Keritot 19b · Talmud

מִתְעַסֵּק דְּמַאי? אִי דַּחֲלָבִים וַעֲרָיוֹת – חַיָּיב, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמִּתְעַסֵּק בַּחֲלָבִים וַעֲרָיוֹת – חַיָּיב, שֶׁכֵּן נֶהֱנָה! וְאִי מִתְעַסֵּק בְּשַׁבָּת – פָּטוּר, מַאי טַעְמָא? מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה! לְרָבָא, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּון לַחְתּוֹךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר. לְאַבָּיֵי, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן דְּנִתְכַּוֵּון לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר. דְּאִיתְּמַר: נִתְכַּוֵּון לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר – פָּטוּר, מַאי טַעְמָא? דְּהָא לָא אִיכַּוַּון לְשׁוּם חֲתִיכָה. לַחְתּוֹךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר – אַבָּיֵי אָמַר: חַיָּיב, דְּהָא אִיכַּוַּון לְשׁוּם חֲתִיכָה. רָבָא אָמַר: פָּטוּר, דְּהָא לָא אִיכַּוַּון לַחֲתִיכָה דְּאִיסּוּרָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא נֶחְלְקוּ כּוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי יוֹסֵי: דִּקְדַּקְתֶּם אַחֲרַי. מַאי אָמְרִי לֵיהּ דַּאֲמַר לְהוּ דִּקְדַּקְתֶּם אַחֲרַי? הָכִי אֲמַרוּ לֵיהּ: הִגְבִּיהַּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: דִּקְדַּקְתֶּם אַחֲרַי. וְנֵימָא לְהוּ: מִקְצָת הַגְבָּהָה הָיְתָה מֵהַיּוֹם וּמִקְצָתָהּ לְמָחָר! הָכִי נָמֵי קָאָמַר לְהוּ: דִּקְדַּקְתֶּם אַחֲרַי, וְלֹא הֶעֱלִיתֶם בְּיֶדְכֶם כְּלוּם. וּלְרַבִּי יוֹסֵי גְּמַר מְלָאכָה, לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פָּטוּר? הָא שָׁמַעְנָא לֵיהּ דִּמְחַיֵּיב! דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹרֵג שְׁלֹשָׁה חוּטִין בַּתְּחִלָּה, וְאֶחָד עַל הָאָרִיג – חַיָּיב! אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי יוֹסֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָכִי מַתְנֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹרֵג שְׁלֹשָׁה חוּטִין בַּתְּחִלָּה, וּשְׁנַיִם עַל הָאָרִיג – חַיָּיב. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פּוֹטְרוֹ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַף מֵאָשָׁם תָּלוּי. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פּוֹטְרוֹ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַף מֵאָשָׁם תָּלוּי, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי תֶחֱטָא וְלֹא יָדַע״ – פְּרָט לָזֶה שֶׁיָּדַע שֶׁחָטָא. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: זֶהוּ שֶׁמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָשָׂה וְלֹא יָדַע״, וְזֶה לֹא יָדַע בַּמֶּה עָשָׂה. אֲבָל סָפֵק אָכַל חֵלֶב סָפֵק לֹא אָכַל – צֵא וּשְׁאַל עָלָיו אִם מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי אִם לָאו. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע: חָטָא וְלֹא יָדַע בַּמֶּה חָטָא, אוֹ סָפֵק חָטָא סָפֵק לֹא חָטָא – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. מַאן שְׁמַעְנָא לֵיהּ דְּאָמַר: חָטָא וְאֵין יָדוּעַ בְּמַאי חָטָא מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְקָא תָנֵי: סָפֵק חָטָא סָפֵק לֹא חָטָא – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, שְׁמַע מִינַּהּ: סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: סָפֵק חֵטְא סָפֵק לֹא חָטָא – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא נֶחְלְקוּ כּוּ׳ אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ׳אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ׳״? פְּרָט לַמִּתְעַסֵּק. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מִתְעַסֵּק בַּחֲלָבִים וַעֲרָיוֹת – חַיָּיב, שֶׁכֵּן נֶהֱנָה. מִתְעַסֵּק בַּשַּׁבָּת – פָּטוּר, מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְהָא תִּינוֹקוֹת, דְּכִי מִתְעַסֵּק דָּמֵי, וּתְנַן: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי תִּינוֹקוֹת, אֶחָד לָמוּל בַּשַּׁבָּת וְאֶחָד לָמוּל אַחַר הַשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל אֶת שֶׁל אַחַר הַשַּׁבָּת בַּשַּׁבָּת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. עַד כָּאן לָא פָּטַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָסָבַר: טָעָה בִּדְבַר מִצְוָה וְלֹא עָשָׂה מִצְוָה – פָּטוּר, אֲבָל מִתְעַסֵּק בְּדָבָר דְּלָאו מִצְוָה – אֲפִילּוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְחַיַּיב! אָמַר לוֹ: הַנַּח לַתִּינוֹקוֹת, הוֹאִיל וּמְקַלְקֵל בְּחַבּוּרָה – חַיָּיב, מִתְעַסֵּק בְּחַבּוּרָה – חַיָּיב. אֵיתִיבֵיהּ רַב יְהוּדָה לִשְׁמוּאֵל: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מִתְכַּוֵּין לְלַקֵּט תְּאֵנִים וְלִיקֵּט עֲנָבִים, עֲנָבִים וְלִיקֵּט תְּאֵנִים, שְׁחוֹרוֹת וְלִיקֵּט לְבָנוֹת, לְבָנוֹת וְלִיקֵּט שְׁחוֹרוֹת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. וְהָא הָכָא מִתְעַסֵּק הוּא, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי לָא קָא פָטַר אֶלָּא מִן מִינָא לְמִינָא, אֲבָל בְּחַד מִינָא – אֲפִילּוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְחַיַּיב! אֲמַר לֵיהּ: שִׁינָּנָא, שְׁבוֹק מַתְנִיתִין וְתָא בָּתְרַאי, הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן: כְּגוֹן שֶׁאָבַד מְלַקֵּט מִלִּבּוֹ, נִתְכַּוֵּון לְלַקֵּט עֲנָבִים, וְשָׁכַח וְסָבוּר תְּאֵנִים בָּעֵינָא, וְהָלְכָה יָדוֹ עַל הָעֲנָבִים, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: הֲרֵי נֶעֶשְׂתָה כַּוּוֹנָתוֹ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: הֲרֵי לֹא נֶעֶשְׂתָה כַּוּוֹנָתוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ.

מתעסק בחלבים - כגון חלב ושומן לפניו ונודע שזה חלב וזה שומן ונתכוון לאכול שומן והביט למקום אחר והלכה ידו אל החלב ואכלו אי נמי חלב וחלב לפניו וסבור שהוא שומן ונתכוין לאכול חתיכה זו ואכל את זו ולא דמי לשוגג דשוגג היינו שנתכוין לחתיכה זו עצמה אבל סבור שהוא שומן: מתעסק בעריות - כגון נתכוון לבוא על אשתו נדה וסבור טהורה היא אחותו ואשתו לפניו ונשמטה אשתו ולא ידע ובאה אחותו במקומה ולא דמי לשוגג דשוגג כגון שנתכוון לזו עצמה וסבור שהיא אשתו: אלא מתעסק בשבת - להכי אתא קרא למיפטריה. מתעסק בשבת מפרש לקמיה: מלאכת מחשבת - שחשב ונתכוון למלאכה זו עצמה: משכחת לה - מתעסק בשבת כגון שנתכוון כו': להגביה - פטור לדברי הכל דהאי מתעסק הוי דלא נתכוון לשום חתיכה: דקדקתם אחרי - כלומר נצחתוני וקפחתוני: הגביה - חפץ בין השמשות שבין שבת ליום הכיפורים כדי להוציאו דאהגבהה חייב מיד שיש הגבהה שהיא הוצאה כגון שהיא סמוך לרשות הרבים והוא עומד ברשות הרבים מהו היכי מצית למימר התם מקצתה היום ומקצתה למחר: דקדקתם אחרי - וחשבתם לנצחני ולא הועלתם כלום דאיכא למימר נמי מקצת הגבהה היום ומקצת הגבהה למחר: ולר' יוסי - נהי נמי דמקצתה היום ומקצתה למחר (הוא) גמר מלאכה הוא אמאי קאמר לדברי הכל פטור והא שמעינן ליה לרבי אליעזר דמחייב: ושנים על האריג - כל השיעור הוא זה. ובתחלה היינו טעמא דבעי שלשה משום דסתרי דשנים אינן מתקיימין אבל הכא איכא למימר חציו היום וחציו למחר: כי תחטא ולא ידע ואשם - גבי אשם תלוי כתיב: מאי הוי עלה - דספק אכל ספק לא אכל אליבא דר"ש: חטא ואינו יודע במאי חטא - כגון חלב ונותר לפניו ולא ידע איזו מהן אכל או ספק חטא או ספק לא חטא כגון שומן וחלב לפניו: תינוקות היינו מתעסק - שנתכוון למול את זה ומל את זה ושוגג כגון שהיה מתכוין לזה עצמו אבל סבור שנולד בשבת: בדבר דלאו מצוה - כגון נתכוין לתאנה זו ולקט את זו: מקלקל בחבורה חייב - דהכי אמרינן בבבא קמא בפרק המניח את הכד (דף לד:) כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר: אבל בחד מינא אפילו רבי יהושע מחייב - ואת אמרת מתעסק בשבת פטור דמשמע בסתם ואפילו בחד מינא: אפילו ר' יהושע מחייב - דלאו מתעסק הוא שהרי ללקיטת תאנים נתכוין וליקט תאנים אף על גב דאביי ורבא לא פטרי במתעסק אלא במתכוין להיתר כגון לחתוך את התלוש אבל שמואל אפי' במתעסק באיסור פטר מדנקט הש"ס למילתיה מלאכת מחשבת אסרה תורה משמע שיתכוין בו: ותא בתראי - תריץ כוותי דמתעסק פטור והכא לאו מתעסק הוא דאותה שנתכוין אותה ליקט ומאי טעמא פטר רבי יהושע כגון שאבד מלקט מלבו מחשבה ראשונה של לקיטה אבדה מלבו ושכחה כגון שנתכוין ללקוט ענבים ושכח וכסבור תאנים בעינא והלכה ידו על הענבים וליקטן בלא מתכוון הרי נעשית בקשתו שלענבים היה צריך [אבל לא נעשית מחשבתו] שבשעת לקיטה חשב על התאנים ועכשיו נמצא שלא נעשית מחשבתו ואנן תרוייהו בעינן בקשתו ומחשבתו:

לשון התוספות דאיתמר נתכוין להגביה התלוש וחתך המחובר - לפי מה שפירשנו צריך לומר ועלה בידו מחובר אותו עצמו שנתכוון לו דאי חתך מחובר אחר אמאי נקט נתכוון לתלוש אפי' נתכוין למחובר פטור כמו ההיא דשתי נרות ונתכוון לכבות את זו וכיבה את זו ורבינו שלמה יצחקי לא פירש כן: דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא - ואם תאמר שוגג נמי דכל התורה כולה לא מתכוון לאיסור ויש לומר בכל התורה כולה כשאמר מותר הוא בשוגג בדבר שהוא ידוע לנו שהוא איסור אבל הכא מתכוון לדבר שהוא היתר לכולי עלמא אם היה כפי מה שהוא סבור ולכך פטור משום דהוי מתעסק: אבל בחד מינא אפילו רבי יהושע מחייב - לכך פריך לשמואל ולא פריך לאביי ורבא דלעיל משום דלשמואל איירי בהכי במתכוין לאיסור ומיפטר מטעם מלאכת מחשבת אבל לאביי ורבא לא פריך משום דאינהו לא מיירו בהכי אלא מיירו שנתכוון להיתר דפטור מטעם בה פרט למתעסק דהכי סוגיא דלעיל: הכא במאי עסקינן שאבד מלקט מלבו כגון שנתכוון כו' - ובהא פליגי ר' אליעזר ורבי יהושע כדמפרש הש"ס וניחא עתה דלא פריך הא בחד מינא חייב דדכוותיה בחד מינא קמיירי כגון שנתכוון ללקט תאנים הללו ושכח וכסבור תאנים אחרים בעינא שהם מצד אחר והלכה ידו על התאנים הראשונים ומשום הכי חייב כיון דמעיקרא לתאנים הללו נתכוון דהא דפטור מטעם מלאכת מחשבת בנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר מיירי שלא אבד מלקט מלבו שלא נתכוון מעולם [אלא] לאותו מחובר הראשון:

כריתות יט:

Navigate the library