Keritot 11b · Talmud

אִיפְּכָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיתְנֵי! אֲמַר לֵיהּ: אִיסְמְיַיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, הָכִי קָתָנֵי: עָשׂוּ גּוֹמֵר שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה, דְּלָא מִיחַיְּיבִי, כִּמְעָרֶה כְּדַרְכָּהּ, דְּ״שִׁכְבַת זֶרַע״ כְּתִיב. מִתְכַּוֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ בְּשִׁפְחָה, דִּפְטוּרִין כְּאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין, דְּ״שִׁכְבַת זֶרַע״ כְּתִיב. נֵיעוֹר שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ בְּשִׁפְחָה, דִּפְטוּרִין כְּיָשֵׁן, מַאי טַעְמָא? דְּ״שִׁכְבַת זֶרַע״ כְּתִיב. נִמְצָא מִתְכַּוֵּין וְהַמְעָרֶה בְּשִׁפְחָה, כְּשֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין בְּכׇל עֲרָיוֹת. יָשֵׁן כְּדַרְכָּהּ – כְּיָשֵׁן דַּעֲרָיוֹת, נִמְצָא נֵיעוֹר שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ בְּשִׁפְחָה – כְּיָשֵׁן דְּכׇל עֲרָיוֹת. הֲדַרַן עֲלָךְ אַרְבָּעָה מְחוּסְּרֵי כַּפָּרָה אָמְרוּ לוֹ: אָכַלְתָּ חֵלֶב – מֵבִיא חַטָּאת. עֵד אוֹמֵר: אָכַל, וְעֵד אוֹמֵר: לֹא אָכַל, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: אָכַל, וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: לֹא אָכַל – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. עֵד אוֹמֵר: אָכַל, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא אָכַלְתִּי – פָּטוּר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים: אָכַל, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא אָכַלְתִּי – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לִידֵי מִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לִידֵי קׇרְבָּן הַקַּל? אָמְרוּ לוֹ: מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר ״מֵזִיד הָיִיתִי״ – פָּטוּר. אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָכַל חֵלֶב וָדָם וּפִיגּוּל וְנוֹתָר בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד] – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. זֶה חוֹמֶר בְּמִינִין הַרְבֵּה מִמִּין אֶחָד. וְחוֹמֶר בְּמִין אֶחָד מִמִּינִין הַרְבֵּה, שֶׁאִם אָכַל כַּחֲצִי זַיִת וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת אַחֵר בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מִמִּין אֶחָד – חַיָּיב, מִשְּׁנֵי מִינִין – פָּטוּר. גְּמָ׳ קָתָנֵי: אָמְרוּ לוֹ ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״ – מֵבִיא חַטָּאת. אָמְרוּ כְּמָה הָוְיָין? תְּרֵין. וְהוּא מָה אָמַר לְהוֹן? אִלֵּימָא דְּשָׁתֵיק וְלָא קָמַכְחֵישׁ לְהוּ, אֶלָּא שְׁתִיקָה דִּתְרֵין הוּא דְּמֵבִיא חַטָּאת, עַל שְׁתִיקָה דְּחַד – לָא. אֵימָא מְצִיעֲתָא, עֵד אוֹמֵר: אָכַל, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא אָכַלְתִּי. טַעְמָא דְּמַכְחִישׁ לֵיהּ, אֲבָל שָׁתֵיק – מִיחַיַּיב, וְכׇל שֶׁכֵּן תְּרֵי! אֶלָּא: דְּקָמַכְחֵישׁ לְהוּ, מַנִּי – רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: הַכְחָשָׁה דְּבֵי תְרֵי לָאו הַכְחָשָׁה הִיא, אֲבָל לְרַבָּנַן, פָּטוּר. וּמַאי קָמַשְׁמַע לַן? מִסֵּיפָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ! הָא קָמַשְׁמַע לַן: דָּבָר זֶה מַחְלוֹקֶת רַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנַן, וְהוּא דְּקָמַכְחֵישׁ לְהוּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: ״אָמְרוּ לוֹ״ נָמֵי חַד קָרֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעֲלִיךְ וְנִישֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, דְּקַיְימָא לַן דַּאֲפִילּוּ בְּחַד. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: נִישֵּׂאת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת – מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. מַאי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת – שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין וְעֵד אֶחָד, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא, בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין וּבְעֵד אֶחָד. אַלְמָא גַּבֵּי עֵד אֶחָד קָתָנֵי ״אָמְרוּ״, וְהָכָא נָמֵי דְּקָתָנֵי ״אָמְרוּ לוֹ״, מַשְׁמַע אֲפִילּוּ עֵד אֶחָד. וְהוּא, מַאי קָאָמַר? אִלֵּימָא דְּקָא מַכְחֵישׁ לֵיהּ, מִי מַיְיתֵי? וְהָא קָתָנֵי מְצִיעֲתָא: עֵד אֶחָד אוֹמֵר: אָכַל, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי – פָּטוּר! אֶלָּא דְּשָׁתֵיק, מִמְּצִיעֲתָא שְׁמַע מִינַּהּ: עֵד אֶחָד אוֹמֵר: כּוּ׳. טַעְמָא דְּקָא מַכְחֵישׁ לֵיהּ, אֲבָל שָׁתֵק מִישְׁתָּק – חַיָּיב! לְעוֹלָם דְּלָא מַכְחֵישׁ לֵיהּ, וְהָכִי קָתָנֵי: אָמְרוּ לוֹ: אָכַלְתָּ חֵלֶב – מֵבִיא חַטָּאת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים: דְּשָׁתֵיק, אֲבָל מַכְחֵישׁ לֵיהּ – פָּטוּר. וּמִדְּאוֹרָיְיתָא מְנָלַן דְּלָא מַכְחֵישׁ לֵיהּ חַיָּיב? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ״ – וְלֹא שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ אֲחֵרִים. יָכוֹל אֲפִילּוּ אֵין מַכְחִישָׁן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו״ – מִכׇּל מָקוֹם. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִלֵּימָא בִּתְרֵין, תְּרֵין וְאֵין מַכְחִישָׁן קְרָא בָּעֵי?

נמצא מתכוין ומערה בשפחה - שהערה בה בכוונה פטור דהעראה בשפחה פטור כשאינו מתכוין דעריות. העראה פלוגתא היא (בסנהדרין בארבע מיתות) (סנהדרין דף נה:) איכא למ"ד העראה זו נשיקה ואיכא למאן דאמר זו הכנסת עטרה: מתני' אמרו לו - מפרש בגמרא: אם הביאוהו כו' - כגון אם העידו בו שהרג את הנפש: אם ירצה לומר מזיד הייתי - אם היה רוצה לפטור עצמו בשקר היה יכול לומר מזיד היה ומזיד פטור: גמ' ר"מ היא - דאמר אם הביאוהו שנים כו': מאי קמשמע לן הא מסיפא שמעינן לה - דקתני שנים אומרים אכל כו': הכי קאמר סיפא דבר זה - ששנינו למעלה אמרו לו אכלת כו' מביא חטאת לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת ר"מ וחכמים שרבי מאיר אומר אם הביאוהו שנים כו' וחכמים אומרים כו' וסיפא מפרש לרישא: איכא דאמרי - הכי פריך הש"ס אמרו משמע חד כו': מותרת לחזור לו - לראשון ועל פי עדים שאמרו לה שנים מת בעליך ולפיכך מותרת לראשון שהרי אנוסה היא ששנים אמרו לה דאונס בישראל שרי: מכלל דרישא - דקתני תצא מזה ומזה שנשאת ברשות ב"ד ועד אחד דהוה לה למידק יפה אם מת דהאי דשריוה רבנן לאנסובי על פי עד אחד משום דדייקא ומנסבא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה דתצא מזה ומזה הקלת עליה בתחלתה כדאמר במסכת יבמות (דף פח.) ואמטו להכי נשאת על פי עד אחד והיא גופה לא דייקא ואישתכח דלא מת תצא מזה ומזה כדאמרינן במסכת סוטה (דף כז:) ונטמאה ונטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל: לעולם דלא מכחיש ליה - ומתניתין הכי קתני אמרו לו [כו'] בד"א בשותק אבל מכחישו כגון עד אמר אכל והוא אמר לא אכלתי פטור: הודע אליו - משמע מעצמו ולא שיודיעוהו אחרים:

הכי קתני עשו כו' - והכי פירוש דברייתא עשו גומר כמערה ומתכוון כשאינו מתכוון והאי דינא הוי בכדרכה ושלא כדרכה כדמפרש הש"ס ומכל מקום קצת קשה אמאי לא תנא ניעור כישן בהדייהו ותנא ליה בתריה דכדרכה ושלא כדרכה: נמצא מתכוין כו' - קשה אמאי האריך הש"ס בלישניה דהאי לאו פירוש דברייתא הוא דכבר אסיקנא ליה שפיר: כשאין מתכוין דעריות - פירש הקונטרס כגון שאשתו ואחותו במטה וכסבור לבא על אשתו ונמצא אחותו דפטור ממלקות וחייב חטאת הואיל ונהנה דמתעסק הוא וקשה שהרי בשפחה נמי חייב חטאת בכי האי גוונא שהרי מביאין על הזדון כשוגג וא"כ מאי קאמר נמצא מתכוין בשפחה כשאין מתכוין לעריות בכה"ג שוו תרווייהו לכך יש לומר כשאין מתכוין דעריות כגון נפל מן הגג ונתקע דפטור לגמרי דאנוס הוא: מתני' אמרו לו עד אומר לו אכל כו' - צ"ל דמיירי שהעידוהו שנים בבת אחת דאי בזה אחר זה הא כ"מ שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים וכיון שנתקבל עדותו תו לא קפדינן בעדות השני שאומר לא אכל וצ"ל דמיירי שהאיש שמעידין בו שותק דאי אמר איני יודע פטור כדנפקא בגמרא או הודע אליו כו' ומסיק דמיירי בעד אחד שאינו יכול לחייבו קרבן וע"כ מיירי שאותו שהעיד עליו אומר איני יודע דאי אמר לא אכלתי פשיטא דעד אחד לא מהימן כדכתיב (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש דנראה שאין עד אחד קם רק לשבועה: ואשה אומרת לא אכל - מכאן משמע דאשה מהימנא טפי מגזלן שהרי גבי גזלן משמע דלא אמרי' שתיקה כהודאה כדאמרינן (קדושין דף סו.) אי מהימנא לך דלא גזלנא הוא זיל אפקה ואע"ג דשתקה אלמא לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא ועובדא הוה ההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמי דרב ששת כו' אתא חד גברא ואמר שאשתו זינתה וקא אמר אי מהימנא לך דלאו גזלנא הוא זיל אפקה והכא אי שתיק מהימנא האשה: עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור - והוא הדין אם אמר איני יודע כמו שפירשתי: שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית ממין אחד חייב משני מינין פטור - וא"ת והא אמרינן בפ' קדשי מזבח (מעילה יז:) הפיגול והנותר אין מצטרפין וקא אמר בגמרא לא שנו אלא לטומאת ידים אבל לאכילה מצטרפין וי"ל דהתם לענין מלקות אי נמי לענין שאם יפלו לקדירה אחת מצטרפין לתת טעם דהא שם אחד הוא דליכא אלא חד לאו אתרווייהו אבל הכא מיירי לדין חיוב קרבן: אימא מציעתא עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי כו' - והוא הדין דמצי מייתי מרישא עד אומר אכל ועד אומר לא אכל ומביא אשם תלוי טעמא דאמר עד אחד לא אכל הא לאו הכי חייב חטאת דשתיקה כהודאה דמיא דע"כ מיירי דשתק דאי מכחיש ליה פטור לגמרי ואפילו אומר איני יודע כמו שפירשתי: אלא דקא מכחיש להו ומני ר"מ היא - דליכא למימר דמיירי כשאמר איני יודע דפשיטא דחייב דאיני יודע גבי תרי עדים הויא כשתיקה:

כריתות יא:

Navigate the library