כריתותכ:
טוען את הדף…
כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְכַבּוֹת וּלְהַבְעִיר, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק סָבַר לַהּ כְּרַבִּי נָתָן, דְּאָמַר: הַבְעָרָה לְחַלֵּק יָצָאת. רָבָא אָמַר: לְהַקְדִּים אִיכָּא בֵינַיְיהוּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְכַבּוֹת וְהוּבְעֲרוּ מֵאֵילֵיהֶן, וְתַנָּא קַמָּא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין – פָּטוּר, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין – חַיָּיב. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹתֶה גֶּחָלִים בְּשַׁבָּת לְהִתְחַמֵּם בָּהֶם וְהוּבְעֲרוּ מֵאֵילֵיהֶן – תָּנֵי חֲדָא: חַיָּיב, וְתָנֵי אִידַּךְ: פָּטוּר. הָדְתַנְיָא: חַיָּיב, קָסָבַר: מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ – חַיָּיב עָלֶיהָ. וְהָא דִּתְנָא: פָּטוּר, קָסָבַר: מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ פָּטוּר עָלֶיהָ. הֲדַרַן עֲלָךְ סָפֵק אָכַל חֵלֶב אָכַל דַּם שְׁחִיטָה, בַּבְּהֵמָה בְּחַיָּה וּבָעוֹף, בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִין, דַּם נְחִירָה, דַּם עִיקּוּר, דַּם הַקָּזָה שֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצְאָה בּוֹ – חַיָּיבִין עָלָיו. דַּם הַטְּחוֹל, דַּם הַלֵּב, דַּם בֵּיצִים, דַּם חֲגָבִים, דַּם הַתַּמְצִית – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בְּדַם הַתַּמְצִית. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״כָּל דָּם לֹא תֹאכְלוּ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם, דַּם בֵּיצִים, דַּם חֲגָבִים, דַּם דָּגִים, הַכֹּל בַּכְּלָל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְעוֹף וְלִבְהֵמָה״, מָה עוֹף וּבְהֵמָה מְיוּחָדִין, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טוּמְאָה קַלָּה וְטוּמְאָה חֲמוּרָה, וְיֵשׁ בָּהֶן אִיסּוּר וְהֶיתֵּר, וְהֵן מִין בָּשָׂר – אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טוּמְאָה קַלָּה. אוֹצִיא דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם – שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טוּמְאָה חֲמוּרָה, וְאֵין בָּהֶן טוּמְאָה קַלָּה.להקדים איכא בינייהו - שנתכוין להדליק תחלה ואחר כך לכבות והדליק וכבה בחתייה אחת תנא קמא חייש למוקדם ומאוחר הילכך לתרתי ליכא לחיוביה דשמא כבה תחילה ולמפטריה בולא כלום נמי לא דנהי דאקדומי לא אקדמיה אחורי נמי לא אחר הילכך מחייב חדא ורבי אליעזר לא חייש למוקדם ולמאוחר הילכך מחייב תרתי: רב אשי אמר שנתכוין לכבות - ולא להבעיר שלא היה יודע שסוף תחתונות להבעיר: שאינה צריכה לגופה - כגון זה שאינו צריך להבעירן אלא להתחמם בחתייתן ומכל מקום יודע היה שיתבערו ועל מנת כן עשה וה"ל מתכוון מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה הויא הך הבערה: מתני' אכל דם שחיטה בבהמה - בין בבהמה בין בחיה בין בעופות: בין דם נחירה ובין דם עיקור - שעקר סימניהם: ובין דם ההקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו - כרת דדם הנפש הן. ובגמ' מפרש איזהו דם היקז שהנפש יוצאה בו: דם ביצים - ביצי איל ושור. לשון אחר דם ביצים המוזרות שנתאדמו מחמת חמימות שישבה עליהן התרנגולת: אין חייבין עליהן - כרת שאין כרת אלא בדם הנפש דכתיב (ויקרא י״ז:י״ד) כי נפש כל בשר דמו היא כל אוכליו יכרת: גמ' טומאה קלה - טומאת אוכלין בכביצה: טומאה חמורה - כשהיא נבלה מטמאה במשא. ויש בהן איסור קודם שחיטה והיתר לאחר שחיטה:סבירא ליה כרבי יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין חייב - ואם תאמר לפי מה שפירש הר"י פרק קמא דכתובות (דף ה) הא דאמר ר' יהודה דבר שאינו מתכוין אסור מדרבנן דוקא ולא מן התורה קשה דהכא משמע דמדאורייתא קאמר דמחייב חטאת ויש לומר דהכא היינו טעמא דמחייב רבי יהודה משום דהוי פסיק רישיה ולא ימות ואם תאמר אם כן אפילו רבי שמעון מודה ומאי קאמר תנא קמא סבירא ליה כרבי שמעון כו' ויש לומר דהכא הוי טעמא דמלאכה שאינו צריך לגופה ורבי יהודה ורבי שמעון לטעמייהו והאי דנקט טעמא דדבר שאינו מתכוין לא נצרכה דהא מלאכה שאינו צריך לגופו הוא ועוד דסבר שאינו מתכוין הוא דאינו חפץ בהבערתן של הגחלים שאינו נהנה מהם אבל בההיא דקתני החותה גחלים להתחמם בהם לא נקט מתכוין ושאינו מתכוין שהרי להתחמם הוא עושה אבל מלאכה שאינו צריך לגופה היא ולכך פטר ר"ש דאע"ג דפסיק רישיה היא כיון דמלאכה שאינו צריך לגופה היא ופטור ואם תאמר ההיא דפרק הבונה (שבת קג.) דקאמר אפילו תימא בארעא שאינו אגם דלא מתכוין פי' ופוטר כר"ש ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות פירוש אי אפשר שלא יפה הקרקע ומאי פריך מכל מקום מלאכה שאין צריך לגופה היא ויש לומר דהתם ס"ד דהוה פסיק רישיה ולא ימות דניחא ליה ולכך משני דעביד בארעא דחבריה דהוה פסיק רישיה דלא ניחא ליה וכן מביא הערוך דפסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי מההיא (סוכה דף לג:) דממעטין בלולב בי"ט ופריך והא מתקן לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי אי נמי דאין צריך לגופה אף על גב שמתקנה שרי: [ועי' עוד תוס' שבת מא: ד"ה מיחם ומ"ש שם על צדו]: מתני' אכל דם שחיטה (נוהג) כו' - והקשה הר"י דבגמרא דריש מה בהמה חיה ועוף שמטמאין טומאה חמורה וטומאה קלה ועוף טמא אינו מטמא בגדים אבית הבליעה וא"כ אינו מטמא טומאה חמורה ומנלן דדמו אסור וי"ל דלמסקנא ניחא דמפיק ליה בכלל ובפרט וה"ק לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין דאיתנהו במינייהו טומאה חמורה וטומאה קלה כגון בטהורין לאפוקי דגים וחגבים דאין במינם שום טומאה חמורה כו' וכן צריך לומר דקאמר מה בהמה ועוף כו' ויש בהן איסור והיתר ומפרש לקמן (כריתות דף כא:) איסור קמי שחיטה והיתר לאחר שחיטה א"כ עוף טמא ובהמה טמאה שאין להן היתר לאחר שחיטה מנא ליה אלא שמע מינה הכי קאמר במין בהמה ועוף איכא איסור והיתר ואפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה נחירה מיהא בעי ואיכא איסור והיתר ומכל מקום נוכל לפרש איסור והיתר קודם מיתה איסור מן החי משום בשר מן החי ולאחר מיתה איכא היתר משום חי אבל גבי טומאה חמורה צ"ל כדפירשנו ובגמרא דקאמר אי מה בהמה שאינה באם על בנים אף עוף שאינו כו' ה"נ מצי למימר אי מה בהמה שמטמאה טומאה חמורה אף עוף כו' לאפוקי דם עוף טמא שאינו מטמא טומאה חמורה וה"נ הוה מצי לפרש אף עוף שאינו באם על הבנים כגון מזומן אבל שאינו מזומן לא: דם עיקור - איכא דמפרש דם עיקור שנעקרו סימנין ממקום חיבורן אבל קשה כיון שאינה מתה על ידי כך והלכה למשה מסיני שיהא פסולה אבל טרפה אינה אם כן דמה אינו בכרת שאין הנשמה יוצאה בה לכן צריך לומר דם משחיטה שהיתה לאחר עיקור: דם הקזה שהנשמה יוצאה בו - והוא הדין דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנשמה יוצאה בו אלא לא איצטריך למימר רק גבי דם הקזה שאין רגילות שיקיז דם לבהמתו עד שיבא להם דם הנפש: דם ביצים - פירש בקונטרס ביצת תרנגולת לשון אחר ביצי זכר וקשיא דבגמרא קאמר אוציא דם ביצים שאין מין בשר: דם דגים אין חייבין עליו - משמע הא איסורא איכא וקשיא דבגמרא קאמר אמר רב דם דגים שכינסו אסור ומותיב ליה מברייתא ואמאי ליסייעיה ממתניתין ויש לומר אין הכי נמי הוה מצי למימר וליטעמיך תיקשי ליה ממתניתין: שיש בהן טומאה חמורה וטומאה קלה ויש בהן איסור והיתר והן מין בשר - וקשיא לרבינו ברוך למה צריך לכל הני צדדין דבחד מינייהו סגי דאוציא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה וכן בצד של היתר ואיסור סגי: