Temurah 17b · Talmud

אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: דִּלְמָא הָךְ תַּנָּא נָמֵי סָבַר כֹּל הֵיכָא דְּלָא חַזְיָא לְגוּפַהּ — לָא נָחֲתָא לַהּ קְדוּשַּׁת הַגּוּף. הֲדַרַן עֲלָךְ יֵשׁ בְּקׇרְבְּנוֹת. אֵלּוּ קָדָשִׁים שֶׁוַּולְדוֹתֵיהֶן וּתְמוּרוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, וְלַד שְׁלָמִים וּתְמוּרָתָן, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף כׇּל הָעוֹלָם — הֲרֵי הֵן שְׁלָמִים, וּטְעוּנִין סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק. גְּמָ׳ כֵּיוָן דִּתְנָא ״וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן״, ״עַד סוֹף כׇּל הָעוֹלָם״ לְמָה לִי? תַּנָּא דִידַן שַׁמְעֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר ״וְלַד שְׁלָמִים לֹא יִקְרַב שְׁלָמִים״, וַאֲמַר לֵיהּ תַּנָּא דִידַן: לָא מִיבַּעְיָא בִּוְולָדָן דְּלָא מוֹדֵינָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ עַד סוֹף הָעוֹלָם לָא מוֹדֵינָא לָךְ. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״זָכָר״ — לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד. וַהֲלֹא דִין הוּא: וּמָה תְּמוּרָה, שֶׁאֵין גִּידּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ — קְרֵיבָה, וָלָד, שֶׁגִּידּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ — אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְרַב? מָה לִתְמוּרָה, שֶׁכֵּן נוֹהֶגֶת בְּכׇל הַקֳּדָשִׁים, תֹּאמַר בְּוָלָד, שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַקֳּדָשִׁים? אֵינוֹ קָרֵב הוֹאִיל וְאֵינוֹ נוֹהֵג בְּכׇל הַקֳּדָשִׁים. תַּלְמוּד לוֹמַר ״זָכָר״ — לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד, ״נְקֵבָה״ — לְרַבּוֹת הַתְּמוּרָה. אֵין לִי אֶלָּא תְּמוּרַת תְּמִימִין, וּוְלַד תְּמִימִין, וְלַד בַּעֲלֵי מוּמִין וּתְמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם זָכָר״ לְרַבּוֹת וְלַד בַּעֲלֵי מוּמִין, ״אִם נְקֵבָה״ לְרַבּוֹת תְּמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין. אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְאַבָּיֵי: וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! מִסְתַּבְּרָא, מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְרַבְּתָה תְּמוּרַת תְּמִימִין נִתְרַבְּתָה תְּמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין. אֲמַר לֵיהּ: מִי קָאָמֵינָא לָךְ לֵיפוֹךְ ״אִם זָכָר״ ״אִם נְקֵבָה״? אֲנָא כּוּלֵּיהּ קְרָא קָאָמֵינָא! אֵימָא: ״זָכָר״ לְרַבּוֹת אֶת הַתְּמוּרָה, ״נְקֵבָה״ לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד. אֲמַר לֵיהּ: ״וָלָד״ לְשׁוֹן זָכָר מַשְׁמַע, ״תְּמוּרָה״ לְשׁוֹן נְקֵבָה מַשְׁמַע. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיקְרַב, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּמַהוּ דְּתֵימָא: כִּי קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר עוֹלָה, דְּאִיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ, אֲבָל הָנֵי וְלָדוֹת לָא קָרְבִי — קָמַשְׁמַע לַן. בַּר פְּדָא אָמַר: לִרְעִיָּה, וְאַלִּיבָּא דְּדִבְרֵי הַכֹּל. דְּאִתְּמַר: רָבָא אָמַר: לִיקְרַב, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. רַב פָּפָּא אָמַר: לִרְעִיָּה, וְאַלִּיבָּא דְּדִבְרֵי הַכֹּל. וְהַאי תַּנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא. ״רָק קֳדָשֶׁיךָ״ — אֵלּוּ תְּמוּרוֹת, ״אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ״ — אֵלּוּ הַוְּולָדוֹת, ״תִּשָּׂא וּבָאת״. יָכוֹל יַכְנִיסֶנּוּ לְבֵית הַבְּחִירָה, וְיִמְנַע מֵהֶם מַיִם וּמָזוֹן כְּדֵי שֶׁיָּמוּתוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשִׂיתָ עוֹלוֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״, כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה נוֹהֵג בְּעוֹלָה — אַתָּה נוֹהֵג בִּתְמוּרָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה נוֹהֵג בִּשְׁלָמִים — אַתָּה נוֹהֵג בְּוַולְדֵי שְׁלָמִים וּבִתְמוּרָה. יָכוֹל כׇּל קָדָשִׁים כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״רַק״ — דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה׳״ — הוּא קָרֵב, וְאֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵיבָה. אָמַר מָר: ״תִּשָּׂא וּבָאת״, יָכוֹל יַכְנִיסֶנּוּ לְבֵית הַבְּחִירָה? מְנָא תֵּיתֵי הָא? כֵּיוָן דְּגָמְרִי חָמֵשׁ חַטָּאוֹת, הָנָךְ מִקְרָב קָרְבִי! מַהוּ דְּתֵימָא: חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת בְּכׇל מָקוֹם, וְהָנָךְ יָמוּתוּ בְּבֵית הַבְּחִירָה — קָמַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר: יָכוֹל אַף כָּל הַקֳּדָשִׁים כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״רַק קָדָשֶׁיךָ״. וָלָד דְּמַאן? אִי דְּעוֹלָה — זָכָר הוּא, וְלָאו בַּר אוֹלוֹדֵי הוּא! וְאִי דְּחַטָּאת — גְּמִירִי לַהּ דִּלְמִיתָה קָיְימִי!

אמר לך שמואל - קסבר ר' אליעזר כל היכא דלא חזיא כו' ואנא דאמרי כרבנן: דלמא - הא מני דקתני הא הוו מעיקרא פודין ר"א היא: אלו: וכיון דתנא ולדן וולד וולדן - ל"ל למיתני עד סוף העולם: שמעיה לר"א דאמר - במתני' ולד שלמים לא יקרב אלא ימות: זכר - גבי שלמים שנאמר ואם זבח שלמים קרבנו וגו' והוה ליה למיכתב אם מן הבקר הוא מקריב תמים יקריבנו אם זכר אם נקבה למה לי אי לאו לדרשה: קריבה - כדמרבי בסמוך מנקבה: בכל הקדשים - קדשי יחיד: ולד אינו נוהג בכל הקדשים - דהא עולה ואשם זכרים נינהו: וולד תמימים - שהאם תמימה: אם - לרבות: ואיפוך אנא - אם זכר לרבות תמורת בעלי מומין אם נקבה לרבות ולד בעלי מומין: ממקום שנתרבתה - מנקבה איתרבאי תמורת תמימין הלכך מאם דסמיך ליה איתרבאי תמורת בעלי מומין ולא מאם דסמוך לזכר: כוליה קרא - זכר לרבות תמורה ואם דידיה לתמורת בעלי מומין נקבה לרבות ולד ואם דידיה לולד בעלי מומין: לשון זכר משמע - הלכך מזכר נפקא: למאי הלכתא - קדשי הנך וולדות של בעלי מומין דהא אמן לא חזיא ליקרב: ואליבא דרבי אלעזר - דאמר במתני' הפריש נקבה לעולה וילדה ולדה קרב עולה אע"ג דאימיה לא חזיא הכא נמי קרבי ואע"ג דאימיה לא חזיא ואצטריך לאשמועינן הכי: דמהו דתימא - התם הוא דאמר רבי אלעזר גבי עולה דאיכא שם עולה על אמן כלומר דאע"ג דהיא עצמה לא קרבה לא פקעה קדושה מינה שהרי מצינו נקבה עולה כגון עולת העוף דאין תמות וזכרות בעופות: אבל גבי וולדות - שלמים בעלי מומין דאין שלמים על אמן דלא מצינו בעל מום קרב שלמים דהא שלמים עוף ליכא אימא לא קרבי: דברי הכל - דאפילו רבנן מודו דקדשי מיהא לרעייה ולא אמרי' חולין נינהו דהא אמרינן נמי גבי עולת נקבה ולדה ירעה: יכול יכניסנו לבית הבחירה וימנע מהן כו' - דהא איקיים ליה תשא ובאת: ועשית עולותיך ודם זבחיך ישפך וגו' - (דברים י״ב:כ״ז) והאי קרא סמיך לרק קדשיך: יכול אף כל הקדשים - יהא נמי ולדו ותמורתו קרב: ת"ל רק - ולקמיה מפרש הי ולד קא ממעט. כל אכין ורקין מיעוטין: מנא תיתי - דתיסק אדעתיה דימותו דאצטריך עולותיך וגו' הא ודאי כיון דגמרינן ה' חטאות מתות תרי מינייהו ולד חטאת ותמורת חטאת מכלל דולד שלמים ותמורת שלמים לא מייתי דהא לא גמירי אלא בחטאת:

לא מיבעיא בוולדות דלא מודינא לך אלא אפילו עד סוף העולם לא מודינא לך - וא"ת ליתני עד סוף העולם ולא ליתני ולדן וולד ולדן וי"ל דלא זו אף זו קתני שכן דרך משנה לשנויי הכי ותימה דבריש הכותב (כתובות פג:) בעי פירי פירות דווקא או עד סוף העולם דווקא או תרווייהו דוקא והכא לא הוה בעי הכי וי"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנא דמתני' ליכא למידק כולי האי ובריש מס' יבמות (דף ב.) לא דייק כיון דתנא צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף כל העולם למה לי כדדייק הכא דפשיטא ליה דכולהו צריכי למיתני דלא (הוה ליה למימר) דפטרי צרות וצרות דצרות אי לאו דתנא להו לכולהו: נקבה לרבות התמורה - ואף על גב דכתיב (ויקרא כ״ז:י׳) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אצטריך קרא לרבויי דקרבה וא"ת מאי שנא דהכא איצטריך קרא לרבויי דקרב וגבי בכור ומעשר כתיב הם דממעטינן מיניה הכא ולא וולדות ולא תמורתו וי"ל אחרי שכתוב מיעוט גבי בכור ומעשר אצטריך הכא קרא לרבות: דאיכא שם עולה על אמו - פרש"י כלומר דנקבה שייכא בעולה שהרי מצינו עולת נקבה בעולת העוף דאין תמות וזכרות בעופות אבל גבי וולדות שלמים דבעלי מומין דאין שם קדשים על אמן דלא מצינו בעל מום קרב שלמים דהא שלמים עוף ליכא עכ"ל בר פדא אמר לרעיה ואליבא דדברי הכל דאפי' רבי אליעזר דאמר גבי מפריש נקבה לעולה וילדה הוא עצמו יקרב עולה היינו טעמא משום דאיכא שם עולה על אמו פירוש בעולת העוף וקשה לפרש"י דא"כ דמהני שם עולת העוף דשייכא באם להולד אם הפריש נקבה בעלת מום לעולה וילדה היה לנו לומר דהולד עצמו קרב עולה דהא איכא שם עולת העוף על אמו ומשמע דממעט כל ולד בעלי מומין ועוד דלקמן משמע דלא מהני שם עולה דעוף דאם לולד ונראה לה"ר מ"ר לפרש דאיכא שם עולה על אמו כלומר דקדושה קדושת הגוף אם הפריש נקבה וילדה דאין לה פדיון ומש"ה דין הוא שיקריב הולד עצמו אבל בעלי מומין דליכא קדושת הגוף עלייהו כלל אין דין הוא שיקרב הולדות אלא ירעו הרמ"ר מורי: אי דעולה זכר הוא - ולאו בר אולודי הוא ואי תמורה דידיה ודאי קרבה ואי דאשם הלכתא גמירי לה דלרעייה אזלא הוא הדין דהוה מצי למימר זכר הוא ולאו בר אולודי הוא כמו גבי עולה אלא ניחא ליה למיפרך ממילתא אחריתי וא"ת לפר"ת דאמר הלכה למשה מסיני כל שבחטאת מתה באשם [קרב] עולה אמאי לא מוקי לה באשם וי"ל דבהא לא מצי לאוקומי דפשיטא ליה דאינו קרב באשם ורק משמע דממעט ליה דאינו קרב בקדשים דאתי מיניה ולהכי לא אצטריך דפשיטא הוא דאינו קרב באשם:

תמורה יז:

Navigate the library