Keritot 3a · Talmud

לַאֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא בַּת אָבִיו וּבַת אִמּוֹ, לוֹמַר שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין. וְרַבִּי יִצְחָק, סָבַר: עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: יָלֵיף עוֹנֶשׁ מֵאַזְהָרָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵי לָאוִין וְכָרֵת אֶחָד – חַלֵּק חַטָּאת בֵּינֵיהֶן. וּמַאי הִיא? מְפַטֵּם וְסָךְ, דִּכְתִיב: ״עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ וְגוֹ׳״, כָּרֵת אֶחָד, דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו״. וְכִי מֵאַחַר דְּלָאוִין מוּחְלָקִים, כָּרֵת דַּאֲחוֹתוֹ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? לְרַבִּי יִצְחָק – כִּדְאִית לֵיהּ, לְרַבָּנַן מִיבַּעְיָא לְהוּ: לוֹמַר, שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין! לְרַבִּי יִצְחָק, מַפֵּיק לֵיהּ לְחַיֵּיב עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו וְשֶׁהִיא אֲחוֹת אִמּוֹ. וְרַבָּנַן? דְּנָפְקָא לְהוֹן מִן ״אֲחֹתוֹ״ דְרֵישָׁא. וְרַבִּי יִצְחָק? סָבַר ״אֲחוֹתוֹ״ דְרֵישָׁא אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא הִיא, וּמַפֵּיק לְחַלֵּק מֵ״אֲחֹתוֹ״ דְּסֵיפֵיהּ דִּקְרָא, לְחַלֵּק עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו וְשֶׁהִיא אֲחוֹת אִמּוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, הַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. לְמָה לִי דְּתַנְיָא הַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת בְּמִיצְעָא? לָאו הָא קָא מַשְׁמַע לַן: מָה קְטֹרֶת לָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְחַיָּיבִים עָלֶיהָ כָּרֵת בִּפְנֵי עַצְמוֹ – אַף מְפַטֵּם שֶׁמֶן וְסָךְ נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ – חַיָּיבִים עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמָהּ? וְכִי תֵּימָא דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא פִּיטּוּמִין בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – נִיתְנִהוּ אֵיפוֹךְ: הַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַסָּךְ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, אַמַּאי פַּלְּגֵיהּ לְשֶׁמֶן? לָאו הָא קָמַשְׁמַע לַן, דְּיֵשׁ חִילּוּק חַטָּאוֹת בֵּינֵיהֶן? שְׁמַע מִינַּהּ. הַבָּא עַל הַזָּכוּר. תַּנָּא בְּמַאי קָא חָשֵׁיב? אִי בְּגַבְרֵי – דַּל הָאִשָּׁה הַנִּרְבַּעַת, וּבָצְרָא לַהּ חֲדָא! אִי בִּנְשֵׁי קָחָשֵׁיב – דַּל מִינְּהוֹן הַבָּא עַל הַזָּכוּר וְעַל הַבְּהֵמָה, וּבָצְרִי לְהוּ תַּרְתֵּי! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם תַּנָּא גַּבְרֵי קָחָשֵׁיב, וְתָנֵי הָכִי: הַבָּא עַל הַזָּכוּר וְהֵבִיא זָכוּר עָלָיו, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: חַיָּיב שְׁתַּיִם. וְהָא מִדְּקָתָנֵי מְגַדֵּף בְּסֵיפֵיהּ, וּמוֹקְמִינַן לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, רֵישָׁא נָמֵי רַבִּי עֲקִיבָא! וְכִי תֵּימָא: רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וּבְרֵישָׁא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְהָאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: הַבָּא עַל הַזָּכוּר וְהֵבִיא זָכוּר עָלָיו, לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּמַפֵּיק לֵיהּ מִתַּרְתֵּי קְרָאֵי, מִ״וְּאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב״, וּמִ״וְּלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – חַיָּיב שְׁתַּיִם, לְרַבִּי עֲקִיבָא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, דְּמֵחַד קְרָא נָפֵיק לֵיהּ: ״אֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב״, קְרִי בֵּיהּ: לֹא תִשָּׁכֵיב! אֶלָּא: רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וּבִמְגַדֵּף סָבַר לַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא. אִי הָכִי, נִיתְנֵי נָמֵי: הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה, וְהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו! הָא אָמַר אַבָּיֵי: הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה וְהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו, אַף לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, דְּכִי כְּתִיב קְרָא – בְּגַבְרֵי כְּתִיב. רַבִּי אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: תַּנָּא תְּנִי שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת, וּתְנִי שָׁלֹשׁ כָּרֵיתוֹת, לְסַיּוֹמִינְהוּ בְּכָרֵיתוֹת. דְּקָתָנֵי סֵיפָא: פֶּסַח וּמִילָה בְּמִצְוַת עֲשֵׂה – פֶּסַח וּמִילָה אַמַּאי קָתָנֵי לְהוּ? וְאִיתֵּימָא לְאֵיתוֹיֵי קׇרְבָּן עֲלֵיהוֹן, מִי מַיְיתֵי? וְהָתַנְיָא: הוּקְּשָׁה כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״ – מָה עֲבוֹדָה זָרָה שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, אַף כֹּל שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: תְּנָא שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת מַאן דְּעָבְדִי בְּשׁוֹגֵג, וַהֲדַר תְּנָא שָׁלֹשׁ כָּרֵיתוֹת לְסַיּוֹמִינְהוּ לְכָרֵיתוֹת, שְׁמַע מִינַּהּ. הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרִי: שַׁבָּת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת הָוְויָין! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּנָּא שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת, דְּלָא מִחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא. דְּתַנְיָא: ״הֵנָּה״ שֶׁהִיא ״אַחַת״ – שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת. וְנִיתְנֵי זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת, דְּמִחַיַּיב אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת! דְּתַנְיָא: ״וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה״ – פְּעָמִים שֶׁחַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן, וּפְעָמִים שֶׁחַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. דְּתַנְיָא: ״אַחַת״ שֶׁהִיא ״הֵנָּה״ – זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת! תְּנָא שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת עֲדִיפָא לֵיהּ, דְּמֵחַטָּאת מִיהָא לָא מִיפְּטַר. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא גַּבֵּי עֲבוֹדָה זָרָה, דְּקָתָנֵי: שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה וּזְדוֹן עֲבוֹדוֹת. שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּעָמַד בְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה וְסָבַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הִיא וְהִשְׁתַּחֲוָה – הֲרֵי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם! וְאֶלָּא דַּחֲזָא אִנְדְּרָטָא וּסְגֵיד לֵהּ? אִי דְּקַבְּלֵיהּ עֲלֵיהּ בֶּאֱלוֹהַּ – בַּר סְקִילָה הוּא! וְאִי דְּלָא קַבְּלֵיהּ בֶּאֱלוֹהַּ – לָאו מִידֵּי הוּא! אֶלָּא, מֵאַהֲבָה וּמִיִּרְאָה. הָנִיחָא לְאַבַּיֵּי דְּאָמַר חַיָּיב, אֶלָּא לְרָבָא דְּאָמַר פָּטוּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

שאין עונשין מן הדין - דלא אמרינן מה אחותו מן האב גרידא או מן האם גרידתא ענש עליה מן האב ומן האם לא כ"ש: אי בעית אימא - לר"י אין עונשין מן הדין ועונש באחותו מן האב ומן האם לר' יצחק נפקא ליה דיליף עונש מאזהרה כשם שהזהיר עליה כשאר עריות כך ענש עליה ואזהרה דידה מפרש במסכת מכות (דף יד.) דאמר קרא ערות בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביך שלא בת אמך ובת אמך שלא בת אביך בת אביך ואמך מנין ת"ל אחותך היא לא תגלה ערותה וכשם שהזהיר עליה כך ענש עליה: א"ר אלעזר חלוק חטאות - שאם עשאן שניהם בהעלם אחת חייב שתים: כרת באחותו - דפרט בה קרא למאי אתא: הגה"ה כיון דלאוין מחלקין לא מיבעי ליה לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו שהרי יש בה ג' לאוין: ה"ג לר' יצחק כדאית ליה לרבנן מיבעי להו לאחותו בת אביו ואמו לומר שאין עונשין מן הדין - וכוליה קרא משום אחותו דסיפא אתא ובשביל חדוש אחד דרך לשנות פרשה שנאמרה: לרבי יצחק מיבעי ליה כו' עד סיפא ל"ג לה ופירוש משובש הוא מתלמידים טועין עד כאן הגה"ה: וחייבין עליהן בפני עצמה - על כל אחד כי עביד להו בהעלם אחת: תנא מאי קחשיב - מכדי אמרן לעיל מניינא להכי אתא שאם עשאן כולן כו' היכי משכחת לה לשלשים וארבע חטאות בחד: גברא - הוא דרבע לבהמה: איתתא - כגון שנבעלה לבנה ולבן בעלה ולחמיה ולחתנה ולבהמה וכן כולם: הבא על הזכור ועל הבהמה - דאין כאן צד אשה. פסח ומילה לא מצי למיפרך דלאו משום חטאות נקט להו דהא לאו בני קרבן נינהו דאין קרבן אלא על לאו כדמפרש לקמן: ור' ישמעאל היא - בפרק ד' מיתות: והא מדקתני - בכלל כריתות מגדף לאשמועינן דמביא קרבן ומוקמי לה לקמן כר״ע דאמר בסוף פירקין (כריתות דף ז.) מגדף מביא קרבן רישא נמי ר״ע: דאמר רבי אבהו - בפרק ד' מיתות (סנהדרין נד:) לא יהיה קדש אזהרה לנשכב ועונש מגזירה שוה דכתיב וגם קדש היה בארץ. ואי קשיא גבי עריות היכן מצינו אזהרה לאשה כמו לזכר דאשכחן בכולהו לאו פריק הכי שאני התם כיון דאיהי נמי מיתהנייא משכיבה קרינא בה הנפשות העושות אבל משכב זכר דלא מתהני בעי אזהרה. ובגברי כתיב דאין זכור לבהמה ולא מיקרי קדישות: ר"א אמר - בגברי חשיב ודקא קשיא לך דאשה נרבעת תנא ל"ג חטאות חשיב בחד גברא בהעלם אחד ותנא אשה נרבעת ופסח ומילה לסיומינהו לכריתות: והנפש אשר תעשה ביד רמה - בעבודת כוכבים הכתוב מדבר: מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה - וחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כדכתיב לעיל מיניה עז בת שנתה לחטאת: אף כל שב ואל תעשה - שזדונו כרת ושגגתו חטאת: מ' חסר אחת הן - ליתני ע"ה כריתות: תנא שגגת שבת - דסבור שהיום חול: וזדון מלאכות - שיודע שמלאכות הללו אסורות בשבת דא"נ עביד לכולהו אבות מלאכות אינו חייב אלא אחת דליכא אלא חדא שגגה ומתניתין בתר חיוב חטאת נקטינהו לכריתות: הנה שהיא אחת - דכתיב ועשה מאחת מהנה וה"ל למיכתב אחת מהנה מאי מאחת משמע פעמים שחייב מעבירה אחת הנה כלומר כמה חטאות ומהנה מעבירות הרבה חטאת אחת: שגגת שבת וזדון מלאכות - ועשה מלאכות הרבה אינו חייב אלא אחת: זדון שבת - דיודע שהיום שבת: ושגגת מלאכות - דאינו יודע שמלאכות הללו אסורות אבל יודע מצות שבת בדבר אחד כגון דידע שאסור לצאת חוץ לתחום: אחת שהיא הנה - על מצוה אחת כגון שבת חייב כמה חטאות: שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה - למיתני לאשמעינן חדוש דאע"ג דהזיד במלאכות לא מפטר מחד חטאת:
לישנא אחרינא שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה דמילתא פסיקא ליה דמכי שגג אשבת לא מיפטר מיהא מחד חיובא חטאת דא"נ שגג אף במלאכות מחייב חדא אבל שגגת מלאכות דליחייב בכל חדא וחדא לא פסיקא ליה דזימנין דמיפטר מהך חיובא כגון שגג אף בשבת דהעלם זה וזה בידו ואמרינן במסכת שבת (דף ע:) דלא מחייב אלא חדא והכי מסתברא דבשגגת שבת קמיירי מדחשיב גבי עבודת כוכבים במתני' חדא ותו לא מכלל דבשגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות קמיירי דאי בשגגת עבודה איכא ד' חטאות בד' עבודות זיבח וקיטור וניסך והשתחוה: הרי לבו לשמים - דאי נמי בבית עבודת כוכבים השתחוה לשמים לאו איסורא עבד וליכא חטאת: ה"ג אי דלא קבליה עליה באלוה לאו כלום הוא - דכיון דלא נעשה לשם עבודת כוכבים השתחואה דידיה לאו כלום היא: אלא - השתחוה לעבודת כוכבים מאהבת אדם ומיראת אדם דסבר מותר לעבוד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה וזדון מלאכות קרי משמתכוין לעבוד:

כריתות ג.

Navigate the library