁלוּם דְּסֶלַע לֹא יִתֵּן! הַיְינוּ טַעְמָא דְּקָיָהֵיב תַּשְׁלוּמִין דְּסֶלַע – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: אַיִל פָּחוּת מִשְׁתֵּי סְלָעִים מְכַפֵּר. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע: בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה יָפֶה סֶלַע, בִּשְׁעַת כַּפָּרָה יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – לֹא יָצָא. בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ, אוֹ לֹא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כַּמָּה שָׁנִים גָּדַל זֶה בֵּינֵינוּ, וְלֹא שָׁמַע הֲלָכָה זוֹ מִמֶּנִּי! מִכְּלָל דְּאַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן? אִין, וְעַל הָדָא אַמְרַהּ, דִּתְנַן: וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְכֵן הַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, אֵין טְעוּנָה לֶחֶם. [רַב חֲנַנְיָה] מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאַחַר כַּפָּרָה, דְּוָלָד אֵין טָעוּן לֶחֶם. אֲבָל לִפְנֵי כַּפָּרָה – טָעוּן לֶחֶם, אַלְמָא קָסָבַר מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ. בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין אוֹ לֹא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים גָּדַל זֶה בֵּינֵינוּ, וְלֹא שָׁמַע הֲלָכָה זוֹ מִמֶּנִּי! מִכְּלָל דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַמְרַהּ? אִין, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּהֵמָה שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין, הִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ, וְחָזַר וְלָקַח חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישָׁהּ – קְדוֹשָׁה, וְאֵינָהּ קְרֵיבָה, וְעוֹשָׂה תְּמוּרָה, וּתְמוּרָתָהּ כַּיּוֹצֵא בָּהּ. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינַּהּ בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין. וּשְׁמַע מִינַּהּ קְדוּשַּׁת דָּמִים מְדַחָה. וּשְׁמַע מִינַּהּ יֵשׁ דִּיחוּי בְּדָמִים. בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: הוּזְלוּ טְלָאִים בָּעוֹלָם, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן ״מִבְחַר נִדְרֵיכֶם״ בָּעֵינַן, וְהָא אִיכָּא, אוֹ דִילְמָא ״כֶּסֶף שְׁקָלִים״ בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כַּמָּה שָׁנִים גָּדַלְנוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שָׁמַעְנוּ הֲלָכָה זוֹ. וְלָא? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִפְּנֵי מָה לֹא נָתְנָה תּוֹרָה קִצְבָה בִּמְחוּסְּרֵי כַפָּרָה? שֶׁמָּא יוּזְלוּ טְלָאִים, וְאֵין לָהֶן תַּקָּנָה לֶאֱכוֹל בְּקָדָשִׁים. אֵימָא: לֹא לִימַּדְנוּ הֲלָכָה זוֹ. וְהָא רַבִּי זֵירָא בַּר אַדָּא מַהְדַּר תַּלְמוּדֵיהּ כֹּל תְּלָתִין יוֹמִין קַמֵּיהּ! אֵימָא: לֹא נִתְבַּקְּשָׁה הֲלָכָה זוֹ מִמֶּנּוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה קִצְבָה בִּמְחוּסְּרֵי כַּפָּרָה? שֶׁמָּא יוּזְלוּ טְלָאִים, וְאֵין לָהֶם תַּקָּנָה לֶאֱכוֹל בְּקָדָשִׁים. מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, חַטַּאת חֵלֶב, יִנָּתֵן לָהּ קִצְבָה, דִּלְכַפָּרָה אָתְיָא וְלָאו לְאִישְׁתְּרוֹיֵי בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים הוּא! מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, אֲשַׁם נָזִיר לֶהֱוֵי לֵיהּ קִצְבָה, דִּלְבַטָּלָה הוּא דְּאָתֵי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁהוּא בָּא לְבַטָּלָה, אֶלָּא אֲשַׁם נָזִיר בִּלְבָד! קַשְׁיָא.

רישא קרי גזילו למעילתו סיפא קרי לאיל אשם מעילתו - בתמיה: ומשני אין רישא דהוה איל רוב כו' - על כרחיך תנא דמתני' הוצרך לחלק בשמותיהן של שני אשמות הללו לפי שהאחד בא לחובת אשמו הראשון והשני לאשם מעילות לפיכך קרא לאחד מהן אשמו ולאחד מהן מעילתו הילכך רישא דהוה איל רובן קרן וחומשו קרא את הקרב לאשמו מעילתו כלומר קרן שמעל בו וחומשו להודיע דמה שהוא מביא אשם בעשרה זוז משום מעילה וחומשה הוא ואת הקרב לאשם מעילות קרא אשמו סיפא דלא הוי איל רובן קרן וחומש דהאיל יפה שתי סלעים והקרן והחומש אינו עולה אלא סלע וחומש ואין האיל קרב בשביל תשלומי גזילתו אלא בשביל איל אשם קורהו מעילתו על שם אשם מעילות: בכינוס חומשין - כגון מעל בב' סלעים דאשם כמה פעמים עד שיעלו החומשים לב' סלעים מהו שיקח מהן אשם למעילתו. בכנוס חומשין כגון הפריש ב' סלעים לאשם ומעל בקרן ד' פעמים שיעלו החומשין לשתי סלעים מהו שיתכפר בחומשין לבדו שיקנה בהן איל והקרן יפול לנדבה דהא מותר הוא מרבי: שבח הקדש - כגון לקח איל בסלע והוקרו טלאים ועמדו על שתים: דלא אפרשיה - בשעת הפרשה לא היה שוה אלא סלע אבל בכינוס חומשין הא אפרשיה זה שהפרישו לשם אשם כל שעה ומכח אשם באו אימא מתכפר: ושמע מינה אדם מתכפר - מדקתני יקרב לאשמו: דהא חסר ליה תמניא זוזי - שהוציאו בפיטומו סלע: ת"ש - מסיפא דהא ברייתא דפיטום: ואשבחיה בתלתא ושוה תמניא - ולקמן פריך סוף סוף שמע מינה דאדם מתכפר באותו זוז שהשביח ההקדש בלא חסרונו: תשלומי דסלע - זוז אחד להשלים סלע שני. ואי קשיא לוקמה כגון דאוזיל גביה רועה הא ליכא למימר מדקתני ישלם סלע לגזבר מביתו ואי דאוזיל גביה רועה אמאי ישלם הא שוה בשעת הפרשה ב' סלעים ואי דיהביה ניהליה בחנם מאי איכפת לן הא לא בעינן אלא שוה שתי סלעים והרי שוה שתי סלעים והקדש לא השביח בו כלום: איל - שקנו בשתי סלעים ליכא: מאי הוי עלה - דהאי שינוייא דחיקא הוא דאי אדם מתכפר בשבח הקדש תשלום סלע לא הוי: תא שמע - דמתכפר: ה"ג בתוספתא בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתי סלעים יצא: בעי כו' - רבי אלעזר לא שמיעא ליה הך ברייתא: ולא שמע הלכה זו ממני - בתמיה: ועל הדא אמרה - במסכת מנחות בפרק התודה (מנחות דף עט:): אינן טעונות לחם - התם מפרש טעמיה: לא שנו - דולד אינו טעון לחם אלא לאחר כפרה שכבר הקריב את אמו ויצא ידי נדרו אבל לפני כפרה יקריב זה במקום אמו לחובת נדרו וטעון לחם. אלמא אדם מתכפר בולד דהיינו שבח הקדש: בעלי חיים נדחין - מעל גבי המזבח או לא כגון שעירי יום הכיפורים ומת אחד מהן מהו שיקריב חבירו ויביא אחר עמו מי אמרינן נדחה זה במיתת חבירו או לא. ואי קשיא לפשוט ליה מדקי"ל (תמורה דף כא:) חטאת שכיפרו בעליה מתה אלמא נדחין הלכה למשה מסיני הוא ואין למידין הימנה: ואינה קריבה - הואיל ומתחלה נדחית שהיתה חציה חולין כשהקדישה לא היתה ראויה לכך: ה"ג שמע מינה תלת שמע מינה בעלי חיים נדחין ושמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים - ותו לא מידי שמע מינה קדושת דמים מדחה בהמה שאינה ראויה ליקרב והקדישה לדמים כיון דאמר תסתאב ונוהג בה מנהג דחוי דשוב אינה חוזרת ונראה דלא תימא אין תורת דיחוי נוהגת אלא בקדושת הגוף שהרי זו כשהוקדשה חציה לא הקדישה אלא לדמיה וקאמר אינה קריבה. קדושת דמים מדחה ויש דחוי בדמים חדא מילתא היא אלא שנשתנה לשון הגירסא: הוזלו טלאים בעולם - ואינו מוצא אלא בפחות משני סלעים: במחוסרי כפרה - כגון זב וזבה ויולדת ומצורע שכפרתן מעכבתן מן הקדשים ואין להם תקנה. אלמא היכא דנתנה תורה קצבה אין לו תקנה עד שיביא באותה קצבה: לא לימדנו - לאחרים:

כריתות כז.

Navigate the library