Keritot 7b · Talmud

הָכִי קָאָמַר: מְגַדֵּף מֵבִיא קׇרְבָּן הוֹאִיל וּבָא בּוֹ כָּרֵת בִּמְקוֹם קׇרְבָּן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. קָסָבַר: מִיגּוֹ דְּבָעֵי מִכְתַּב כָּרֵת בְּעָלְמָא, וּכְתִיב כָּרֵת בִּמְקוֹם קׇרְבָּן, שְׁמַע מִינַּהּ מַיְיתֵי קׇרְבָּן. וְאוֹמֵר: ״חֶטְאוֹ יִשָּׂא״. אֲתָא[ן] לְרַבָּנַן, וְהָכִי קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבָּנַן: אָמְרִיתוּ מְגַדֵּף לֵית בֵּיהּ מַעֲשֶׂה, מַהוּ מְגַדֵּף – מְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם. אֶלָּא כָּרֵת דִּכְתִיב, לְמַאי אֲתָא? אָמְרִי לֵיהּ: לִיתֵּן כָּרֵת לִמְקַלֵּל, דִּכְתִיב בִּמְקַלֵּל: (״חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא״) [״וְנָשָׂא חֶטְאוֹ״], וּכְתִיב בְּפֶסַח שֵׁנִי: ״חֶטְאוֹ יִשָּׂא״, מָה לְהַלָּן – כָּרֵת, אַף כָּאן – כָּרֵת. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֶת ה׳ [הוּא] מְגַדֵּף״, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״גֵּירַפְתָּה הַקְּעָרָה וְחִיסַּרְתָּהּ״. קָסָבַר: מְגַדֵּף – מְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם הוּא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״גֵּירַפְתָּה הַקְּעָרָה וְלֹא חִיסַּרְתָּהּ״. קָסָבַר: מְגַדֵּף – הַיְינוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״אֶת ה׳״, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: בְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לִיתֵּן כָּרֵת לִמְבָרֵךְ הַשֵּׁם. מַתְנִי׳ יֵשׁ מְבִיאוֹת קׇרְבָּן וְנֶאֱכָל, וְיֵשׁ מְבִיאוֹת קׇרְבָּן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָם מְבִיאוֹת. מְבִיאוֹת קׇרְבָּן וְנֶאֱכָל: הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ מִצּוּרַת אָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל אוֹ שִׁילְיָא אוֹ שַׁפִּיר מְרוּקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחוּתָּךְ, וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁהִפִּילָה, מְבִיאָה קׇרְבָּן וְנֶאֱכָל. וְאֵלּוּ מְבִיאוֹת וְאֵינָן נֶאֱכָלוֹת: הַמַּפֶּלֶת וְאֵין יוֹדֵעַ מָה הִפִּילָה, וּשְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, אַחַת מִמִּין פְּטוּר וְאַחַת מִמִּין חוֹבָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהָלְכוּ זֶה לַמִּזְרָח וְזֶה לַמַּעֲרָב. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת – שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת קׇרְבָּן, וְנֶאֱכָל. אֵלּוּ שֶׁאֵין מְבִיאוֹת: הַמַּפֶּלֶת שַׁפִּיר מָלֵא מַיִם, מָלֵא דָּם, מָלֵא גְּנִינִים, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב בְּיוֹצֵא דּוֹפֶן. גְּמָ׳ שִׁפְחָה מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, גִּיּוֹרֶת וְשִׁפְחָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִשָּׁה״. מַאי ״וְכֵן שִׁפְחָה״? סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: כִּי אָמְרִינַן כׇּל מִצְוָה שֶׁהָאִשָּׁה חַיֶּיבֶת בָּהּ – עֶבֶד חַיָּיב בָּהּ, הָנֵי מִילֵּי בְּדָבָר שֶׁשָּׁוֶה בֵּין אִישׁ וּבֵין אִשָּׁה. אֲבָל יוֹלֶדֶת, דִּבְנָשִׁים אִיתַהּ, בַּאֲנָשִׁים לֵיתַהּ, אֵימָא לָא תִּחַיַּיב שִׁפְחָה, אַהָכִי תְּנָא: שִׁפְחָה. אֵלּוּ מְבִיאִין קׇרְבָּן כּוּ׳. מַאי עָבְדִין? מַייתְיָן תַּרְוַיְיהוּ חַד קׇרְבָּן וַדַּאי, וְחַטַּאת עוֹף סָפֵק, וּמַתְנֵי. וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי תְּנָאָה? וְהָתְנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְבִיאוֹת שְׁנֵיהֶן חַטָּאת אַחַת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵין שְׁנֵיהֶן מְבִיאוֹת חַטָּאת אַחַת. אַלְמָא לְרַבִּי יוֹסֵי לֵית לֵיהּ תְּנָאָה! אָמַר רָבָא: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בִּמְחוּסַּר כַּפָּרָה. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בִּמְחוּסַּר כַּפָּרָה. מַאי טַעְמָא? הָתָם בָּעֵי גַּבְרָא יְדִיעָה, דִּכְתִיב: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ״ הִילְכָּךְ, לָא מַתְיָין וּמַתְנְיָ[ין]. אֲבָל הָכָא, כִּי מַתְיָין נָשִׁים קׇרְבָּן – לְאִישְׁתְּרוֹיֵי בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים. כִּדְתָנֵי סֵיפָא דְּהַהִיא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל חַטָּאת שֶׁהִיא בָּאָה עַל חֵטְא – אֵין שְׁתַּיִם מְבִיאוֹת אוֹתָהּ. אֵלּוּ שֶׁאֵין מְבִיאוֹת כּוּ׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב בְּיוֹצֵא דּוֹפֶן. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמַר קְרָא: ״וְאִם נְקֵבָה תֵּלֵד״, לְרַבּוֹת לֵידָה אַחֶרֶת, מַאי הִיא – יוֹצֵא דּוֹפֶן. וְרַבָּנַן מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי מַנִּי בַּר פַּטִּישׁ: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה״ – עַד שֶׁתֵּלֵד מִמָּקוֹם שֶׁמַּזְרַעַת. מַתְנִי׳ הַמַּפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקׇּרְבָּן, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִין. אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מַאי שְׁנָא אוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד? אִם שָׁיוָה לוֹ לְטוּמְאָה, לֹא יִשְׁוֶה לוֹ לְקׇרְבָּן? אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁכֵּן יָצְאָה לְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קׇרְבָּן, תֹּאמַר בְּמַפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שֶׁלֹּא יָצְאָה לְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קׇרְבָּן. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל: וַהֲלֹא הַמַּפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת תּוֹכִיחַ, שֶׁלֹּא יָצְאָה לְשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קׇרְבָּן, וְחַיֶּיבֶת קׇרְבָּן! אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְקׇרְבַּן יָחִיד, רָאוּי לְקׇרְבַּן צִיבּוּר, תֹּאמַר בְּמַפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמוֹנִים יוֹם וְאֶחָד, שֶׁאֵין הַלַּיְלָה רָאוּי לֹא לְקׇרְבַּן יָחִיד וְלֹא לְקׇרְבַּן צִיבּוּר? וְהַדָּמִים אֵינָן מוֹכִיחִים, שֶׁהַמַּפֶּלֶת בְּתוֹךְ מְלֹאת – דָּמֶיהָ טְמֵאִים, וּפְטוּרָה מִן הַקׇּרְבָּן.

אתיא לרבנן - (רבנן קאמרי ליה הגירסא הכתובה בספרים אינה כפי שיטת הש"ס וכך היא בעיני) והכי קאמרי ליה רבנן לר"ע אמרת מגדף מביא קרבן הואיל ונאמר בו כרת במקום קרבן מי סברת מגדף דקרא היינו מברך את השם מגדף היינו עובד ע"ז והאי דקתני במתני' וחכ"א אף המגדף כו' הכי קאמרי אף המגדף דידך אף מברך את השם שאתה קורא אותו מגדף: אלא כרת במברך את השם מנא להו - במברך את השם כתיב איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו (ויקרא כ״ד:ט״ו) ונאמר בפסח (במדבר ט׳:י״ג) חטאו ישא האיש ההוא מה להלן כרת אף כאן כרת והכי נמי איכא דדריש ליה בפסחים בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צג:) ודרשי הכי וחדל לעשות הפסח ראשון דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא ולא נאמר כרת דמגדף במקום קרבן ולא גמרינן ליה אלא מכרת דפסח שאינה בת חטאת דמצות עשה היא. ור"ע אית ליה כרת בשני ומוקי לחטאו ישא בפסח שני וגמר לה ממגדף וסבר מגדף היינו מברך את השם ובפסחים (שם) נמי איכא דדריש ליה הכי: גירפת - ר' מתחלפת בד'. הנחת את הקערה מן התבשיל וחסרת גם את העץ. קסבר מגדף היינו מברך את השם ומילתא רבה עבד דפשט ידו בעיקר: ולא חסרת קסבר היינו עובד עבודת כוכבים - כגון משורר ומזמר לעבודת כוכבים דלאו מילתא רבה היא כולי האי: מתני' כמין בהמה חיה ועוף - מפרש טעמא במסכת נדה בפרק המפלת (נדה כב:) הואיל ונאמרה בו יצירה כאדם: סנדל - ולד הוא אלא שנפחתה צורתו: שיליא - נמי אמרינן במסכת נדה בהמפלת (נדה דף כו.) אין שיליא בלא ולד. ושפיר היינו עור הולד מרוקם שיש בתוך השפיר צורת איברים קטנים ובמס' נדה מפרש לה בהמפלת: וכן שפחה - כנענית ובגמ' פריך למה לי למתניי': ואין ידוע מה הפילה - אם צורת אדם וחייבת או דגים וחגבים ופטורה: מביאה קרבן - שתי תורים [א' לעולה וא' לחטאת ועל של] עולה מתנה עלה אם מין חובה ילדה תהא לחובתה ואם לאו תהא עולת נדבה אבל חטאת לא מצי לאתנויי דאין חטאת נדבה ומחייב בספק ואינו נאכל דשמא לאו בת קרבן היא ומליקתה כנבילה בעלמא ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה ובמסכת נזיר (דף כט.) ילפינן דחטאת העוף באה על הספק: וכן שתי נשים שהפילו - במחבואה: אחת מין פטור - דגים וחגבים: ואחת מין חובה - סנדל או שיליא ואין ידוע אי זו הפילה פטור ואי זו הפילה חובה מביאות כל אחת שתי תורים כמו שפירשתי ואינו נאכל: אימתי - אינו נאכל בזמן שהלכה כו' שאינן יכולות להתנות שהביאו קיניהן לכהן והלכו לדרכן: אבל אם שתיהן עומדות כו' - בגמ' מפרש מאי עבדן: גנינין - גוונים: (כמין דגים וחגבים): המפלת יום ארבעים - במסכת נדה בפ' המפלת (נדה דף ל.) עד שיעברו מ' יום להריון הוי מיא בעלמא: גמ' ושפחה מנלן דת"ר דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע: מאי וכן שפחה - הא פשיטא לן דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמרי לה לה כתיב באשה (דברים כ״ד:א׳) וכתב לה ספר כריתות וכתיב בשפחה או חפשה לא נתן לה: מאי עבדן - לרבי יוסי מתיין תרוייהו חד קרבן בין שתיהן יקנו חטאת העוף חדא ודאי עולת העוף תביא כל אחת ודאי ובתנאי שאם אינה חייבת תהא נדבה אבל חטאת העוף לא מצי למימר תהא נדבה דאין חטאת נדבה ולהכי מייתו חטאת העוף ויקנוהו בין שתיהן ומתנין אם אני חייבת יהא חלקך מחול לי ואם את חייבת יהא חלקי מחול לך וממ"נ הויא מליקתה כשרה: ר"ש אומר כו' - בפרק דם שחיטה לקמן (כריתות דף כג.): מודה רבי יוסי - דמתני' בארבעה מחוסרי כפרה דלא מייתי קרבן לשום חטאת אלא לאשתרויי בקדשים: התם - גבי חטאת חלב בפרק דם שחיטה גברא בעי ידיעה שידע שחטא ואי לא מייתי כל חד אשם תלוי ולא חטאת בשותפות: דקתני סיפא דההיא - בפ' דם שחיטה (שם) כל חטאת שהיא באה על חטא אלמא באה על חטא דוקא נקט: ואם נקבה תלד - הוה ליה למכתב ואם נקבה היא: מתני' לאור פ"א - שילדה נקבה לאור פ"א שהיתה ראויה למחר להביא כפרתה הפילה: ב"ש פוטרין מן הקרבן - מלידה ב' אע"ג דלאחר מלאת הוא הואיל ולילה הוא ולא יצאה שעה ראויה לקרבן דלילה מחוסר זמן קרבן הוא דכתיב (ויקרא ז׳:ל״ח) ביום צותו הילכך לענין קרבן כתוך מלאת דמי: מ"ש אור פ"א מיום פ"א - דודאי חייבת כדמפרש לקמן בפ' ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ט.): אם שיוה לו לטומאה - שהרי אתם מודים שמשקיעת החמה של יום פ' כלו ימי טוהר שלה ואם ראתה בליל פ"א טמאה: והדמים - שאתה אומר אם שוה לו לטומאה כו' אינן מוכיחין לקרבן שהרי המפלת תוך מלאת דמיה טמאין מפני הלידה ואינה חייבת קרבן שני:

כריתות ז:

Navigate the library