Temurah 25b · Talmud

הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת, גִּיטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִין כְּאֶחָת. וְאִי אָמְרַתְּ: שִׁיְּירוֹ מְשׁוּיָּיר, עוּבָּר לָאו יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא, אַמַּאי זָכְתָה לוֹ? וְהָא תַּנְיָא: נִרְאִין שֶׁהָעֶבֶד זוֹכֶה לְקַבֵּל גֵּט שִׁחְרוּר שֶׁל חֲבֵרוֹ מִיָּד רַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא מִיַּד רַבּוֹ שֶׁלּוֹ. אֶלָּא שְׁמַע מִינָּה: אִם שִׁיְּירוֹ אֵינוֹ מְשׁוּיָּיר, וּתְיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן תְּיוּבְתָּא. לֵימָא אִם שִׁיְּירוֹ מְשׁוּיָּיר תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְשִׁפְחָתוֹ ״הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין וּוְלָדֵךְ עֶבֶד״ — וְלָדָהּ כָּמוֹהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: דְּבָרָיו קַיָּימִין, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדוֹנֶיהָ״. קְרָא מַאי תַּלְמוּדָא לְרַבָּנַן? אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּקָתָנֵי וְלָדָהּ כָּמוֹהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדוֹנֶיהָ״ — בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה לַאֲדוֹנֶיהָ, וְלָדָהּ לַאֲדוֹנֶיהָ. מַאי לַָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: שִׁיְּירוֹ — אֵינוֹ מְשׁוּיָּיר, וְרַבָּנַן סָבְרִי: מְשׁוּיָּיר? אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן: דְּכוּלֵּי עָלְמָא שִׁיְּירוֹ — מְשׁוּיָּיר, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּאָמַר קְרָא ״הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאֲדוֹנֶיהָ״. אֶלָּא וַדַּאי לֵימָא כִּי הָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַחַטָּאת וּמָצָא בָּהּ בֶּן אַרְבָּעָה חַי, תָּנֵי חֲדָא: אֵין נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. וְתַנְיָא אִידַּךְ: נֶאֱכֶלֶת לְכׇל אָדָם, וְנֶאֱכֶלֶת בְּכׇל מָקוֹם, וְנֶאֱכֶלֶת לְעוֹלָם. מַאי לָאו תַּנָּאֵי, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: ״שִׁיְּירוֹ״ — אֵינוֹ מְשׁוּיָּיר, וּמָר סָבַר: ״שִׁיְּירוֹ״ — מְשׁוּיָּיר. אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִם שִׁיְּירוֹ — מְשׁוּיָּיר, וְהָנֵי תַּנָּאֵי בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: וַלְדֵי קָדָשִׁים בַּהֲוָיָיתָן הֵן קְדוֹשִׁים, וּמָר סָבַר: וַלְדֵי קָדָשִׁים בִּמְעֵי אִמָּן הֵן קְדוֹשִׁים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן — בְּשֶׁהִקְדִּישָׁהּ וּלְבַסּוֹף נִתְעַבְּרָה, כָּאן — בְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה וּלְבַסּוֹף הִקְדִּישָׁהּ. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: מִמַּאי דְּטַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אִם שִׁיְּירוֹ מְשׁוּיָּיר? דִלְמָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָדָם מִתְכַּפֵּר בְּשֶׁבַח הֶקְדֵּשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא: רַבִּי אֶלְעָזָר תַּלְמִידֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְיָתֵיב לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְלָא אַהְדַּר לֵיהּ הַאי שִׁינּוּיָא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם דְּאָדָם מִתְכַּפֵּר בְּשֶׁבַח הֶקְדֵּשׁ?! אִם מִשֶּׁאָמַר ״הֲרֵי זוֹ שְׁלָמִים״ נִמְלַךְ כּוּ׳. פְּשִׁיטָא וְלָדָן שְׁלָמִים, אֶלָּא כֹּל אֵימַת דְּבָעֵי מִימְּלֵךְ? אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא שֶׁאָמַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּיבּוּר, מַהוּ דְּתֵימָא תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר, וְהַאי עַיּיוֹנֵי הוּא דְּקָמְעַיֵּין — קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ ״הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה תְּמוּרַת שְׁלָמִים״ — הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִם לְכֵן נִתְכַּוֵּין תְּחִלָּה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּאַחַת — דְּבָרָיו קַיָּימִים, וְאִם מִשֶּׁאָמַר ״תְּמוּרַת עוֹלָה״ נִמְלַךְ וְאָמַר ״תְּמוּרַת שְׁלָמִים״ — הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה.

המשחרר חצי עבדו - קנה לחציו והוי חציו בן חורין ואע"פ שלא שחררו כולו יש לו יד לקבל את גיטו דגיטו וידו באין כאחד: אלא אי אמרת אם שיירו משוייר - אם שחרר האם ושייר הולד משוייר הוא לעבודתו אלמא ב' גופים נינהו אמאי זכתה לו הוי כעבד המקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו שלו ששניהם עבדים לאיש אחד ואין חבירו משוחרר שהרי הרב לא השליך גט השחרור מידו דהואיל ונתנו לעבדו כמי שנתנו בתפוסתו דמי: דתניא נראין הדברים כו' מיד רבו של חבירו שאינו רבו שלו - דלגבי ההוא גברא יש לו יד לעבד זה שהוא שליח לקבל את הגט הואיל וזה אינו רבו: ולדה כמוה - משוחרר: דבריו קיימין - והולד עבד: קרא מאי תלמודא לרבנן - קרא משמע טפי כר' יוסי הגלילי דהולדות הולכין אחר האם: אינו משוייר - אלא ירך אמו הוא ומש"ה יצא לחירות כמוה: והכא היינו טעמא - דר' יוסי הגלילי דבהדיא גלי בה קרא ולאו משום דירך אמו הוא אלא גזירת הכתוב הוא גבי שפחה: השוחט את החטאת - קס"ד שהקדישה מעוברת: מאי לאו בהא פליגי דת"ק - דמשוי ליה תורת חטאת קסבר אם שיירו משוייר וכיון דחשיב כבהמה באנפי נפשה כי לא שייריה נמי חיילא עליה קדושה בבטן: ותנא בתרא - דמשוי ליה תורת חולין סבר אם שיירו אינו משוייר דלא חשיב כבהמה באנפי נפשה אלא ירך אמו הוא ומחמת אמו הוא דקדיש כשאר ולדות קדשים וההיא קדושה לא נחתא עליה עד שעת לידה דסבירא לן ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין ולא קודם: אמר לך ר' יוחנן דכ"ע - אי בהקדישה מעוברת עסקינן ודאי אם שיירו משוייר וכי לא שיירו קדוש הולד כחטאת גמורה אבל בהקדישה ולבסוף נתעברה פליגי ובהא פליגי דמר סבר בהוייתן ומר סבר במעי אמן: כאן בהקדישה ולבסוף נתעברה כו' - ודכ"ע בהוייתן הן קדושין ולא במעי אמן והך דקתני קדוש בחטאת דנתעברה ולבסוף הקדישה דכ"ע אם שיירו משוייר וחשיב למיקדש באנפי נפשיה והני תנאי לא פליגי מידי: מתקיף לה רבא - אהא דמותבינן ליה לר' יוחנן מאם היתה מעוברת זכתה לו ומוקמינן ליה בתיובתא: מאן לימא לן דטעמיה דר' יוחנן משום דאם שיירו משוייר - דתיהוי תיובתא: דלמא טעמא דר' יוחנן - דאע"ג דמכח אימיה קדיש לא אזיל למיתה דאדם מתכפר בשבח הקדש וכי אזיל ולד חטאת למיתה היכא דלא רצה להתכפר בו אלא באמו: א"ל רב המנונא - לא מצית אמרת דטעמיה דרבי יוחנן לאו משום דאם שיירו משוייר דודאי משום הכי הוא דהא רבי אלעזר דאותביה לר' יוחנן לעיל מהיא שלמים וולדה עולה הרי זה ולד שלמים: תלמידיה דרבי יוחנן הוא וקמיה הוה יתיב - ואותביה ולא אהדר ליה רבי יוחנן האי שינוייא דלימא ליה אנא סבירא לי דמכח אימיה קדוש ולא מחמתיה דנפשיה וטעמא דידי משום דאדם מתכפר בשבח הקדש: אלא כל אימת דבעי מימליך - בתמיה: בתוך כדי דבור - כדי שאלת שלום רב לתלמיד ואמרי לה תלמיד לרב (ב"ק עג:): מתני' הרי זו תמורת עולה - דר"מ אית ליה תפוס לשון ראשון: דבריו קיימין - וחציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים. ובהכי עסקינן שהיו לפניו עולה ושלמים כשהמיר את זו בהן:

דתנא קמא סבר אם שיירו משוייר - וכיון דאי בעי למישייריה ולמיעבדיה חולין הרשות בידו אלמא בהמה באנפי נפשיה היא וא"כ כי מקדיש ליה לאימיה בחטאת חל נמי קדושת פיו על הולד והוי נמי חטאת ומשום הכי אינה נאכלת ותנא בתרא סבר שיירו אינו משוייר אלא כירך אמו הוא וכי מקדיש ליה לאמיה הולד קדוש מטונה דאם כשאר ולדות קדשים ולא מקדושת פיו ומיהו כי שחטה לאימיה ומצא בה ולד בן ארבעה חי אינו קדוש דבהוייתו דוקא הוא דקדוש וזה שלא היה לו הוייה לא קדוש ומש"ה קאמר דנאכלת לכל אדם דאי שיירו משוייר מיד דאקדיש ליה לאימיה תחול נמי קדושת פיו על הולד והקשה מורי הרמ"ר דבמתני' תנן היא שלמים וולדה עולה הרי זה ולד שלמים ופרש"י עלה דלא שייך למימר בהוייתן הן קדושין בהקדיש' מעוברת אלמא אינו יכול לשנות הולד דמטונה דאם קדיש מיד דאקדיש ליה לאימיה ומותיב מינה לר' יוחנן דאמר שיירו משוייר ובעי למימר דאית ליה להאי מתני' שיירו אינו משוייר ואפ"ה אינו יכול לעשות הולד בחולין ואי חולין הוא כדאמר הכא למ"ד שיירו אינו משוייר אמאי אינו יכול להקדיש הולד בעולה ותירץ דצ"ל דקדושת האם מוקי לה בהכי דלא מצי לאקדושי בקדושה אחרת אלא מיד שיולד תחול עליו קדושת האם מיהו חולין הוא עד שיולד ואי שחט לאימיה בתוך כך הולד נאכל לכל אדם ואע"ג דברישא דמתני' תנן אם נקבה זבחי שלמים ואוקימנא בגמ' בבהמת קדשים אלמא יכול הוא לשנות הולד בקדושה אחרת ההוא בהקדישה ולבסוף נתעברה איירי כדפרישית בריש שמעתין וצריך לחלק בין הקדישה מעוברת להקדישה ולבסוף נתעברה ויש ספרים דגרסי איפכא ת"ק סבר שיירו אינו משוייר וחלה קדושה על הולד מטונה דאם מיד לפיכך אינו נאכל ותנא בתרא סבר שיירו משוייר והוי הולד חולין ומש"ה קתני דנאכל לכל אדם ואין אנו יכולין להעמיד דנהי נמי דלא חלה קדושת האם על הולד למ"ד שיירו משוייר מ"מ תיחול עליה קדושת פה האדם כדתנן במתני' היא שלמים וולדה עולה הרי זה ולד שלמים ועוד היכי מצינו למימר לת"ק דשיירו אינו משוייר הא בפ"ק (לעיל תמורה דף י.) גבי פלוגתא דבר פדא ור' יוחנן דקדושה חלה על העוברין מייתי הני ב' ברייתות דהכא למימר כתנאי וא"כ ע"כ ההיא דאינה נאכלת בעי לאוקומי כר' יוחנן ואיהו סבר דשיירו משוייר אלא ודאי גירסת רש"י עיקר: ואת אמרת טעמא דר' יוחנן משום דסבר אדם מתכפר בשבח הקדש - תימה דהכא משמע דאית ליה לרבי יוחנן אין אדם מתכפר בשבח הקדש ובפ' בתרא דכריתות (דף כז.) מיבעיא ליה ר' אלעזר לר' יוחנן אי מתכפר בשבח הקדש או לא אמר לו כמה [שנים] גדל זה בינינו ועדיין לא ידע אי מתכפר בשבח הקדש או לא אלמא דס"ל דמתכפר וצריך לחלק בין שבח הקדש דתודה לשבח הקדש דחטאת והכא בחטאת: לא נצרכה שאמר תוך כדי דיבור - פי' כדי שאלת [שלום] תלמיד לרב שלום עליך רבי דהא דקיי"ל (ב"ב קכ:) תוך כדי דיבור כדיבור דמי והיינו כדי שאלת רב לתלמיד:

תמורה כה:

Navigate the library