Temurah 10a · Talmud

אוֹ דִילְמָא: כׇּל אוֹתָהּ קְדוּשָּׁה אֵינוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ? וְאִם תִּימָּצֵא לוֹמַר הָדֵין גּוּף (אֶחָד) [אַחֵר], כֵּיוָן דִּבְאוֹתָהּ קְדוּשָּׁה קָאֵים [אֵינוֹ] מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, אֶלָּא נִתְכַּפֵּר בְּאַחֵר, וְנִיתַּק זֶה לְעוֹלָה — מַהוּ? כִּי [אֵינוֹ] מוֹסִיף חוֹמֶשׁ בְּאוֹתוֹ הַגּוּף בְּאוֹתָהּ קְדוּשָּׁה, אֲבָל בִּקְדוּשָּׁה אַחֶרֶת — לָא? אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּאוֹתוֹ הַגּוּף הוּא — [אֵינוֹ] מוֹסִיף חוֹמֶשׁ? תֵּיקוּ. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: מַקְדִּישׁ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, אוֹ (מכפר) [מִתְכַּפֵּר] מוֹסִיף חוֹמֶשׁ? אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ״ — מַקְדִּישׁ, וְלֹא מִתְכַּפֵּר. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: מַקְדִּישׁ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, אוֹ מִתְכַּפֵּר עוֹשֶׂה תְּמוּרָה? אָמַר רָבָא: אִם כֵּן, מָצִינוּ צִיבּוּר וְשׁוּתָּפִין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, כְּגוֹן דְּשַׁוּוֹ שָׁלִיחַ לְאַקְדּוֹשֵׁי. וְעוֹד, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא ״קׇרְבָּנוֹ לַה׳ עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״, וְכִי נָזִיר נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד? הָא כֵּיצַד? ״קׇרְבָּנוֹ לַה׳ עַל נִזְרוֹ״ — שֶׁהִפְרִישׁ מִשֶּׁלּוֹ, ״מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״ — שֶׁהִפְרִישׁוּ לוֹ אֲחֵרִים. לְמַאי הִילְכְתָא? אִילֵּימָא לְעִנְיַן כַּפָּרָה — פְּשִׁיטָא דְּמִכַּפַּר לֵיהּ! אֶלָּא לְעִנְיַן תְּמוּרָה, וְהָכִי קָאָמַר: אַף כְּשֶׁהִפְרִישׁוּ לוֹ אֲחֵרִים — עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. שְׁמַע מִינַּהּ: בָּתַר מִתְכַּפֵּר אָזְלִינַן! לָא לְעִנְיַן תְּמוּרָה, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ מַתָּנָה דְּקָא יָהֲבִין לֵיהּ — אִי לָאו דְּרַבִּי רַחֲמָנָא ״מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״, הֲוָה אָמֵינָא גְּזֵירַת הַכָּתוּב הוּא ״קׇרְבָּנוֹ״ מִדִּידֵיהּ הוּא דְּמִכַּפַּר, מִדַּאֲחֵרִים לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַקְדִּישׁ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, וּמִתְכַּפֵּר עוֹשֶׂה תְּמוּרָה. תּוֹרֵם מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁל אֲחֵרִים — טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁלּוֹ. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״אֶת כׇּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ... וְנָתַתָּ וְגוֹ׳״. מַתְנִי׳ אֵין מְמִירִין, לֹא אֵבָרִין בְּעוּבָּרִין, וְלֹא עוּבָּרִין בְּאֵבָרִים, וְלֹא עוּבָּרִין וְאֵבָרִים בִּשְׁלֵימִים, וְלֹא שְׁלֵימִים בָּהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְמִירִין אֵבָרִים בִּשְׁלֵימִים, אֲבָל לֹא שְׁלֵימִים בָּהֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא בְּמוּקְדָּשִׁין, הָאוֹמֵר ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ — כּוּלָּהּ עוֹלָה, אַף כְּשֶׁיֹּאמַר ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ תַּחַת זוֹ״ תְּהֵא כּוּלָּהּ תְּמוּרָה תַּחְתֶּיהָ. גְּמָ׳ אִתְּמַר, בַּר פְּדָא אָמַר: אֵין קְדוּשָּׁה חָלָה עַל עוּבָּרִין, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קְדוּשָּׁה חָלָה עַל עוּבָּרִין. וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִקְדִּישׁ חַטָּאת מְעוּבֶּרֶת וְיָלְדָה — רָצָה בָּהּ מִתְכַּפֵּר, רָצָה בִּוְולָדָהּ מִתְכַּפֵּר. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָךְ קַמַּיְיתָא — הָתָם הוּא דְּאַקְדְּשֵׁיהּ

מקדיש מוסיף חומש או מתכפר מוסיף חומש - דקיימא לן (ב"מ דף נג:) הבעלים מוסיפין חומש אם פודין את הקדשן ואם אחרים פודין אין מוסיפין חומש הלכך הפריש זה קרבן לכפרת חבירו והומם מאן הוו בעלים דידיה חזי דאי פריק ליה לוסיף חומש מקדיש הוי בעלים אבל מתכפר כאחר דמי ואינו מוסיף או מתכפר הוו בעלים דידיה: א"כ - דמקדיש עושה תמורה מצינו תמורה בצבור ושותפין והיכי דמי כגון דשוו צבור או שותפין שליח לאקדושי קרבן עלייהו דהשתא הוי מקדיש יחיד קרינא ביה קרבן יחיד אי בתר דידיה אזלינן ואנן תנן בשילהי מתניתין הציבור והשותפין אין עושין תמורה אלא בתר מתכפר אזלינן הלכך אין קרבנו עושה תמורה הואיל ורבים מתכפרין בו ולא קרינא ביה קרבן יחיד ואנן גמרינן לקמן ממעשר דקרבן יחיד עושה תמורה ולא דציבור ושותפין: השג יד - היינו קרבן עולה ויורד והלא קרבן נזיר קבוע הוא בין עשיר בין עני: הא כיצד - הכי קאמר קרא קרבנו שהפריש הוא משלו יביא על נדרו מלבד אשר תשיג ידו מלבד אותו שאינו יכול להפריש משלו שעני הוא ותשיג ידו לאחר זמן שאחרים יתנו לו יביאנו נמי ויצא: לענין כפרה - לאשמעינן דיכול להתכפר בבהמה שהפריש אחר לצרכו: מה כשהפריש הוא משלו - הוא עושה בו תמורה ולא אחר אף כשהפרישו לו אחרים הוא עושה בו תמורה ולא אחר: מדידיה הוא דמתכפר - דכתיב קרבנו לה': טובת הנאה שלו - של תורם הוי טובת הנאה שבידו ליתנו לאיזה כהן שירצה ולא למי שתרם עליו: דכתיב את כל מעשר וגו' - כי תכלה לעשר וגו' משמע מי שנוטל המעשר מתבואה שבידו ליתנו למי שירצה ולא ביד חבירו שנתרם עליו. טובת הנאה דבר מועט מקבל מישראל על מנת שיתן כל תרומותיו לבן בתו כהן: מתני' לא אברים - דחולין בעוברין דהקדש שאם אמר תהא רגל בהמה זו תמורת עובר הקדש שבמעי בהמה זו אין הקדושה חלה על האבר: ואין עוברין באברין - שאם אמר הרי עובר שבמעי בהמת חולין זו תמורת רגל בהמת קדש זו אין העובר קודש: ולא אברין ועוברין - דחולין בשלימים דקדש: ולא שלימין - דחולין באברין ועוברין דקדש: ממירין אברין בשלימין - אמר הרי רגל בהמת חולין זו תמורה תחת בהמת קודש זו חלה תמורה על האבר ופשטה לה בכל הבהמה והויא תמורה כולה וקרבה: ולא שלימין בהן - דאין כח באבר אחד של בהמת קדש לעשות תמורה: והלא במוקדשים - כלומר בתחילת ההקדש כשמקדישו אם אמר רגלה של זו עולה כדמפרש טעמא לקמן בגמ': גמ' אין קדושה חלה על העוברין - אם הקדיש עובר במעי בהמה אינו קדוש ליקרב ואם מקריב ליה כשנולד ולא אקדשיה משנולד מייתי חולין לעזרה ואם הפריש חטאת מעוברת לא הוו כשתי חטאות לאחריות דעובר מכח אמיה הוא דקדיש ולא מכח עצמו והוי כולד חטאת ולמיתה אזיל וכן לכל דבריו הרי הוא כולד קדשים ולא כתחילת הקדש: רצה בוולדה מתכפר - דכי אמרינן וולד חטאת למיתה אזיל היינו היכא דמפריש חטאתו ונתעברה וילדה דהלכה למשה מסיני נינהו חמש חטאות מתות והכי גמירי לה דמתה אבל אי אפרשה מעוברת חשוב עובר כבהמה אחרת וחיילא עליה קדושה באנפי נפשיה והויא ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות דמתכפר באיזו שירצה והשניה תרעה. אלמא קדושה חלה על העוברין:

אמר רבא א"כ - פירוש אי מקדיש עושה תמורה מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליחא לאקדושיה אבל לא מצינו למימר אי מתכפר עושה תמורה מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דאיתקדוש בהמה להתכפר בה יחידי דכיון דיחיד מתכפר בה לאו דצבור היא אלא דיחיד: איתמר בר פדא - זהו בר פדא בן אחותו של בר קפרא כדאיתא פ' קמא דמעילה (דף ד:) א"ל בר קפרא לבר פדא בן אחותו ראה מה אתה שואלני למחר בב"ה ואין זה בן פדת דבן פדת הוא ר"א בן פדת: ואין קדושה חלה על העוברים - שאם הקדיש עובר במעי אמו בהמת חולין אינו קדוש ליקרב ואי מקריב ליה כשנולד ולא אקדשיה משנולד מייתי חולין בעזרה ואם הפריש חטאת מעוברת לא הוו כשתי חטאות לאחריות דעובר מכח אימיה הוא דקדיש ולא מכח עצמו והוי כוולד חטאת ולמיתה אזיל וכן לכל דבריו הרי הוא כוולדות קדשים ולא כתחילת הקדש: ורבי יוחנן אמר קדושה חלה על העוברין - ואם הקדיש עובר במעי אמו חולין קדיש ואם הפריש חטאת מעוברת הוי כמפריש שתי חטאות לאחריות ולא הוי כולד חטאת אלא הולד קדושתו קדושת הפה מכח האדם ולא מכח האם לא מצינו ולד חטאת דאזיל למיתה אלא במקדיש חטאת ריקנית ועיברה: ואזדא רבי יוחנן לטעמיה [כו'] רצה בולדה מתכפר - פירוש ואין צריך קדושה אחרת והוי כמפריש שתי חטאות לאחריות שמע מינה דאית ליה לר' יוחנן קדושה חלה על העוברין דאי סלקא דעתך דאין קדושה חלה יצטרך קדושה אחרת אחר שנולד אבל אין לפרש מדלא אזיל למיתה שמע מינה דקדושה חלה והא (אי) אפשר לומר דאף ע"ג דאין קדושה חלה על העובר אפילו הכי לא אזיל הולד למיתה דשמעינן ליה לר' יוחנן דאית ליה שיירו משוייר ואי אמר על בהמה של חולין היא קדש וולדה חולין הרשות בידו דעובר לאו ירך אמו הוא וכן מפרש הש"ס לקמן פ' כיצד מערימין (תמורה דף כה.) אלא עיקר ההוכחה הוא דמדקאמר רצה בולדה מתכפר ומשמע דאין צריך לאקדושיה זימנא אחריתי אחר שנולד דמשהקדיש האם הולד קדוש על פיו ולא מכח האם וק"ק מה שפירש רש"י ז"ל לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברין ונפקא מינה דאם הפריש חטאת מעוברת הוה ליה ולד חטאת ולמיתה אזלא מנלן דלמא אף על גב דאין קדושה חלה לא אזיל למיתה דשמא אית ליה שיירו משוייר ולאו ירך אמו הוא כדפירשנו וי"ל דע"כ אית ליה לבר פדא דשיירו אינו משוייר דאם לא כן תקשה ליה ממתני' (ולד שלמים) פרק כיצד מערימין (לקמן תמורה כד:) האומר ולדה של זו עולה הרי זו וולד שלמים ואי אית ליה לבר פדא דשיירו משוייר אמאי ולדה שלמים הא אי בעי הוה משייר הולד בחולין דבשלמא ר' יוחנן דאמר קדושה חלה על העוברין מיד דאמר היא שלמים דעתיה נמי לקדושי הולד בשלמים והוי הולד שלמים על קדושת פיו ולא מטוניה דאם אבל לבר פדא דאמר קדושה אינה חלה על העוברין אין הולד קדוש על פיו אלא מכח דאם ואם סבירא ליה דשיירו משוייר אמאי אין הולד עולה אלא שמע מינה דצריך לומר דמיד האם קדושה קדוש הולד מכח האם וא"ת כיון דאין קדושה חלה על העוברין היכי קאמר ולדה עולה והיא שלמים דבריו קיימין וי"ל דלדמים קאמר וא"ת היכי אפשר דקדושה חלה על העוברין והא אמר דאסור להקדיש מחוסר זמן ולקמן אמרינן (פרק) כיצד מערימין על הבכור (גם זה שם) המבכרת שהיתה מעוברת אמר מה שבמעי בהמה אם זכר עולה אלמא דאפילו לכתחילה מצי מקדיש ליה ומאי שנא מחוסר זמן וי"ל דקודם שנולד מצי מקדיש ליה ומייתי ליה בבכורות (דף יד.) מקרא:

תמורה י.

Navigate the library