Keritot 6a · Talmud

בָּבוּאָה לְבָבוּאָה דְבָבוּאָה, נִידַּע דְּאָתֵי לְבֵיתֵיהּ. וְלָאו מִילְּתָא הִיא, דִּילְמָא חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ, וּמִתְּרַע מַזָּלֵיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ סִימָנָא מִילְּתָא הִיא, יְהֵא רְגִיל אִינִישׁ לְמֵיכַל רֵישׁ שַׁתָּא קָרָא וְרוּבְּיָא, כַּרָּתֵי, סִילְקָא וְתַמְרֵי. אֲמַר לְהוּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לִבְנֵיהּ: כִּי בָּעֵיתוּ לְמֵיזֵל לְמִגְמַר קַמֵּי רַבְּכוֹן, גְּרוּסוּ מֵעִיקָּרָא מַתְנִיתִין וַהֲדַר עוּלוּ קַמֵּי רַבְּכוֹן, וְכִי יָתְבִיתוּ קַמֵּי רַבְּכוֹן, חֲזוֹ לְפוּמֵּיהּ דְּרַבְּכוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וְכִי גָּרְסִיתוּ שְׁמַעְתָּא, גְּרוּסוּ עַל מַיָּא, דְּכִי הֵיכִי דְּמָשְׁכִי מַיָּא תִּמְשׁוֹךְ שְׁמַעְתְּכוֹן. אַקִּילְקֵי דְּמָתָא מַחְסֵיָא, וְלָא אַפַּדְנֵי דְפוּמְבְּדִיתָא. טָב גִּילְדָּנָא סַרְיָא לְמֵיכַל מִכּוּתָּחָא דְּרָמֵי כֵּיפֵי. ״וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה׳ רָמָה קַרְנִי״, ״רָמָה קַרְנִי״ וְלֹא ״רָמָה פַּכִּי״ – דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּקֶרֶן – נִמְשְׁכָה מַלְכוּתָם, שָׁאוּל וְיֵהוּא שֶׁנִּמְשְׁחוּ מִן הַפַּךְ – לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּתָם. הַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת לְלַמֵּד בָּהּ אוֹ לְמוֹסְרָהּ לַצִּיבּוּר – פָּטוּר, לְהָרִיחַ בָּהּ – חַיָּיב. וְהַמֵּרִיחַ בָּהּ פָּטוּר, אֶלָּא שֶׁמָּעַל. וּמִי אִיכָּא מְעִילָה? וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: קוֹל וּמַרְאֶה וָרֵיחַ – אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְעִילָה! רֵיחַ אַחַר שֶׁתַּעֲלֶה תִּמְרָתוֹ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְעִילָה, אֵין לְךָ דָּבָר אַחֵר שֶׁנַּעֲשָׂה מִצְוָתוֹ וּמוֹעֲלִין בּוֹ. אַלְּמָה לָא? וַהֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן, דְּנַעֲשֵׂית מִצְוָתָהּ וּמוֹעֲלִין בָּהּ! מִשּׁוּם דְּהָוֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִגְדֵי כְהוּנָּה שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד, וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִים. הָנִיחָא לְרַבָּנַן, אֶלָּא לְרַבִּי דּוֹסָא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּתַנְיָא: ״וְהִנִּיחָם שָׁם״, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה. רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: כְּשֵׁירִין הֵן לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִנִּיחָם שָׁם״? שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. מִשּׁוּם דְּהָוֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְעֶגְלָה עֲרוּפָה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכֹל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ״, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה. עֶגְלָה עֲרוּפָה מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: ״וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל״, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה. וּלְמַאן דְּאָמַר: שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִים כְּאֶחָד מְלַמְּדִין, הָכָא וַדַּאי אֵין מְלַמְּדִין, מִשּׁוּם דְּהָוֵי תְּרֵי מִיעוּטֵי. בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן כְּתִיב: ״וְשָׂמוֹ״ – הָדֵין אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא, גַּבֵּי עֶגְלָה עֲרוּפָה כְּתִיב: ״הָעֲרוּפָה״ – עֲרוּפָה אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא. תָּנוּ רַבָּנַן: פִּיטּוּם הַקְּטֹרֶת: הַצֳּרִי, וְהַצִּיפּוֹרֶן, וְהַחֶלְבְּנָה, וְהַלְּבוֹנָה – מִשְׁקַל שִׁבְעִים שֶׁל שִׁבְעִים מָנָה. מוֹר, וּקְצִיעָה, שִׁיבּוֹלֶת נֵרְדְּ, וְכַרְכּוֹם – מִשְׁקָל שִׁשָּׁה עָשָׂר שֶׁל שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. הַקּוֹשְׁטְ – שְׁנֵים עָשָׂר, קִילּוּפָה – שְׁלֹשָׁה, וְקִנָּמוֹן – תִּשְׁעָה. בּוֹרִית כַּרְשִׁינָה – תִּשְׁעָה קַבִּין, יֵין קַפְרִיסִין – סְאִין תְּלָתָא קַבִּין תְּלָתָא. אִם אֵין לוֹ יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִיוַּרְיָין עַתִּיק. מֶלַח סְדוֹמִית – רוֹבַע. מַעֲלֵה עָשָׁן – כׇּל שֶׁהוּא. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אַף כִּיפַּת הַיַּרְדֵּן כׇּל שֶׁהוּא. וְאִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ – פְּסָלָהּ. חִיסַּר אַחַת מִכׇּל סַמְמָנֶיהָ – חַיָּיב מִיתָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. בּוֹרִית כַּרְשִׁינָה, שֶׁשָּׁפִין בָּהּ אֶת הַצִּיפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה. יֵין קַפְרִיסִין, שֶׁשּׁוֹרִין בּוֹ אֶת הַצִּיפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה. וַהֲלֹא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ, אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם לַמִּקְדָּשׁ. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: דְּאָמַר ״קֹדֶשׁ הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם״ – כׇּל מַעֲשֶׂיהָ לֹא יְהוּ אֶלָּא בַּקֹּדֶשׁ. מֵיתִיבִי: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהּ דְּבָרִים הָרְאוּיִין לְקׇרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר – יִנָּתְנוּ לָאוּמָּנִין בִּשְׂכָרָן. הָנֵי דְּבָרִים הָרְאוּיִין, מַאי נִינְהוּ? אִי בְּהֵמָה וְחַיָּה – תְּנָא לֵיהּ! אִי יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת – תְּנָא לֵיהּ! אֶלָּא לָאו קְטֹרֶת? אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: בְּאוֹתָהּ הַנִּיתֶּנֶת לְאוּמָּנִים בִּשְׂכָרָן. דְּתַנְיָא: מוֹתַר הַקְּטֹרֶת, מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? הָיוּ מַפְרִישִׁין מִמֶּנָּה שְׂכַר הָאוּמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָהּ עַל מְעוֹת הָאוּמָּנִין וְנוֹתְנִין אוֹתָן לָאוּמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְחוֹזְרִים וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: הָא בְּכוּלְּהוּ מוּתָּרוֹת תָּנֵי חוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה, וְהָכָא לָא תָּנֵי! אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּאֶחָד מִסַּמְמָנֵי הַקְּטֹרֶת. תָּנוּ רַבָּנַן: קְטֹרֶת הָיְתָה נַעֲשֵׂית שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנֶה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה, שְׁלֹשָׁה מָנִין יְתֵירִין, שֶׁמֵּהֶן מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל מְלֹא חׇפְנָיו בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, וְהַשְּׁאָר נִיתֶּנֶת לָאוּמָּנִין בִּשְׂכָרָן. כִּדְתַנְיָא: מוֹתַר הַקְּטֹרֶת מָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? מַפְרִישִׁין מִמֶּנָּה שְׂכַר הָאוּמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָהּ עַל מְעוֹת הָאוּמָּנִין וְנוֹתְנִין אוֹתָן לָאוּמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.

בבואה לבבואה - צל לצלו: ולאו מילתא היא - דלא ליעביד איניש הכי דלמא הוי סימנא בישא ומצער נפשיה ומיתרע מזליה: קרא - דלעת: רוביא - תלתן. והני איכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי: קלקי - אשפות: ולא על אפדני דפומבדיתא - שלסטין היו כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכז.) פומבדיתאה אלוייך אשני אושפיזך: גילדנא סריא - דג קטן מוסרח כדאמרי' בפ"ק דמועד קטן (דף יא.) כוורא סמוך למיסרחיה מעלי: מכותחא דרמי כיפי - אפילו כותח שהוא משובח וחזק שמשבר את האבן כששופכין הימנו ע"ג האבן אעפ"כ לא תאכלו הימנו כדאמרי' בפ' אלו עוברין (פסחים מב.) שלשה דברים נאמרו בכותח מטמטם את הלב כו': כיפי - סלע כדמתרגמינן סלע כיפא: ואם הריח בה - בקטרת של ציבור פטור: קול - הנהנה מקול הכנורות ונבלים של כלי שרת: ומראה - הנהנה ממראה יפה של היכל: וריח - הקטרת: ומשני ריח - דקאמר אין בו מעילה לאחר שעלתה תמרתו שנעשה מצוותו וכי קאמר מעל קודם לכן: תרומת הדשן - מועלין בה דכתיב ושמו דמשמע שם תהא גניזתו: שם את העגלה - שם תהא קבורתה לעולם: הערופה - משמע היא אין אחרינא לא: הצרי - שרף נטף כדמפרש לקמן שרף [הנוטף] מעצי הקטף ושרף היינו מידי דמנטף מן העץ וקורין גומ"א: צפורן - שחלת דמתרגמינן טופרא שחלקה כצפורן: חלבנה - גלבנ"א: שבולת נרד - חד הוא ובלעז שפיג"א: קילופה - בשם וזהו ששמו קנמון: (ט' קבין) - סך הכל שס"ח מנין: בורית - סאבו"ן: כרשינא - הבא מאותו מקום. ל"א עשב הנקרא אירב"ה שנוטי"א שעושין ממנו בורית שקורין ספוני מפי הרב הגדול: יין קפריסין - שבא ממקום ששמו קפרס. ע"א בגליון יין קפריסין שעושין מקפרא של אילן הוא ששמו קפרס כגון הצלף והקפרס מ"ר: רובע - הקב: מעלה עשן - שם עשב: כיפת הירדן - עשב הגדל על שפת הירדן: פסלה - דכתיב כי כל שאור וכל דבש (ויקרא ב׳:י״א): חייב מיתה - כי עייל ביוה"כ דכתיב (שם טז) ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו' ולא ימות וגו' בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטרת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה: רשב"ג - לפרושי אתא: ששפין - מושחין: שתהא נאה - ששחורה היא: שתהא עזה - שיהא ריחה חזק: למקדש - שבעזרה היו מפטמין: מסייע ליה כו' - מדלא מפרש ליה (לברא בשעת שריית) סמנים ויתנו בה מי רגלים מסייע ליה דקאמר כל מעשיה בקדש בעזרה: המקדיש נכסיו - קיי"ל סתם הקדשות לבדק הבית: והיו בהן דברים הראויין לקרבן ציבור - דקיי"ל המקדיש נכסיו ויש בהן דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם הראוי ליחיד מוכרין אותו ליחיד הצריך קרבן והראוי לציבור א"א להקריבו דבעי לקנותו מתרומת הקופות הילכך נותנין אותה לאומנין בשכרן ובגמרא מפרש באומני בית אבטינס שהיו נוטלין קטרת במס' שקלים בפרק התרומה מה היו עושין (פ"ד ה"ד): הא תנא להו - התם במסכת שקלים והני ראויין ליחיד כמו לצבור: בהמה וחיה - לאו דוקא: אלא לאו קטרת - דאינו ראוי אלא לציבור אלמא עושין קטרת מן החולין ובחוץ וקשיא לר' יוסי בר' חנינא: באותה הניתנת כו' - לעולם בקודש נעשית ולא הספיקו ללוקחה הימנו עד שהקדישה: מותר קטרת - שבכל שנה היה נשאר מאותן ג' מנים יתירין שכהן גדול מכניס ולא היה מקטיר אלא מלא חפניו ונשאר המותר ואותו מותר לא היה ראוי לשנה הבאה מניסן ואילך דניסן ראש השנה דתרומת שקלים דאמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה במסכת ראש השנה (דף ז.). ומה היו עושין בו: מפרישין - מהקדש בדק הבית את שכר האומנין המחזקים את בדק הבית: ומחללין - את מותר זה על (מותר) מעות דכל זמן שהיא בקדושתה אינן רשאין לתתה לאומנין דכל דבר שראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם: ל"ג תני רב יהודה אלא ה"ג בכולהו מותרין תני חוזרין כו' והכא לא תני - והא מדתני בכולהו מותרין הניתנין לאומנין חוזרין ולוקחין אותן כו' והכא לא תני הכי מכלל דלאו בקטרת גמורה קמיירי אלא בשנעשית חולין וקרי לה ראויין לקרבנות צבור ותיובתא דר' יוסי בר' חנינא: אלא אמר רב יוסף - מאי ראויין דקתני אחד מסממני הקטרת ולא קטרת פטומה: שס"ח מנין - דהכי סליק חושבנא דסממנין דלעיל. בורית ויין ומעלה עשן לאו סממנין נינהו:

כריתות ו.

Navigate the library