Keritot 13b · Talmud

וַחֲלֵב אִשָּׁה – מְטַמְּאִין טוּמְאַת מַשְׁקִין בִּרְבִיעִית. רוּקּוֹ, זוֹבוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו – מְטַמְּאִין טוּמְאָה חֲמוּרָה, בְּכֹל שֶׁהוּא. וְאִי אָמְרַתְּ מְקוֹם חָלָב מְעַיֵּין [הוּא], חָלָב נָמֵי נְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה בְּכֹל שֶׁהוּא, כְּזוֹבוֹ וְרוּקּוֹ! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: מְקוֹם חֲלֵב אִשָּׁה לָאו מַעְיָין הוּא. אִי הָכִי, קַשְׁיָא הָא מַתְנִיתָא וְאָמַר רָבָא: ״מְטַמֵּא בֵּין לְרָצוֹן וּבֵין שֶׁלֹּא לְרָצוֹן״! מִי סָבְרַתְּ ״שֶׁלֹּא לְרָצוֹן״ דְּאָמַר – דְּלָא נִיחָא לֵיהּ? לָא, מַאי ״שֶׁלֹּא לְרָצוֹן״ דְּאָמַר, דְּדַעְתֵּיהּ דְּתִינוֹק קָרִיבָא לְגַבֵּי חָלָב, אֲבָל אָמַר לָא נִיחָא לֵיהּ – טָהוֹר. אָכַל אוֹכָלִין טְמֵאִין וְכוּ׳. לְמָה לִי שְׁהִיָּיה, דְּקָתָנֵי: וְשָׁהָה? אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָתָנֵי: אָכַל אוֹכָלִין טְמֵאִין, וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, וְשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן, וְשָׁהָה בַּאֲכִילָתָן וּבִשְׁתִיָּיתָן כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ – חַיָּיב. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ״ – יָכוֹל אֲפִילּוּ כֹּל שֶׁהוּא, אֲפִילּוּ מִגִּתּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשֵׁכָר״ – אֵין אָסוּר אֶלָּא כְּדֵי לְשַׁכֵּר, וְכַמָּה כְּדֵי לְשַׁכֵּר? רְבִיעִית יַיִן בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יַיִן״? לוֹמַר לְךָ שֶׁמּוּזְהָרִין עָלָיו כֹּל שֶׁהוּא, וּמוּזְהָרִין עָלָיו מִגִּתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״יַיִן״ – אֵין לִי אֶלָּא יַיִן, שְׁאָר מְשַׁכְּרִין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשֵׁכָר״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יַיִן״? עַל הַיַּיִן – בְּמִיתָה, וְעַל שְׁאָר מַשְׁקִין – בְּאַזְהָרָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״יַיִן אַל תֵּשְׁתְּ וְשֵׁכָר״ – אַל תִּשְׁתֵּהוּ כְּדֶרֶךְ שִׁכְרוּתוֹ, הָא אִם הִפְסִיק בּוֹ, אוֹ נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם כֹּל שֶׁהוּא – פָּטוּר. בְּמַאי פְלִיגִי? תַּנָּא קַמָּא סָבַר: גָּמְרִינַן ״שֵׁכָר״ ״שֵׁכָר״ מִנָּזִיר. וְרַבִּי יְהוּדָה לָא יָלֵיף ״שֵׁכָר״ ״שֵׁכָר״ מִנָּזִיר. וְרַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר: מַאי ״שֵׁכָר״? מִידֵּי דְּהוּא מְשַׁכֵּר. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: אָכַל דְּבֵילָה קְעִילִית, וְשָׁתָה דְּבַשׁ אוֹ חָלָב, וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְשִׁימֵּשׁ – לוֹקֶה, כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אֲחוֹתַאי: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. וְקָרֵי רַב עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: ״טוּבְיָנָא דְּחַכִּימֵי״. רַב אַחָא דְּהוּצָל הֲוָה נִידְרָא עֲלַהּ דְּבֵיתְהוּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אֲמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לִמְחַר, דְּרַב לָא מוֹקֵי אָמוֹרָא עֲלֵיהּ מִיּוֹמָא טָבָא לְחַבְרֵיהּ מִשּׁוּם שִׁכְרוּת. אֲמַר לֵיהּ, וְהָאָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וּמָר הוּא דְּקָא רָמֵי בֵּיהּ מַיָּא! אֲמַר לֵיהּ, הָא לָא קַשְׁיָא: הָא בִּרְבִיעִית, הָא בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי רְבִיעִית. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחוֹל״ – אֵלּוּ דָּמִין וַעֲרָכִין, חֲרָמִין וְהֶקְדֵּשׁוֹת. ״בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר״ – אֵלּוּ טְמָאוֹת וּטְהָרוֹת. ״וּלְהוֹרוֹת״ – זוֹ הוֹרָאָה. ״אֵת כׇּל הַחוּקִּים״ – אֵלּוּ מִדְרָשׁוֹת. ״אֲשֶׁר דְּבַר ה׳״ – זוֹ הֲלָכָה. ״בְּיַד מֹשֶׁה״ – זֶה תַּלְמוּד. יָכוֹל אַף הַמִּשְׁנָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּלְהוֹרוֹת״. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל אַף תַּלְמוּד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּלְהוֹרוֹת״. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: יָצָא שֶׁרֶץ טָמֵא, וּצְפַרְדֵּעַ טָהוֹר, שֶׁשְּׁתוּיֵי יַיִן מוֹרִין בָּהֶן הוֹרָאָה. נֵימָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְלָא רַבָּנַן? – אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּזִיל קְרִי בֵּי רַב הוּא. אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. וְהָא רַב לָא מוֹקֵים אָמוֹרָא מִיּוֹמָא טָבָא לְחַבְרֵיהּ מִשּׁוּם שִׁכְרוּת! שָׁאנֵי רַב, דְּאוֹרִי מוֹרֵי. וְנֹיקֵם (דְּלָא) [וְלָא] לוֹרֵי! – כֹּל הֵיכָא דְּיָתֵיב רַב לָא סַגִּי לֵיהּ בְּלָא הוֹרָאָה. מַתְנִי׳ יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ אַרְבָּעָה חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד: טָמֵא שֶׁאָכַל חֵלֶב, וְהָיָה נוֹתָר מִן הַמּוּקְדָּשִׁין, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם הָיָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ – חַיָּיב. אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם.

רוקו בכל שהוא - דכתיב (ויקרא ט״ו:ח׳) וכי ירוק הזב בטהור וגו' וזובו ומי רגליו ילפינן מרוקו במסכת נדה בפרק דם הנדה (נדה דף נה.): ושהה כדי אכילת פרס - (יב:) משמע במקדש שהה והיינו דקפריך בגמרא מה לי לישהויי דקתני ושהה: עד מ' יום - מתוק הוא ולא משכר: מוזהרין עליו בכל שהוא ומגתו - אבל אינו במיתה עד שישתה רביעית בן מ' יום: במאי פליגי - תנא קמא ור' יהודה: שכר שכר מנזיר: דבילה קעילית - מקום: נדרא עלה דביתהו - שלא ליהנות הימנה: אתא לקמיה דרב אשי - לאחר אכילה ושתיה: לא מוקים אמורא עליה - למידרש בפירקא: מיומא טבא לחבריה - מאחר שעשה שמחת יום טוב שאכל ושתה עד למחר משום שכרות: ביותר מרביעית - אף על גב דרמא ביה מיא משכר ואנא יותר מרביעית שתאי: ולהבדיל - יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד וגו' ולהבדיל וגו' ובבואכם להבדיל בין הקדש והחול נמי אל תשת יין ושכר: הדמין והערכין והקדשות - שאסורים שתויי יין לשום אותן לבעלים לפדותן דדילמא לא שיימי להו שפיר: ההוראה - של איסור והיתר שתויי יין אסורין בה: מדרשות - שדורשין בפירקא אסור לשתויי יין שיש בהן הוראה: הלכה - למשה מסיני: תלמוד לומר ולהורות - לאפוקי משנה שאין מורין הלכה מתוך משנה הלכך מותר לשתויי יין לשנות: ר' יוסי אומר יכול אפילו התלמוד - יהא אסור ללמוד תלמוד לומר ולהורות לא אסרתי אלא הוראת הלכה למעשה: שתויי יין מורים - ששרץ טמא וצפרדע טהור ואין חוששין שהרי לכל גלוי: נימא רבי יוסי בר יהודה היא - דאמר שתויי יין מותר בגמרא ואי אפשר שלא יבין ויורנו משם ולא רבנן דאסרו אפילו לשנות בגמרא וכל שכן שום הוראה: והא רב לא מוקים כו' - ואמאי לא דריש בפירקא כיון דגמרא שרי כל שכן מדרשות: לא סגי בלא הוראה - דכ"ע בעו מיניה: מתני' ד' חטאות - חד משום דאכל קדש בטומאה וחד משום חלב וחד משום נותר וחד משום יוה"כ: ואשם - מעילה: אינו מן השם - דאין חיוב זה משום אכילה:

וחלב האשה מטמא טומאת משקין ברביעית - ואם תאמר כיון דמשקה הוי מן התורה כדמשמע בפרק דם הנדה (נדה נה:) דקאמר דמעות עינו דכתיב ותשקמו בדמעות שליש (תהילים פ׳:ו׳) וחלב דכתיב ותפתח את נאד החלב ותשקהו (שופטים ד׳:י״ט) א"כ ליטמא בכל שהוא כמו שאר משקין כדמשמע פר' קמא דפסחים (דף יד.) דקאמר (אי) דאיכא משקה בהדי בשר ואין רגילות שיהא רביעית מים נדבק בבשר וגם פרק קמא דהתם (דף יז:) קאמר משקה דמטבחייא דכן לא אמרן אלא ברביעית דחזי להטביל מחטין וצינורות אבל בציר מרביעית לא וגם בפ' אלו דברים (ברכות נב.) קאמר נוטלין לידים ואח"כ מוזגין הכוס שמא יטמאו המשקין שאחורי הכוס מחמת הידים ויחזרו ויטמאו הכוס ואין רגילות שיהא נדבק רביעית בדופני הכוס לכך נראה לומר שאין אלו רק מדרבנן ולכך בעי רביעית וקרא דקמייתי אסמכתא בעלמא: ונכנס למקדש - פירוש ועבד עבודה אבל בכניסה בלא עבודה לא מחייב והכי פירשו בתורת כהנים: אמר רב הלכה כרבי אליעזר - ואם תאמר והא אמר רב (כתובות דף י:) אכל תמרים אל יורה ויש לומר דהתם מדרבנן אבל מן התורה יין דוקא: ארבע חטאות ואשם אחד - ואם תאמר אמאי לא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכלנו ואכלה ויש לומר מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אף על גב דהוו בשאלה מכל מקום השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהילכתא ליתא בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמרא אקדשיה מיגו דאיתוסף בה איסור וכו' ואי הוי מיירי בבכור לא הוה אומר אקדשיה שהרי קדוש בפטר רחם:

כריתות יג:

Navigate the library