כריתותטו:
טוען את הדף…
מוּכֵּי שְׁחִין עוֹשִׂין בִּירוּשָׁלַיִם, הוֹלֵךְ לוֹ עֶרֶב פֶּסַח אֵצֶל הָרוֹפֵא, וְחוֹתְכוֹ עַד שֶׁמַּנִּיחַ בּוֹ כְּשַׂעֲרָה, וְתוֹחֲבוֹ בְּסִירָא, וְנִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, וְהַלָּה, עוֹשֶׂה פִּסְחוֹ וְהָרוֹפֵא עוֹשֶׂה פִּסְחוֹ, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר. גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: הַמּוֹחֵק אֶת הַכְּרֵישָׁה, וְהַסּוֹחֵט בִּשְׂעָרוֹ וּבִכְסוּתוֹ – מַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ אֵינָם בְּ״כִי יוּתַּן״, וְהַיּוֹצְאִין מִמֶּנּוּ הֲרֵי הֵן בְּ״כִי יוּתַּן״. אָמַר שְׁמוּאֵל: וּכְרֵישָׁה עַצְמָהּ הוּכְשְׁרָה, מַאי טַעְמָא? בִּשְׁעַת פְּרִישָׁה מִמֶּנּוּ הוּכְשְׁרָה. וְהָתְנַן: עֶרֶב פֶּסַח הוֹלֵךְ לוֹ אֵצֶל כּוּ׳. וְאִי אָמְרַתְּ בִּשְׁעַת פְּרִישָׁתָן הוּכְשַׁר, הָא אִיכָּא נָמֵי הָהוּא אֵבֶר הַמְדוּלְדָּל, בִּשְׁעַת פְּרִישָׁתוֹ מֵאָדָם – נְטַמְּיֵיהּ לְאָדָם! כִּדְקָאָמַר רַב יוֹסֵף: בְּנִיתָּזִין בְּכׇל כֹּחָן, הָכָא נָמֵי, בְּנִיתָּזִין בְּכׇל כֹּחָן. וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב יוֹסֵף? אַהָא: זָב וּטְמֵא מֵת שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים, אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹחֲטִין זֶה אֶת זֶה, מַשְׁקִין הַיּוֹרְדִין מִצַּד הָעֶלְיוֹן לְצַד הַתַּחְתּוֹן – טְהוֹרִים, שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין אֶלָּא שֶׁיָּצְאוּ מִכּוּלָּן. יָצְאוּ מִכּוּלָּן – הֲרֵי מַכְשִׁירִין, שֶׁאֵין נֶחְשָׁבִין אֶלָּא לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִגּוּפוֹ. אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּנִיתָּזִין בְּכׇל כֹּחָן. מַתְנִי׳ וְעוֹד (שָׁאֲלוּ) [שְׁאֵלָן] רַבִּי עֲקִיבָא: הַשּׁוֹחֵט חֲמִשָּׁה זְבָחִים בַּחוּץ בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] מַהוּ? חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת, אוֹ אַחַת עַל כּוּלָּן? אָמְרוּ לוֹ: לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי בְּאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם אַחַת שֶׁהוּא חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא כָּךְ שָׁאַל(ו) רַבִּי עֲקִיבָא, אֶלָּא בְּאוֹכֵל נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] מַהוּ? חַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן, אוֹ חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאֶחָת? אָמְרוּ לוֹ: לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי בְּאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] שֶׁהוּא חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם הֲלָכָה – נְקַבֵּל, אִם לָדִין – יֵשׁ תְּשׁוּבָה. אָמַר לוֹ: הָשֵׁב. אָמַר: וְלֹא אִם אָמַרְתָּ בִּמְעִילָה, שֶׁעָשָׂה בָּהּ אֶת הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל וְאֶת הַמְהַנֶּה כַּנֶּהֱנֶה, צֵירֵף אֶת הַמְּעִילָה לִזְמַן מְרוּבֶּה, תֹּאמַר בְּנוֹתָר, שֶׁאֵין בּוֹ אַחַת מֵאֵלּוּ. גְּמָ׳ מַאי קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן? הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מָה רְאָיָה לְשׁוֹחֵט מֵאוֹכֵל? מָה לְאוֹכֵל שֶׁכֵּן נֶהֱנֶה! אֶלָּא כָּךְ (שָׁאֲלוּ) [שְׁאֵלָן]: הָאוֹכֵל נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד], מַהוּ? חַיָּיב בְּכׇל אַחַת וְאַחַת, אוֹ אַחַת עַל כּוּלָּן? אָמְרוּ לוֹ: לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי בְּאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] שֶׁחַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר – מָה מִזֶּבַח אֶחָד שֶׁאֵין גּוּפִין מוּחְלָקִין חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם תַּמְחוּיִין מוּחְלָקִין, חֲמִשָּׁה זְבָחִים דְּגוּפִין מוּחְלָקִין לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא כָּךְ שָׁאַל(ו), אֶלָּא בְּאוֹכֵל (מזבח אחד) נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד], מַהוּ? חַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן, אוֹ חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאֶחָת? אָמְרוּ לוֹ: לֹא שָׁמַעְנוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שָׁמַעְתִּי בְּאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין, שֶׁהוּא חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִם הֲלָכָה נְקַבֵּל כּוּ׳ קַיבְּלַהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְהָא תְּשׁוּבָה מֵרַבִּי עֲקִיבָא אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: אָכַל חָמֵשׁ חֲתִיכוֹת נוֹתָר מִזֶּבַח אֶחָד בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] בַּחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין – אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא אָשָׁם תָּלוּי. מֵחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין בַּחֲמִשָּׁ[ה] הֶעְלֵמוֹת – מֵבִיא חַטָּאת עַל כׇּל אַחַת וְאֶחָת, וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] – חַיָּיב. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָכַל חָמֵשׁ חֲתִיכוֹת מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] – אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת, וְעַל סְפֵיקָן אֵין מֵבִיא אֶלָּא אָשָׁם תָּלוּי אֶחָד. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כֹּל שֶׁחֲלוּקִין בְּחַטָּאוֹת – חֲלוּקִין בַּאֲשָׁמוֹת. אָכַל חָמֵשׁ חֲתִיכוֹת בַּחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין מִזֶּבַח אֶחָד לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, אֲפִילּוּ בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה.מוכי שחין - אבריהן נופלין: וחותכו - לא משום טהרה שקודם לכן נמי טהור אלא שלא יהא מאוס ברגל באבר המדולדל: שמניח כשערה - ולא חותכו לגמרי שלא יטמא אותו החותכו שנוגע בו בשעת פרישה: ותוחבו - לאבר בסירא בקוץ המחובר לקרקע או לכותל והוא החולה נמשך ונתלש האבר מאליו: ק"ו - מפרש בגמ' אדם שמטמא מחיים שמקבל טומאה מחיים [ואפילו הכי לא מטמא אבר המדולדל ק"ו בהמה שאינה מקבלת טומאה מחיים]: גמ' המוחק את הכרישה - כותש את הקפלוט שקורין פור"ש: הסוחט מים שבשערו - כגון יוצא מבית המרחץ ומסתפג באלונטית: משקין שבתוכו - שבתוך הכרישה אינן בכי יותן דלא חשיבי מידי הואיל ובלועין הן: והיוצאין הימנו הרי הן בכי יותן - אם נפלו על הזרעים: וכרישה עצמה - לאחר שיצאו ממנו המשקין הוכשרה אף על פי שלא נגעה בהן אחר יציאתן: (מ"ט כו') ניטמייה לאדם - למוכי שחין: בניתזין בכל כוחן - שמשך עצמו בכח ונתלש בכח וליכא נגיעה בשעת פרישה אבל מי כרישה יוצאין בנחת ולאחר שיצאו ממנה חשובין הן מיד וקודם שיפלו לארץ נוגעין בה בשעת פרישה: זב או טמא מת שהיו מהלכין בדרך וירדו גשמים - על בגדיהן אף על פי שסחטן הזב בעצמו החליק כסותו כלפי מטה שיפלו המים אותן המשקין היורדין בבגד מלמעלה למטה טהורים ואין מטמאין אדם הנוגע בהן לפי שאינן חשובין הואיל ועומדין ליבלע בשפה התחתונה של בגד: יצאו מכולן הרי אלו מכשירין - אם נפלו על הזרעים וטהורין שאינן מטמאין את הזרעים אלא אם כן הזב נוגע בהן לאחר שיצאו מכולו. והא דכתיב בסיפא אלא לאחר שיצאו מגופו ל"ג לה: מתני' חייב - משום מעילה על כל תמחוי אם אכלן קודם זריקת דמים: ק"ו - מפרש בגמרא: אם הלכה - שקבלת מרבך שחייב על כל אחד מן הזבחים נקבלנה ממך: ואם לדין - שאתה למד אותה מק"ו ממעילה יש תשובה: המאכיל כאוכל - שאם נתן אוכל הקדש לחבירו חייב כאילו אכלה הוא עצמו דקיי"ל המוציא הקדש לחולין הוא מעל ולא מי שניתן לו: והמהנה כנהנה - במידי דלאו בר אכילה: צירף את המעילה לזמן מרובה - שאם נהנה היום בחצי פרוטה ומכאן עד ג' שנים חצי פרוטה מצטרפות לקרבן ולקמן בפרק ספק אכל חלב (כריתות דף יח:) מפיק לה מתמעול מעל ריבה: גמ' מאי קשיא ליה לר' שמעון - מה ראייה לשוחט בחוץ מאוכל זבח לפני זריקה: לא הודע - שהיו ה' חתיכות נותר וה' חתיכות כשרות לפניו ואין ידוע איזו אכל אם הה' של נותר אם הה' כשרות: בה' העלמות - ומזבח אחד אכל נותר חייב ה' משום נותר דהעלמות מחלקין: מה' זבחים - אכל נותר בהעלם א' חייב ה' הואיל וגופים מוחלקין. ר' יוסי ור' אליעזר סבירא להו כר' עקיבא דמתני' דר' שמעון: אבל אכל ה' חתיכות כו' - אתאן לת"ק דאיירי רישא בה' חתיכות נותר מזבח אחד והכי קאמר לגבי מעילה מודינא דתמחויין מחלקין: לפני זריקת דמים - שייכא מעילה אבל נזרק הדם דהיתה לה שעת היתר לכהנים שוב אין בו מעילה וכן מפורש במנחות בפרק התכלת (מנחות דף מז:):המוחק את הכרישה - פי' בקונטרס כותש הקפלוט וקשה דא"כ פירות נינהו ומי פירות אינן מכשירין ועוד קשה דקאמר הסוחט בשערו אינו בכי יותן והיוצאין ממנו הרי הוא בכי יותן ופי' הקונטרס סחט בשערו אחר שיצא מבית המרחץ וא"כ שבשערו אמאי אינו בכי יותן והלא תחלתו לרצון היה ואמרינן (מכשירין פ"א מ"א) כל משקה שתחלתו לרצון אף על פי שאין סופו לרצון לכך פר"י דמיירי שירדו הגשמים עליהם ולא היה לרצון עד שיצאו מהם: והיוצאין ממנו לאחר שיצאו הרי זה בכי יותן - אף על גב דשלא ילקה הכותל אינו בכי יותן התם משום דלא ניחא ליה דאתו והכא נמי אף על גב דלא ניחא ליה מעיקרא מכל מקום כיון שהוא עצמו דוחקן להוציא מהם המים אחשבינהו: מצד העליון לצד התחתון טהורין - פירש בקונטרס משום שסופה ליבלע בבגד וקשה שהרי במסכת נדה פרק האשה (דף סב: ושם) קאמר חרסין שבלעו משקים טמאים ונפלו לאויר התנור כי הוסק התנור טמא מפני שהמשקין יוצאין ואע"פ שלאחר היסק יחזרו ויבלעו החרסין אלא יש לפרש משום דהוי שלא לרצון כ"ז שהם על בגדיו כמו במשקין שבכרישה: ואת המהנה כנהנה - והוא הדין דמצי למימר הנהנה כאוכל מה שאין כן בנותר אלא אגב דנקט מאכיל כאוכל קאמר מהנה כנהנה: