Keritot 24a · Talmud

בְּמַפְרִישׁ שְׁנֵי אֲשָׁמוֹת לְאַחְרָיוּת וְנִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵהֶן, דְּשֵׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. מַאי טַעְמָא? עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבִּי מֵאִיר עֲלֵיהוֹן דְּרַבָּנַן אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ דְּלִבּוֹ נוֹקְפוֹ, אֲבָל הָכָא, מִכְּדִי חַד הוּא דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְאַפְרוֹשֵׁי, מַאי טַעְמָא אַפְרֵישׁ תְּרֵי? דְּסָבַר: אִי מִירְכַס חֲדָא מִיכַּפַּרְנָא בְּאִידַּךְ חַבְרֵיהּ, וְכֵיוָן דְּגַלִּי דַּעְתֵּיהּ דְּלִבּוֹ נוֹקְפוֹ הָיָה, הוֹאִיל וְכָךְ הָיָה גָּמַר וְהִקְדִּישׁוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּאָשָׁם תָּלוּי שֶׁהוּזַּמּוּ עֵדָיו, דְּיֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר. מַאי טַעְמָא? עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ אֶלָּא הֵיכָא דְּאַפְרְשֵׁיהּ עַל פִּי עַצְמוֹ, וְאָמְרִינַן לִבּוֹ נוֹקְפוֹ, אֲבָל הֵיכָא דְּעַל פִּי עֵדִים אַפְרְשֵׁיהּ – לָא הֲוָה סָמֵיךְ עִילָּוֵי עֵדִים, דְּסָבַר: דִּלְמָא אָתוּ אֲחֵרִים וּמַזְּמִי לְהוּ. מֵתִיב רָבָא: שׁוֹר הַנִּסְקָל אֵינוֹ כֵּן, אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל – יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּאָתוּ בֵּי תְרֵי אָמְרִי ״הָרַג״, וּבֵי תְרֵי אָמְרִי ״לֹא הָרַג״ – מַאי חָזֵית דְּצָיְיתַ[תְּ] לְבָתְרָאֵי? צִיית לְהוּ לְקַמָּאֵי! אֶלָּא לָאו בְּעֵדֵי הֲזָמָה. וְדִכְווֹתֵיהּ גַּבֵּי אָשָׁם תָּלוּי – בְּעֵדֵי הֲזָמָה, וּפְלִיגִי! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְדִלְמָא שׁוֹר הַנִּסְקָל הֵיכִי דָמֵי – כְּגוֹן שֶׁבָּא הָרוּג בְּרַגְלָיו. וְדִכְווֹתֵיהּ גַּבֵּי אָשָׁם תָּלוּי – כְּגוֹן דְּהוּכְּרָה חֲתִיכָה. אֲבָל הֵיכָא דְּאַפְרְשֵׁיהּ לְאָשָׁם תָּלוּי עַל פִּי עֵדִים – לָא. בִּפְלוּגְתָּא: אָשָׁם תָּלוּי שֶׁהוּזַּמּוּ עֵדָיו – רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא כְּמִנְחַת קְנָאוֹת, דְּתַנְיָא: נִמְצְאוּ עֵדֶיהָ זוֹמְמִין – מִנְחָתָהּ תֵּצֵא לְחוּלִּין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן, נְדַמְּיֵיהּ לְמִנְחַת קְנָאוֹת! לָא דָּמֵי, מִנְחַת קְנָאוֹת לָא לְכַפָּרָה קָאָתְיָיא, אֶלָּא לְבָרֵר עָוֹן. אֲבָל אָשָׁם תָּלוּי, דִּלְכַפָּרָה אָתֵי, מִתּוֹךְ שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ גּוֹמֵר וּמַקְדִּישׁוֹ. אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁהוּזַּמּוּ עֵדָיו – כׇּל הַמַּחֲזִיק בּוֹ זָכָה בּוֹ. אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, כְּגוֹן דְּאָמְרִי לֵיהּ: נִרְבַּע שׁוֹרוֹ. אֲבָל אָמְרוּ: רָבַע שׁוֹרוֹ, הוּא בְּעַצְמוֹ מִידָּע יָדַיע דְּלָא רְבַע וְלָא מַפְקַר לֵיהּ, וְטָרַח וּמַיְיתֵי עֵדִים. וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דְּאָמַר רַבָּה בַּר אִיתַּי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁהוּזַּמּוּ עֵדֶיהָ – כׇּל הַמַּחֲזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ? עִיר הַנִּדַּחַת, דְּרַבִּים נִינְהוּ, כֹּל חַד אָמַר בְּדַעְתֵּיהּ: אֲנָא לָא חֲטַאי, אַחֲרִינָא חֲטָא, וּמַפְקַר מָמוֹנֵיהּ. אֲבָל הָכָא, דִּבְדִידֵיהּ תַּלְיָא מִילְּתָא, הוּא בְּעַצְמוֹ מִידָּע יָדַע דְּלָא רְבַע, וְלָא מַפְקַר לֵיהּ, וְטָרַח וּמַיְיתֵי עֵדִים. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר הַלָּה: ״אִי אֶפְשִׁי בָּהּ״ – כׇּל הַמַּחֲזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ. וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דְּאָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְקַבֵּל מַתָּנָה שֶׁאָמַר לְאַחַר שֶׁבָּאת מַתָּנָה לְיָדוֹ: ״מַתָּנָה זוֹ תִּיבָּטֵל״ – מְבוּטֶּלֶת, ״אִי אֶפְשִׁי בָּהּ״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין. ״בְּטֵילָה״, ״אֵינָהּ מַתָּנָה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

לאחריות - שאם יאבד האחד יקריב לחבירו: מכדי חד ה"ל לאפרושי - כלומר דהא ידעינן דגלי דעתיה דלבו נוקפו דלא ה"ל לאפרושי אלא חד והוא הפריש תרי: באשם תלוי שהוזמו עדיו - שאמרו לו שנים אכלת ספק חלב בשוגג והפריש אשם תלוי על פיהם ובאו עדים אחרים והזימום ואמרו הלא אותו היום עמנו הייתם לא סמך אעדים דהא יודע בעצמו שלא אכל וסבר מייתינא סהדי ומזמי להו ויצא אשמו לחולין: אלא לאו בעדי הזמה - בשור הנסקל דמודים חכמים לר' מאיר דאינו באשם תלוי משום דליכא למימר לבו נוקפו הילכך יצא וירעה בעדר: ודכוותיה - הא דפליג באשם תלוי בעדי הזמה פליגי דאף על גב דהוזמו עדים אמרי רבנן דקדוש הוא דלבו נוקפו: דלמא שור הנסקל - דנודע שלא הרג והיכי דמי כגון שבא הרוג אותו האיש שאמרו עליו ששור זה הרגו בא לפנינו ברגליו בריא ושלם בהא מודו רבנן דיצא השור וירעה בעדר: ודכוותיה פליגי באשם דהוכרה חתיכה - הנותרת ונמצא שהיא חלב ואותה שאכל היתה שומן בההיא פליגי רבנן ואמרי דקדוש הוא דאמרי' מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדישו: אבל - גבי עדים דאיכא למימר לא נקפו לבו דסבר מייתינא סהדי ומזמי להו בההיא לא פליגי רבנן: בפלוגתא - כי היכי דפליגי רבא ורב יהודה לעיל דאמר מודין חכמים באשם תלוי שהוזמו עדיו ופליג עליה רבא ואותביה שור הנסקל ה"נ פליגי רבי יוחנן ור"ל: מנחת קנאות - מנחת סוטה: נמצאו עדיה זוממין - אותן שאמרו שנסתרה עם האיש: לברר עון - אם אמת אם שקר: והוזמו עדיו - לאחר שנגמר דינו ליסקל: זכה בו - דהפקר הוא משנגמר דינו: נרבע שורו - וגמרו דינו בסקילה על פיהם דודאי מסתמא אפקריה מיניה דסבר עדי אמת הן הילכך הפקר הוא: וטרח ואייתי עדים - להזימם: עיר הנדחת כו' - ואף על גב דכל חד וחד ידע שלא חטא ואיכא למימר ממוניה הוא ולא אפקריה ותיובתא דרבא: אחריני חטאו - ואמרי' בחלק (סנהדרין דף קיא:) צדיקים שבעיר הנדחת יוצאין ממנה ערומין וממונם אבד: ואמר הלה - מקבל: מקבל מתנה - שטר מתנת קרקע שאמר המקבל לאחר שבא שטר המתנה לידו: ה"ג תבטל מבוטלת אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ה"ג לה בהשולח גט - וטעמא מפרש התם משום דתבטל מבוטלת אי אפשי בה להבא משמע והוא כבר קבלה לפיכך לא אמר כלום ואם יש עליו בעל חוב גובה אותה הימנו. ומהא ליכא לאותוביה לר"ל דכי אמר ר"ל במתנת מטלטלין דכיון דאתי לידיה והפקירה הויא הפקר אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אינו חפץ שתהא המתנה קיימת. אלא סיפא תמיה לן אדר"ל דקתני בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין דלשעבר משמע והכי קאמר כשקבלתיה לאו לשם מתנה קיבלתיה והודאת בעל דין כמאה עדים לפיכך דבריו קיימין:

במפריש שני אשמות לאחריות - אית ספרים דגרסי ונתכפר באחד מהן ואינו צריך דאפילו שניהם עדיין חיים אם נודע לו שלא חטא או חטא ירעו עד שיסתאבו: אם עד שלא נסקל יצא וירעה בעדר כו' מאי חזית וכו' - ואם תאמר מאי פריך הא אמרינן סנהדרין (דף טו.) כמיתת בעלים כך מיתת השור וכיון דאין הבעלים נהרגים בעדות מוכחשת השור לא יהרג ואי לאוסרו בהנאה בלא עדות אחרונים נמי אינו אסור בהנאה לפירוש ר"ת שמפרש בעלמא קדושין (דף נז:) דשור הנסקל אינו אסור מחיים בהנאה עד לאחר שיגמר דינו שישחט ויש לומר דמייתי ליה משום סיפא דקתני משנסקל מותר בהנאה אמאי ציית לקמאי לאוסרו בהנאה אלא לאו בעדי הזמה כו' אבל לא מצי למיפרך מפשטיה דמתניתין דתני ובשור הנסקל אינו כן דהיינו על פי עדים ודכוותה באשם תלוי על פי עדים וקשה לרב יהודה איכא למימר דמתני' מיירי בעדי הכחשה כלומר שהוכחשו העדים שמביא על פיהם אשם דבההיא לא סמיך אעדים שיבאו אחרי הראשונים להכחישן אבל רב יהודה מיירי שהוזמו העדים ואעדים סמיך בהזמה ולכך צריך להש"ס למידק כדדייק ה"ד אילימא דאתו בי תרי ואמרי הרג כו'. מ"ר: דאמרו לו נרבע שורו - מכאן קשה לפירוש רבינו אפרים שהיה אומר רובע ונרבע אינו אסור בהנאה דלא גמרינן ליה משור הנסקל ומנין ליה שהרי צריך קרא גבי רובע ונרבע בכ"ג ולא גמרינן ליה משור הנסקל והכא משמע דאסור בהנאה מדקאמר כל המחזיק בו זכה בו ויש ליישב דודאי מותר בהנאה והא דקאמר הכא כל המחזיק בו זכה בו דמשמע דאפקריה משום שהוא אסור בהנאה לאו הכי פירושו אלא זכה בו בדמי השור במה ששוה בחייו יותר מאחר מיתה דלא אפקריה רק שיעשה לו מיתת בית דין אבל לא מדמי הנבלה אבל קשה מההיא דשילהי האיש מקדש (קדושין נז.) קאמר הש"ס לא מצינו בעלי חיים נאסרים ופריך והרי רובע ונרבע דמחיים ועוד דבתוספתא [דב"ק פ"ד] איכא בהדיא נרבע אסור בהנאה:

כריתות כד.

Navigate the library