Keritot 16b · Talmud

מִסְתַּבְּרָא שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּיָמִים שֶׁבֵּינְתַיִים הָוַיִין יְדִיעָה לְחַלֵּק, וּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת הוּא דְּבָעֵי מִינֵּיהּ – כְּגוּפִין דָּמְיָין, אוֹ לָאו. וּפְשַׁיט לֵיהּ דִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת כְּגוּפִין דָּמְיָין, וְלָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ. וּפְשַׁט לֵיהּ, דְּוַלְדֵי מְלָאכוֹת כִּמְלָאכוֹת דָּמְיָין, וְלָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ. אָמַר רַבָּה: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּתְנַן, כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשַּׁבָּת: כׇּל הַשּׁוֹכֵחַ עִיקַּר שַׁבָּת, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת, וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה – חַיָּיב עַל כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה – חַיָּיב עַל כׇּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. וְאִילּוּ ״חַיָּיב עַל כׇּל אַב מְלָאכָה שֶׁל כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת״ לָא קָתָנֵי. מַנִּי הָא? אִילֵימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵימָא סֵיפָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת – אֵין חַיָּיב אֶלָּא אֶחָת, וְאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – חַיָּיב עַל כׇּל וַלְדֵי מְלָאכוֹת כִּמְלָאכוֹת! אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וּשְׁמַע מִינַּהּ שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּיָמִים שֶׁבֵּינְתַיִים הָוַיִין יְדִיעָה לְחַלֵּק, זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת הוּא דְּבָעֵי אִי כְּגוּפִין דָּמְיָין, וּפְשַׁט לֵיהּ דִּכְגוּפִין דָּמְיָין, וַלְדֵי מְלָאכוֹת כִּמְלָאכוֹת דָּמְיָין, וְתַרְוַיְיהוּ לָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּשַׁבָּתוֹת לָאו כְּגוּפִין דָּמְיָין, וְשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת הוּא דְּבָעֵי מִינֵּיהּ, דְּיָמִים שֶׁבֵּינְתַיִים מִי הָוַיִין יְדִיעָה לְחַלֵּק אוֹ לָא. וּפְשַׁיט לֵיהּ דְּיָמִים שֶׁבֵּינְתַיִים [הָוַיִין יְדִיעָה] לְחַלֵּק וְקַבֵּיל מִינֵּיהּ, וּפְשַׁט לֵיהּ וַלְדֵי מְלָאכוֹת כִּמְלָאכוֹת דָּמַיִין וְלָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ. רַב חִסְדָּא אָמַר: זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת – אֲפִילּוּ רַבִּי עֲקִיבָא סְבִירָא לֵיהּ דִּכְגוּפִין דָּמְיָין, וְכִי בָּעֵי מִינֵּיהּ, שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת הוּא דְּבָעֵי מִינֵּיהּ, דְּיָמִים שֶׁבֵּינְתַיִים אִי הָוְיָין יְדִיעָה לְחַלֵּק. וּפְשַׁיט לֵיהּ יָמִים שֶׁבֵּינְתַיִים הָוַיִין יְדִיעָה לְחַלֵּק, וְקַבֵּיל מִינֵּיהּ. וּפְשַׁט לֵיהּ דְּוַלְדֵי מְלָאכוֹת כִּמְלָאכוֹת דָּמַיִין, וְלָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד – חַיָּיב. בִּשְׁתֵּי הֶעְלֵמוֹת – רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. וּמוֹדֶה רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁאִם כָּתַב אוֹת אַחַת בְּשַׁבָּת זוֹ וְאוֹת אַחַת בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת – פָּטוּר. וְתַנְיָא אַחֲרִיתִי: הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת, אֶחָד בְּשַׁבָּת זוֹ וְאֶחָד בְּשַׁבָּת זוֹ – רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. קָא סָלְקָא דַעְתָּךְ, דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל כְּרַבִּי עֲקִיבָא סְבִירָא לֵיהּ. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת אֲפִילּוּ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר דְּשַׁבָּתוֹת כְּגוּפִין דָּמְיָין, הָא דְּתַנְיָא פָּטוּר – בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת, דְּשַׁבָּתוֹת כְּגוּפִין דָּמְיָין.

מסתברא - מהא מתני' דאמרינן לקמן: השוכח עיקר שבת - דסבור לא נכתבה שבת בתורה דהיינו העלם זה וזה בידו שגגת שבת ושגגת מלאכות: חטאת אחת - על כולן [דחדא] שגגה היא והתם ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה דהא לא ידע לעולם עיקר שבת עד שילמוד: היודע עיקר שבת - שידע שארבעים אבות מלאכות אסורות בשבת אבל אינו יודע שהיום שבת דהיינו שגגת שבת וזדון מלאכות ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ולא נודע לו בינתיים שחטא: חייב על כל שבת ושבת - חטאת אחת משום דימים שבינתיים הויין ידיעה לענין שגגת שבת ואינו חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת דהא שגגת שבת וזדון מלאכות דהיינו הנה שהיא אחת אבל כגופין דמיין ליכא למימר (פשטו מינה) דנימא דמש"ה חייב על כל שבת דעל כרחיך מסיפא קדייק ואזיל דלית ליה להאי תנא שבתות כגופין דמיין וטעמא דרישא משום דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות [הרבה] בשבתות הרבה - ואותן שעשה בזו עשה בזו דשגג במלאכות הרבה כסבור מלאכה זו מותרת חייב על כל מלאכה ומלאכה על שבת ראשון דהיינו אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות: ואילו חייב על כל מלאכה ומלאכה על כל שבת ושבת לא קתני - בהך סיפא גבי זדון שבת ושגגת מלאכות דכיון דאותן עצמן שעשה בזו עשה בזו ובהעלם אחד אלמא שבתות לאו כגופין דמיין וה"ל עושה מלאכה אחת כמה פעמים בהעלם אחד ואינו חייב אלא אחת: מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת - דכיון דאב אחד לכולן: וש"מ - ממציעתא שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה לר"ע דימים שבינתיים הויין ידיעה מדקתני חייב על כל שבת ושבת: ותרוייהו לא קביל מיניה - מדלא קתני חייב על כל אב מלאכה של כל שבת וולדי מלאכות נמי לא קביל מיניה כדקתני סיפא מלאכה אחת כו': א"ל אביי [כו'] לאו כגופין דמיין - מדלא קתני על כל מלאכה של כל שבת: וקביל מיניה - מדתניא מציעתא חייב על כל שבת ושבת וה"ק סיפא דמתני' בהמה כשבת הדין עמך דודאי כזה כן זה: ולא קביל מיניה - מדתניא סיפא מעין מלאכה אחת כו'. בין אביי ורבה איכא פלוגתא אליבא דר"א בזדון שבת ושגגת מלאכות דלרבה מחייב ליה ר"א תרתי ולאביי אפילו ר"א לא מחייב אלא חדא ועוד דמאי דקאמר רבה דמיבעיא ליה לר"ע קאמר אביי דפשיטא ליה אבל תרוייהו מודו דלר"ע שבתות לאו כגופין דמיין וגבי שגגת שבת אית ליה ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק: רב חסדא אמר זדון שבת ושגגת מלאכות אפי' ר"ע ס"ל כגופין דמיין - והאי דקתני בכלל גדול גבי שגגת מלאכות היודע שהוא שבת כו' חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת קאמר אע"ג דאותה שעשה בזה עשה בזה ובהעלם אחת אפ"ה חייב דשבתות כגופין דמיין משום הכי קתני בשבתות הרבה: וקביל מיניה - כדקתני (טעמא כו') מציעתא היודע עיקר שבת כו': ולא קביל מיניה - כדקתני סיפא מעין מלאכה אחת כו': מנ"ל - דאית ליה לר"ע שבתות כגופין דמיין: ר"ג מחייב - דאין ידיעה לחצי שיעור ולא מהני ידיעה שבינתיים לחלק שלא יצטרפו: קס"ד ר"ג כר"ע ס"ל - כדמפרש לקמן דליכא למימר דכר"א ס"ל מדקתני ומודה: והא דתני פטור בזדון שבת ושגגת מלאכות - דכיון דשבתות כגופין דמיין גבי זדון שבת ושגגת מלאכות הוה ליה כעושה שני חצאי מלאכות שאינן דומות זו לזו בהעלם אחת שפטור מכולם:

אמר רבה מסתברא כו' - ופשט ליה דשבתות כי גופין דמיין כו'. ואם תאמר קשיא מיניה אדרבה שהרי רבה קאמר לעיל לר"א דקצר וקצר מחייב תרתי אפי' בשבת אחת וא"כ למה צריך שבתות כגופין דמיין וכן בנדה מאי נפקא ליה מיניה מגופין מוחלקין הא ר"א מחייב על כל ביאה וביאה וי"ל דר"א השיב לר"ע לפי דברי רבי עקיבא: דתנן כלל גדול כו' אלא פשיטא ר"ע היא וש"מ ימים שבינתים כו' - וא"ת מאי פשיטא ליה להביא ראיה מדבריו וי"ל דסבר רבה כיון דמיבעיא ליה בולדי מלאכות דהיינו העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת מיבעיא ליה הסמוכה לה דהיינו יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה כו' דהיינו זדון שבת ושגגת מלאכות אי שבתות כגופין דמיין או לא: רב חסדא אמר כו' ופשט ליה ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק כו' - כי קמייתי ראיה מיניה אבל לא מק"ו דהא אותיב ר"ע על הק"ו אלא מקבלה חייב על כל אחת ואחת: אמר רב חסדא מנא אמינא לה דתניא הכותב כו' ומודה ר"ג שאם כתב כו' פטור - מהך לבד לא היינו מייתינן בשבתות כגופין מדחזינן דפטור דאיכא למימר דמיירי בשגגת שבת וזדון מלאכות ולכך פטור דימים שבנתיים הויא ידיעה לחלק דאף על גב דר' גמליאל קאמר אין ידיעה לחצי שיעור דלמא ידיעה כי ההיא מחלקת דאיכא לחלק בין ידיעה לימים שבינתיים ובימים שבינתיים מודה דאינה מצטרפת לכך צריך להביא טעם אחר שזדון שבת יש חשיבות לשבתות להיות כגופין משגגת שבת: ותניא אחריתי כו' - הא דתניא פטור בזדון שבת ושגגת מלאכות דכיון דשבתות כגופין דמיין גבי זדון שבת ושגגת מלאכות (דכיון דשבתות כגופין דמיין) ה"ל כעושה ב' חצאי מלאכות שאינן דומות זו לזו בהעלם אחת שפטור מכולם:

כריתות טז:

Navigate the library