Temurah 26b · Talmud

כַּיּוֹצֵא בָּהּ. שְׁמַע מִינָּה תְּלָת: שְׁמַע מִינָּה קְדוּשַּׁת דָּמִים (נִדְחָה) [מְדַחָה]. וּשְׁמַע מִינָּה, בַּעֲלֵי (מוּמִין) [חַיִּים] נִדְחִין, וּשְׁמַע מִינַּהּ דִּיחוּי מֵעִיקָּרוֹ הָוֵי דִּיחוּי. אָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּאָמַר ״חֶצְיָהּ עוֹלָה וְחֶצְיָהּ מַעֲשֵׂר״ — דִּבְרֵי הַכֹּל עוֹלָה קְרֵיבָה. הֵיכָא דְּאָמַר ״חֶצְיָהּ תְּמוּרָה וְחֶצְיָהּ מַעֲשֵׂר״, מַאי? תְּמוּרָה קְרֵיבָה, שֶׁכֵּן נוֹהֶגֶת בְּכׇל הַקֳּדָשִׁים, אוֹ דִלְמָא מַעֲשֵׂר קְרֵיבָה, שֶׁכֵּן מַקְדִּישׁ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו? תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ ״הֲרֵי זוֹ תַּחַת זוֹ״, ״תְּמוּרַת זוֹ״, ״חֲלִיפַת זוֹ״ — הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה. ״זוֹ מְחוּלֶּלֶת עַל זוֹ״ — אֵין זוֹ תְּמוּרָה. וְאִם הָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם — יוֹצֵא לְחוּלִּין, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים. גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּתַחַת לִישָּׁנָא דְּאַתְפּוֹסֵי הוּא, וּרְמִינְהוּ: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, אָמַר ״חֲלִיפַת זוֹ״ ״תְּמוּרַת זוֹ״ — לֹא אָמַר כְּלוּם. ״תַּחַת זוֹ״, ״מְחוּלֶּלֶת עַל זוֹ״ — דְּבָרָיו קַיָּימִין. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לִישָּׁנָא דְּאִיתְּפוֹסֵי הִיא, מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר אַבָּיֵי: ״תַּחַת״ מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לִישָּׁנָא דְּאִיתְּפוֹסֵי וְלִישָּׁנָא דְּאַחוֹלֵי. לִישָּׁנָא דְּאַתְפּוֹסֵי, דִּכְתִיב:

קדושת דמים מדחה - המקדיש בהמה לדמים בשעה שאינה ראויה לגופה כגון הכא דכי אקדשה לפלגא לא אקדשה אלא לדמי ומדחי לה ממזבח לעולם ס"ד דלא חייל דיחוי אלא אמידי דאקדשיה למזבח ונדחה: בעלי חיים נדחין - ואע"ג דהדר מיחזו אידחו לעולם משום דיחוי קמאי: דיחוי מעיקרא - כגון זו שמתחלת הקדשה נדחית הוי דחוי ופלוגתא היא דאיכא למ"ד (סוכה לג.) נראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה אבל דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי: חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קרבה - אפילו נתכוון מתחלה לכך דלא חשיבא מילתא בתרייתא מידי דאין מעשר קדוש כה"ג אלא דרך מנין ויהא הוא עשירי וה"ה נמי אם אמר חציה עולה וחציה תמורה לא חיילא תמורה לגבי עולה דלא קאי שום בהמה גביה שהוא מימר בה: אלא חציה מעשר וחציה תמורה - ותרוייהו כי הדדי נינהו הי חיילא:
תמורה נוהגת בכל: מתני' תחת זו תמורת זו חליפי זו - לשון תמורה נינהו: מחוללת - לשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין: לעשות לו דמים - שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש: גמ' אתפוסי - בתמורה: קדשי בדק הבית - אם העמיד בהמת חולין ואמר זו תמורת זו וחליפי זו: לא אמר כלום - דלשון תמורה הוא ואינן עושין תמורה כדאמרינן בפ"ק (לעיל תמורה יג.) יצאו קדשי בדה"ב כו': זו תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימין - ויצא ההקדש לחולין וזה נכנס תחתיו שקדשי ב"ה נפדין אפילו תמימין אלמא תחת לישנא דאחולי הוא. ל' ירושל' מי תפסן פדיונן כלומר מי עבדי תמורה:

שמע מינה מדר' יוחנן תלת ש"מ יש דיחוי בדמים - ויש ספרים דגרסי ש"מ קדושת דמים מדחה וי"מ מדחה את התמורה דאינה קריבה כדאמר ותמורתה כיוצא בה ולא נראה שהרי בפ' בתרא דכריתות (דף כז:) גבי מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה וקאמר עלה ש"מ תלת ש"מ קדושת דמים מדחה והתם ליכא לפרושי מדחה התמורה דהא אין תמורה בעופות אלא ודאי הכי פירושא כמו יש דיחוי בדמים כלומר אפילו בדבר שאין בו אלא קדושת דמים וא"ת מ"מ אינו מתורץ התם דהא לא שייכא קדושת דמים בעופות דהא קיימא לן (שקלים פ"ד מ"ח) דאין לעופות פדיון י"ל דהתם ה"פ ש"מ יש דיחוי אפילו בדבר דלית ביה קדושת הגוף וה"ה אפילו קדושת דמים אין בה כההיא דמטמא מקדש עשיר שהפריש קן כו' וא"ת מאי קמ"ל ר' יוחנן כולהו נמי שמעינן בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צח.) על המפריש נקבה לפסחו וקאמר עלה ש"מ תלת כו' וא"כ מאי קמ"ל ר' יוחנן וי"ל משום דפליגי תנאי בבעלי חיים אי נדחין אי לא ואשמועי' דר' יוחנן אית ליה כמ"ד בעלי חיים נדחין וא"ת מאי קאמר ש"מ יש דיחוי בדמים וש"מ דיחוי דמעיקרא הוי דיחוי כיון דשמעינן דיחוי מעיקרא היינו קדושת דמים וי"ל דאשכחנא שפיר דיחוי מעיקרא קדיש קדושת הגוף כגון מומר שאכל חלב והפריש קרבן עליו וחזר בו דהוי דיחוי מעיקרו קדושת הגוף שהרי אין הדיחוי על ידי קרבן אי נמי כההיא דפרק התערובות (זבחים דף עח.) דתנן דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר ודייק עלה בגמ' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל אם נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואע"ג דיש בו מראה דם וכה"ג מצינו דיחוי מעיקרו בקדושת הגוף וא"ת כיון דאית ליה לר' יוחנן דיחוי מעיקרו הוי דחוי אמאי נקט ר' יוחנן גופיה בפ"ק דזבחים (דף יב:) ובפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז.) אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר הואיל ונדחה ידחה נימא אכל חלב והמיר דת והפריש קרבן ואשמעינן רבותא טפי דאפי' דחוי מעיקרו הוי דחוי וי"ל משום אידך דאמר התם אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה נקט נמי הכי דבההוא לא מצי למינקט נשתטה והפריש קרבן דשוטה אין בהפרשתו כלום וא"ת היכי מצינו למימר דרבי יוחנן אית ליה דיחוי מעיקרו הוי דיחוי האמר בפ' שני שעירי (יומא דף סד.) דטעמא דבעלי חיים אינן נדחין דיליף ממחוסר זמן ואידך מחוסר זמן לא אחזי הא אחזי משמע דהא דקסבר דבעלי חיים נדחין ס"ל דאין דחיה אלא היכא דאחזי מעיקרו וא"כ מנא ליה דדיחוי מעיקרו הוי דיחוי וי"ל דיש שם שיטה אחרת דבעלי חיים אינן נדחין מקרא דמום בם לא ירצו ולא ילפינן ליה ממחוסר זמן ולפ"ז מצינו למימר דאית ליה דחוי מעיקרו הוי דחוי והא (דהוא קאמר) התם מחוסר זמן לא איחזי היינו מקמי דהוה ידע קרא דמום בם וא"ת הרי ההיא דפ' בתרא דכריתות (דף כז: כח.) דאמר רבי אושעיא מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה וקאמר עלה ש"מ תלת כו' כי הכא ופריך עלה מר"ש דקאמר המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר הוא עצמו קרב פסח ונימא הואיל ונדחה ידחה והתם קשה טובא חדא אדפריך לרבי אושעיא נפרוך נמי אמילתא דר' יוחנן ועוד אדמותיב ליה מר"ש נסייעיה מרבנן דפליגי עליה דר"ש ואמרי תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח ונהי נמי דהכי קמשני מ"מ מה ס"ד דמקשה וכי לא הוה ידע שיתרץ לו כן ועוד אדפריך מר"ש דברייתא נפרוך מר"א דמתני' דפירקין דלעיל ואלו קדשים (דף יח:) דתנן בהדיא המפריש נקבה לעולתו וילדה זכר ירעה כו' רבי אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה וי"ל דס"ל למקשה דטעמא דר"ש דאמר במפריש נקבה לפסחו וילדה זכר דהוא עצמו קרב פסח היינו משום דאזיל לטעמיה דאמר בפ' ואלו קדשים (דף יט:) גבי ההיא דתנן המפריש נקבה לאשם ירעה כו' ר"ש אומר תמכר שלא במום ופריך בגמ' עלה למה לי תסתאב תמכר שלא במום דכיון דלא חזי למילתיה היינו מומו ומשני א"ר יהודה אמר רב היינו טעמא דאמר מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף וטעמא דר"ש מפרש דסבר דכל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא לה קדושת הגוף ומש"ה פריך מר"ש אההיא דמטמא מקדש עשיר שהפריש קן דלית בה קדושת הגוף וליכא למימר ליסייעיה מרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן אלא במפריש נקבה לפסחו ומפריש נקבה לאשם מהאי טעמא דמגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף אבל בההיא דמטמא מקדש לא שייך ביה האי טעמא דקדושת דמים לית בהן דבעופות לית בהו פדיון ומיעקרא מקדושת מזבח דלא הן ולא דמיהן קרבי ובהא אפילו רבנן מודו ולה"נ ניחא דלא פריך אמילתיה דרבי יוחנן דשייך ביה שפיר מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף וא"כ אי הוה מותיב מינה מר"ש ה"א אדמותיב מר' שמעון ליסייעיה מרבנן ומש"ה נמי ניחא דמותיב מר"ש דברייתא ולא מר' אליעזר דמתני' משום דמסתבר ליה מר' אליעזר דטעמא דר"ש משום דאזיל לטעמיה דההיא דמכילתין פ' ואלו קדשים (דף יט:) ומשני התם לאו בפלוגתא דמגו דנחתא כו' תליא מילתא אלא בפלוגתא דבעלי חיים נדחין ואנן לרבנן אמרי ור"ש הוא דקסבר בעלי חיים אינן נדחין: אמר אביי הכל מודים דאי אמר חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קריבה - פירש רש"י אפילו נתכוון תחלה לכך דלא חשיב מילתא בתרייתא מידי דאין מעשר קדוש כי האי גוונא אלא דרך מנין והוא היה עשירי וה"ה אם אמר חציה עולה וחציה תמורה לא חיילא תמורה גבי עולה הואיל ולא קיימא שם בהמה גביה שימיר בה אלא חציה מעשר וחציה תמורה דתרוייהו כי הדדי נינהו היא חיילא עכ"ל וקשיא דאפילו אם כולה מעשר אין בדבריו כלום ועוד מאי או דלמא מעשר קריבה כו' הא לא קריבה ולא קדשה אלא במנין ופר"י דמיירי באדם המעביר צאנו תחת השבט ואמר משתצא עשירי מן הדיר תהא חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קריבה דקדושת הפה שהקדישה לעולה עדיפא מקדושת מעשר שאינו יכול לחול אלא על ידי מנין עשירית והעברת שבט דדוקא בעולה ושלמים פליג (ר"ש) ואמר דחלו שניהן דלא אלימא כולי האי קדושת זה מזה אבל בעולה ומעשר דאלים קדושת עולה ועדיפא מאד מקדושת מעשר ד"ה כוונתו לעולה וא"ת אמאי לא אמר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כדאמרינן לעיל בריש פירקין גבי בכור ותחול מעשר ולא עולה וי"ל דהתם כשאמר בבכור עם יציאת רובו יהא עולה אבל הכא מיירי שאמר עם יציאת מיעוטו יהא עולה ומעשר דלא חל עליה קדושת מעשר עד יציאת רובו:

תמורה כו:

Navigate the library